ישראל צריכה "תקציב מחדש"

"אנחנו מצויים במערכה על התקציב", אמר השבוע הרמטכ"ל, והזהיר שצה"ל עלול להתמודד מול "קופה ריקה", מה שיפגע במוכנותו. המערכה שעליה מדבר רא"ל אייל זמיר קשורה לתוספת של עשרות מיליארדים שאותם מבקשת מערכת הביטחון לצורך תוכניות עתידיות. אפשר להתווכח על כל סעיף בתוכניות האלה, אי אפשר להתווכח על כך שהאיום הביטחוני קיים.

יש משהו מאוד ישראלי בדיון על התקציב: בכל פעם שמישהו אומר "אין כסף", מיד מופיע אדם אחר שמסביר שיש. תמיד יש עוד סעיף שאפשר לקצץ, עוד מס שאפשר להעלות, עוד חוב שאפשר להגדיל ועוד ועדה שתמצא את המיליארדים האבודים. הממשלה הבאה עומדת לגלות שהפעם זה קצת יותר מסובך. תקציב הביטחון תפח לממדים שלא היכרנו עוד לפני הוויכוח הנוכחי, ורק בשבועות האחרונים אושרה לו תוספת של מיליארדים. אז מי ישלם?

בתקציבים האזרחיים כבר לא נשאר הרבה לקצץ: ישראל נמצאת כבר עכשיו במקום ה-35 מתוך 38 מדינות ה- OECD בהיקף ההוצאה הציבורית האזרחית. 

אז אולי נעלה מסים?

נכון, נטל המס בישראל נמוך מהממוצע ב־OECD, אבל אחרי שלוש שנות מלחמה ומאות ימי מילואים האזרח הישראלי כבר שילם לא מעט, קיבל העלאת מע"מ וחווה יום יום את יוקר המחייה מהגבוהים בעולם. ומה לגבי מס חברות? כדאי לזכור שהחברות לא קיבלו צו 8, והן יכולות לבחור בקלות להשקיע במקום אחר. כשמדינות נלחמות זו בזו על כל מפעל, מרכז פיתוח ועובד טכנולוגיה, לא בטוח שכדאי להפוך את ישראל לאטרקטיבית פחות דווקא עבור מי שמייצר כאן את הצמיחה.

אז אולי פשוט ניקח הלוואה? אלא שזה בדיוק מה שכבר עשינו.

יחס החוב לתוצר, שהיה סביב 60% לפני המלחמה, כבר מתקרב ל־68%. ברבעון השני בלבד של 2026 נוספו למלאי החוב כ־20 מיליארד שקל, שזה בערך עוד תקציב חינוך בשנה. כשהחוב גדל, המדינה משלמת יותר ריבית, יש פחות כסף לשירותים ולביטחון, יותר מסים ופחות צמיחה. כך, באופן אירוני, החוב עצמו מגדיל את הבעיה שבגללה נאלצנו לקחת אותו מלכתחילה.

וכל זה עוד לפני שהכנסנו למשוואה צמצום אפשרי של הסיוע הביטחוני האמריקאי, כ-4  מיליארד דולר בשנה שיצאו עד עכשיו מכיסו של משלם המסים האמריקאי, ויעברו, לפחות בחלקם, למשלם המיסים הישראלי.

הכלכלה העולמית נמצאת בעידן שבו מכסים, סנקציות, חרמות ושערי חליפין משמשים בתור כלי נשק. ישראל אמנם מגיעה לקרב הזה עם כלכלה חזקה, אבל גם עם תלות גדולה במנוע אחד – ההייטק הישראלי.

קחו את Nvidia בתור דוגמה: ללא התרומה המיוחסת לפעילות החברה, נתוני הצמיחה של המשק הישראלי היו מרשימים פחות (בלשון המעטה). משמח? בהחלט. מרגיע? ממש לא. אי אפשר לבנות תקציב מדינה על חברה אחת. גם השקל שממשיך להתחזק אולי עושה נעים לצרכנים, אבל על היצואנים הוא מקשה עוד יותר (ברקע חרמות שקטים ורועשים על התעשייה הישראלית).

בסופו של דבר, זה החשבון שתקבל הממשלה הבאה: יותר הוצאה על ביטחון, חוב גדול יותר, פחות סיוע אמריקאי, פחות תקציב אזרחי, שקל חזק ועולם עוין יותר כלכלית.

נכון, אפשר לקצץ כספים קואליציוניים ולצמצם משרדים, אבל זה כנראה לא יספיק. לעומת זאת, ישנם פתרונות אחרים שאפשר לשקול.

למדינת ישראל יש בסיס תקציבי שהיא רצה אתו כבר כמה עשורים מבלי לערער עליו. סעיפים והוצאות שנשארים כמעט קבועים, ויתכן מאוד שאם נבחן אותם מחדש נגלה שהם כבר לא רלוונטיים.

הממשלה, למשל, ממנת היום במקביל את הבעיה ואת הניסיון לפתור אותה: מדברת על הורדת יוקר המחיה וגם מתקצבת מנגנונים שמגבילים תחרות; מדברת על העלאת הפריון וגם מממנת הכשרות למקצועות שהבינה המלאכותית משנה מן היסוד. בספר התקציב ישנם יותר מ-1.5 מיליארד ש"ח שמושקעים בכל שנה בסעיפים אנכרוניסטיים כמו הדפסות ודיוור דואר פיזי, מחסני גניזה קשיחים, מוקדי קול-סנטר אנושיים והכשרות למקצועות שנעלמים מן העולם.

יש מקום לבחון מתודולוגיות שכבר קיימות במדינות אחרות, כמו סקירת הוצאות ((spending revie - עליה המליצה לישראל קרן המטבע הבינ"ל, בניית תקציב מ-0 (Zero-Based Budgeting) בהוצאות מסוימות ותקצוב לפי תוצאות (Outcome-Based Budgeting).

לישראל יש הון אנושי, טכנולוגיה ויכולת יוצאת דופן להתאושש ממשברים, אבל אסור לנו לבנות את הכלכלה של מחר על ההנחות של אתמול.

• הכותב נח הקר, הוא סגן נשיא למדיניות במכון הישראלי לדמוקרטיה.