מדינת ישראל אוהבת לדבר על “פריפריה”. זו אינה בעיה סמנטית, אלא כשל תפיסתי עמוק. השימוש במונח חושף מדינה שמגדירה את עצמה ביחס למרכז אחד: גוש דן, במקום לבנות עוד מרכזי כוח כלכליים עצמאיים. במדינה קטנה, צפופה ומאוימת תמידית, זו אינה טעות תכנונית, זו שבירות לאומית. הבעיה של ישראל אינה שהמרכז חזק מדי. הבעיה היא שהמדינה ממשיכה להזרים אליו את ההון האנושי, הכסף והתשתיות ואז מתפלאת שהצפון והדרום נשארים מאחור.
מנוע הצמיחה המרכזי של המשק הישראלי הוא ההייטק. כ־11% מהשכירים במשק אחראים לכשליש מהכנסות המדינה ממסים ול־58% מהייצוא. דווקא משום כך היה על המדינה לפזר את מנוע הצמיחה הזה גיאוגרפית, להגן עליו ולבנות סביבו אקוסיסטמים חזקים. בפועל קרה ההפך: לפי נתוני הלמ״ס, 86% מהמשרות הפנויות למפתחי תוכנה מרוכזות במחוזות תל אביב והמרכז.
העיוות מתחיל מוקדם. חייל מבריק מחיפה פוגש חיילת מצטיינת מבאר שבע ביחידה טכנולוגית במרכז. הם צוברים ידע, ניסיון, חברים, קשרים ונגישות לקרנות הון סיכון. כשהם משתחררים, הם לא מקימים סטארט־אפ בחיפה או בבאר שבע. הם נשארים במקום שבו נבנתה רשת הביטחון המקצועית שלהם: במרכז. אחריהם מגיעות קרנות ההון סיכון, עורכי הדין, רואי החשבון, הבנקים, חברות הנדל״ן, המסעדות והביקוש לדירות. הון אנושי מייצר הון פיננסי והון פיננסי מושך עוד הון אנושי. כך נבנית ריכוזיות מסוכנת.
הבעיה אינה שתל אביב מצליחה. הבעיה היא שהמדינה בנתה כמעט את כל מסלולי ההצלחה דרכה. ב־2025 גייסו סטארט־אפים בישראל 14.6 מיליארד דולר; 74% מהכסף זרם לתוכנה ודיגיטל, ו־29% לתחום הסייבר בלבד. כלומר, המדינה מייצרת את ההון האנושי הטכנולוגי בעיקר במרכז והכסף הולך בעקבותיו.
כאשר גוש דן קורס תחת העומס שהמדינה עצמה יצרה, הפתרון המוצע הוא עוד השקעות עתק באותו מקום: אומדן עלות המטרו עומד כיום על כ־177 מיליארד שקל, שליש מהשקעות המדינה בתשתיות. נוסף על כ־48 מיליארד שקל לרכבת הקלה. במקום להפחית תלות במרכז, המדינה משקיעה מאות מיליארדים כדי לאפשר לעוד אנשים להגיע אליו. ואם תושב הצפון או הדרום ייכנס ברכב, מתכננים לגבות ממנו אגרת גודש של עד 37.5 ₪ ביום.
כמי שעוסק כיום בפיתוח הכלכלי של חיפה, אני רואה מקרוב את הפער בין עוצמת הנכסים שיש בעיר לבין חולשת המדיניות הלאומית שסביבם. בעיר אחת יש טכניון, אוניברסיטה, מרכזים רפואיים, נמלים, שדה תעופה, רכבת, ים ותשתיות לאומיות. ועדיין ,מחירי הדיור בחיפה נמצאים במקום השלישי מהסוף בטבלת הערים הגדולות: כ־1.89 מיליון ₪ לדירת 3.5–4 חדרים, לעומת כמעט 5 מיליון ₪ בתל אביב. באר שבע, עשור לאחר הקמת עיר הבה״דים, נמצאת אחרונה ברשימה עם כ־1.29 מיליון ₪. הציבור מצביע ברגליים: בלי הצעת ערך הכוללת תעסוקה, ביטחון אישי, רפואה, חינוך, פנאי ובילויים, תשתיות פיזיות אינן מספיקות.
המשמעות המעשית אינה עוד מענק או פארק הייטק סמלי. נדרש שינוי סדרי עדיפויות: העברת יחידות טכנולוגיות ומוקדי פיתוח ממשלתיים לצפון ולדרום, תמריצים משמעותיים לחברות רב־לאומיות לפתוח מרכזי מו״פ מחוץ לגוש דן וחיבור בין אקדמיה, תעשייה והון. בלי עוגנים כאלה, כבישים ורכבות לא ישנו את מפת הביקושים.
ישראל אינה צריכה לקרב את כולם לתל אביב. היא צריכה לבנות מרכזי כוח נוספים. חיפה צריכה להיות בירת המטרופולין הצפוני, ובאר שבע בירת המטרופולין הדרומי. לא כפרויקט סיוע, אלא כפוליסת ביטוח ציונית, ביטחונית וכלכלית למדינה כולה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו