נתוני מגן דוד אדום חושפים תמונה מטרידה של היקף הפציעות בתאונות קורקינט בישראל. במהלך שנת 2025 פונו באמבולנסים של הארגון 3,912 נפגעי תאונות קורקינט. מתוכם, 3,711 נפצעו באורח קל, 178 באורח בינוני ו-23 באורח קשה.
קבוצת הצעירים בני 16 עד 24 בולטת לרעה ומונה לבדה 1,045 נפגעים – יותר מכל קבוצת גיל אחרת. גם הפער המגדרי דרמטי: הגברים מהווים כ-69% מכלל הנפגעים, והפער חריף במיוחד בפציעות החמורות. 162 גברים נפצעו באורח בינוני לעומת 16 נשים בלבד (פי עשרה), ו-22 גברים נפצעו קשה לעומת אישה אחת בלבד.
לנתונים אלו יש השלכות כלכליות כבדות על המשק, אותן ניתן לכמת באמצעות "נוהל פר"ת" של משרד התחבורה. הנוהל, המשמש מדריך ממשלתי לבחינת כדאיות כלכלית של פרויקטי תחבורה, כולל אומדן עלות למשק לכל נפגע לפי דרגת חומרה. אומדן זה מקפל בתוכו טיפול רפואי, פינוי, אשפוז, שיקום ואובדן ימי עבודה של הנפגעים ובני משפחותיהם.
בעדכון האחרון של הנוהל נקבעו העלויות הבאות למשק:
פצוע קל מאושפז: 180 אלף שקלים
פצוע קל שלא אושפז: 25 אלף שקלים
פצוע בינוני: 1.46 מיליון שקלים
פצוע קשה: 2.28 מיליון שקלים
הרוג: 9.15 מיליון שקלים
הקושי המרכזי בחישוב העלות הכוללת נובע מהיעדר נתונים פומביים על שיעור האשפוז בקרב פצועים קל, ולכן נדרשת הנחת עבודה.
עו"ד אסף ורשה, מומחה בדיני ביטוח ונזיקין המייצג נפגעי קורקינטים, מציג שני תרחישים: "בתרחיש שמרני, אם שיעור האשפוז עומד על 20% בלבד, העלות הכוללת למשק מוערכת בכ-520 מיליון שקלים. מתוך סכום זה, כ-208 מיליון בגין הפצועים הקלים, כ-260 מיליון בגין הבינוניים וכ-52 מיליון בגין הקשים. בתרחיש שני, בהנחה ששיעור האשפוז עומד על 50%, העלות הכוללת כבר מזנקת לכ-693 מיליון שקלים. כך או כך, מדובר בעלות עצומה לכלכלה הישראלית".
באשר לגורמים שמממנים את עלויות העתק הללו, עו"ד ורשה מנפץ מיתוס נפוץ: "אחת מהנחות היסוד השגויות היא שחלק ניכר מהנזק העצום הזה מתגלגל בסופו של דבר על כתפי חברות הביטוח. בפועל, המציאות הפוכה: רוב הנטל הכלכלי נופל ישירות על הקופה הציבורית, כלומר על משלם המסים".
הסיבה לכך נעוצה במעמדם המשפטי הייחודי של הקורקינטים החשמליים. באוקטובר 2020 הכריע בית המשפט העליון (בדעת רוב של השופטים יצחק עמית ודוד מינץ, כנגד דעתה החולקת של השופטת דפנה ברק-ארז) כי אופניים חשמליים – ובמשתמע גם קורקינטים חשמליים – אינם מהווים "רכב מנועי" לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (פלת"ד). מכך נגזר שאין חובה לבטח אותם בביטוח חובה, וממילא אין פוליסה שמכסה אוטומטית את נזקי הגוף של הרוכב.
המשמעות המעשית היא חלוקה ברורה בין שני סוגי תאונות:
מעורבות של רכב מנועי: רק כאשר רוכב הקורקינט נפגע בתאונה שבה מעורב רכב (מכונית, אופנוע וכו'), חברת הביטוח של הרכב נושאת בעלות. הרוכב נחשב מבחינה משפטית כ"הולך רגל" ולכן זכאי לפיצוי מלא מביטוח החובה של הרכב הפוגע, ללא קשר לשאלת האשמה.
תאונות עצמיות או פנימיות: בכל יתר המקרים: תאונה עצמית של הרוכב, התנגשות בין שני קורקינטים או פגיעה בהולך רגל - אין חברת ביטוח שמפצה על הנזק (אלא אם הרוכב רכש מיוזמתו פוליסת אובדן כושר עבודה או תאונות אישיות).
"במקרים אלו", מסביר עו"ד ורשה, "הטיפול הרפואי ניתן על ידי קופת החולים וממומן מהתקציב הציבורי. המוסד לביטוח לאומי נושא בקצבאות הנכות ואובדן הכושר, והנפגע ומשפחתו נושאים בכל יתר העלויות מכיסם הפרטי".
לנפגעים נותרת לכל היותר האפשרות להגיש תביעת נזיקין אישית נגד הצד השני (אם יש כזה) שבה עליהם להוכיח את אשמתו. מדובר בהליך משפטי מורכב, יקר וכזה שתוצאתו אינה ודאית – במיוחד כשהפוגע הוא רוכב צעיר חסר נכסים. חריג לכך הם רוכבים שהצטיידו מבעוד מועד בביטוחים פרטיים. במקרים אלו חברת הביטוח תפצה את הנפגע, אך בהיקף מוגבל לפי תקרת הפוליסה, ובכל מקרה היא לא תכסה את עלות הטיפול הרפואי שניתן ממילא על חשבון המדינה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו