משר האוצר שקיצץ בקצבאות החרדים - לראש הממשלה שמרחיב אותן

כהונתו של בנימין נתניהו כשר האוצר בממשלתו השנייה של אריאל שרון נחשבת עד היום לאחת התקופות הדרמטיות והמשפיעות ביותר בעיצוב המדיניות הכלכלית של ישראל. נתניהו נכנס לתפקיד בפברואר 2003, כאשר המשק הישראלי היה בעיצומו של משבר עמוק: האינתיפאדה השנייה פגעה בתיירות ובצריכה, בועת ההיי-טק העולמית התפוצצה, האבטלה זינקה לרמות דו-ספרתיות והחוב הציבורי חצה את רף 100% מהתוצר.

באותה תקופה שררה תחושה ממשית של אובדן שליטה כלכלי. הגירעון תפח, חברות נסגרו, שיעורי האבטלה עלו ליותר מ-10%, והחשש מפגיעה בדירוג האשראי של ישראל עמד ברקע. נתניהו, שקיבל גיבוי רחב משרון, הציג תוכנית כלכלית אגרסיבית שנועדה לבלום את ההידרדרות ולשנות את מבנה המשק הישראלי מן היסוד.

ליבת המדיניות של נתניהו התבססה על תפיסה כלכלית ליברלית מובהקת: צמצום משקל המדינה במשק, עידוד עבודה והפחתת תלות בקצבאות. במסגרת תוכנית החירום הכלכלית של 2003 ביצעה הממשלה קיצוץ רוחבי חד בתקציבי המשרדים, הפחתות שכר זמניות במגזר הציבורי, הקטנת העברות לרשויות המקומיות וצמצום משמעותי בקצבאות.

אחד המהלכים המרכזיים ביותר בתקופתו היה רפורמת המסים. נתניהו טען כי נטל המס הגבוה פוגע בצמיחה, בהשקעות ובמוטיבציה לעבוד. במסגרת הרפורמה הופחתו בהדרגה מדרגות מס ההכנסה ליחידים, בעיקר במעמד הביניים ובשכבות ההכנסה הגבוהות יותר, לצד תוכנית להפחתת מס החברות מ-36% ל-30% עד שנת 2007. במקביל הופחת המע״מ מ-18% ל-17% בתחילת 2004.

גם שיעורי המס השוליים ירדו בצורה משמעותית. בראשית העשור הגיע שיעור המס השולי המרבי בישראל לכ-60%, כולל מס יסף וביטוח לאומי, ואילו במסגרת הרפורמות הופחת בהדרגה לכיוון 49%. נתניהו הציג זאת כמהלך שנועד להפוך את ישראל לתחרותית יותר מול מדינות מערביות אחרות ולעודד יזמות והשקעות זרות.

המהלך השנוי ביותר במחלוקת היה בתחום הקצבאות והרווחה. הממשלה קיצצה באופן חד בקצבאות הילדים, הבטחת ההכנסה ודמי האבטלה. כך למשל, קצבאות הילדים למשפחות מרובות ילדים - שהיו גבוהות במיוחד החל מהילד החמישי - הופחתו בעשרות אחוזים. לפני הרפורמה קיבלה משפחה עבור הילד החמישי והשישי קצבה של יותר מ-800 שקל לילד בחודש, אך לאחר הקיצוצים ירדו הסכומים בהדרגה לכ-150-170 שקל בלבד לילד חדש שנולד לאחר הרפורמה.

גם תקציב הבטחת ההכנסה צומצם בצורה חדה. הממשלה הקשיחה את תנאי הזכאות, קיצרה את תקופת הזכאות לדמי אבטלה והרחיבה מבחני תעסוקה. לפי נתוני הביטוח הלאומי, מספר המשפחות שקיבלו הבטחת הכנסה ירד בצורה משמעותית בתוך שנים ספורות, בין היתר בשל הקשחת הקריטריונים והיציאה של חלק מהזכאים לשוק העבודה.

נתניהו טען כי המדיניות הישנה יצרה "מלכודת עוני", שבה משפחות מעדיפות להישאר מחוץ לשוק העבודה משום שהפער בין קצבאות להכנסה מעבודה היה קטן מדי. לדבריו, הדרך לחזק את המשק הייתה באמצעות עידוד תעסוקה ולא הרחבת תשלומי ההעברה.

התפיסה הזו באה לידי ביטוי בצורה הבולטת ביותר ב"נאום השמן והרזה", שנשא נתניהו ב-2003. בנאום טען כי המשק הישראלי דומה לאדם רזה הנושא על גבו אדם שמן: המגזר היצרני, העובד ומשלם המסים, סוחב על גבו מגזר ציבורי מנופח ואוכלוסיות שאינן משתתפות מספיק בשוק העבודה. נתניהו הזהיר כי אם "האיש השמן" לא ירד מגבו של "האיש הרזה" - שניהם ייפלו.

הנאום הפך לאחד הסמלים המזוהים ביותר עם המדיניות הכלכלית של נתניהו. תומכיו ראו בו תיאור אמיץ של בעיית הפריון והנטל התקציבי בישראל, בעוד שמתנגדיו טענו כי מדובר בהסתכלות פשטנית ואף פוגענית כלפי אוכלוסיות חלשות.

במקביל לקיצוצים, נתניהו הוביל שורה של רפורמות מבניות רחבות. הממשלה קידמה הפרטות של חברות ממשלתיות, העלתה את גיל הפרישה, ביצעה שינויים בשוק הפנסיה ופעלה להגברת התחרות בשוק ההון. בתקופתו הונחו גם היסודות לרפורמת בכר, שהובילה בהמשך להפרדת קופות הגמל וקרנות הנאמנות מהבנקים.

מבחינה מקרו כלכלית, הנתונים בשנים שלאחר מכן הצביעו על התאוששות מרשימה יחסית. בשנת 2005 צמח המשק ביותר מ־5%, הגירעון ירד ל־1.9% תוצר, האבטלה ירדה לכ־8.8% והחוב הציבורי החל להתכווץ בהדרגה.

אלא שלצד ההצלחה המאקרו־כלכלית, התרחב גם הוויכוח החברתי. מבקרי המדיניות טענו כי ההתייעלות התקציבית באה על חשבון השכבות החלשות. לפי נתוני קרן המטבע הבינלאומית, שיעור העוני בקרב משפחות הגיע ב־2005 לכ־20.5%, שיעור העוני בקרב ילדים לכ־34.1%, ומדד ג׳יני עלה לכ־0.38, נתונים שהפכו לחלק מרכזי מהביקורת על הרפורמות.

כך או כך, קשה לחלוק על כך שכהונתו של נתניהו במשרד האוצר הייתה נקודת מפנה מרכזית בכלכלה הישראלית - תקופה שבה השתנתה תפיסת תפקיד המדינה במשק, ושעיצבה במידה רבה את הדיון הכלכלי בישראל גם בשנים שלאחר מכן.

כל עיתונאי שסיקר את נתניהו לאורך השנים בין אם כשר האוצר ובין אם כראש ממשלה לאחר מיכן יודע את הדבר הבא: נתניהו של הקדנציה האחרונה הוא לא אותו נתניהו שכיהן כשר אוצר. 

ב-2022 עמדו תקציבי הישיבות על 1.2 מיליארד שקל, בשנת 2023 תקציב ינק ל-1.7 מיליארד. ב-2024, שנת מלחמה מלאה אחרי אסון 7 באוקטובר, תקציבי הישיבות נותרו ברמה של 1.7 מיליארד, אולם בג"ץ הקפיא כ-300 מיליון שקלים מתוכם. בשנת 2025 תקציב הישיבות עמד על קרוב ל-1.8 מיליארד שקל, בג"ץ פעם נוספת הקפיא 400 מיליון שקל. והנה אנחנו בשנת 2026, תקציב הישיבות מזנק בעוד קצת ל-1.8 מיליארד שקל.

תקציב החינוך החרדי גם הוא עבר שינויים מתקופת נתניהו כשר אוצר לתקופת נתניהו כראש ממשלה בקדנציה האחרונה. על פי ההערכות, תקציב מערכת החינוך החרדי עמד בשנת 2003 על כ-1.9 מיליארד שקל. בשנת 2004, אחרי הקיצוצים של נתניהו כשר אוצר, ירד התקציב לכ-1.1 עד 1.2 מיליארד שקל. בשנת 2023, תקציב מערכת החינוך החרדית זינק ל-3.4 מיליארד שקל.

בזמן שנתניהו היה שר אוצר הכספים הקואליציוניים היו אפסיים או קרובים מאוד לאפס. בשנים 2023 ו-2024 הכספים הקואליציונים עמדו על 5.7 מיליארד שקלים, ובשנת 2025 ובשנת 2026 לכמעט 8 מיליארד שקל.

בשורה התחתונה, אילו שר האוצר נתניהו היה מתמנה בזמנו לראש ממשלה הוא מרחיק את נתניהו הנוכחי בכל הנוגע למדיניות כלכלית.