ביום שני האחרון, ה-27 בינואר 2026, נחתם בניו דלהי הסכם הסחר החופשי בין האיחוד האירופי להודו. בזמן שרוב תשומת הלב הופנתה - ובצדק - להתפתחויות הביטחוניות השוטפות, מדובר באירוע שעשוי לעצב את עתיד הכלכלה והאסטרטגיה של ישראל לא פחות מהמתרחש בגבולותיה.
זהו אינו עוד מסמך בירוקרטי של מכסים ורגולציה, אלא שרטוט מחדש של מפת הכלכלה העולמית. לאחר שני עשורים של משא ומתן, אירופה והודו הכריזו בקול ברור: עידן התלות הבלעדית בסין הסתיים. הציר הכלכלי העולמי זז, וישראל ניצבת בנקודת מפגש קריטית. השאלה היא האם תהיה גשר – או תחנה שמדלגים עליה.
הברית של "מי שלא סין"
כדי להבין את חשיבות ההסכם, צריך להביט מעבר למספרים. חיבור של שוק המונה כשני מיליארד בני אדם הוא דרמטי, אך המניע עמוק יותר: גיאופוליטיקה. אירופה, שנכוותה מהתלות באנרגיה רוסית, הפנימה את הצורך בגיוון שרשראות האספקה. הודו, מצדה, מזהה הזדמנות היסטורית להתבסס כחלופה למעמדה של סין כ"מפעל של העולם".
ההסכם הוא יישום מעשי של דוקטרינת ה-Friend-shoring – הסטת ייצור למדינות בעלות אינטרסים משותפים. כאשר בריסל מסירה מכסים על 99.5% מהסחורות ההודיות, היא שולחת מסר ברור לתעשייה האירופית: זהו כיוון הייצור החדש.
הנכס האסטרטגי בחיפה
בנקודה הזו ישראל נכנסת לתמונה. רכישת נמל חיפה בידי קבוצת אדאני ההודית מעולם לא הייתה רק עסקה תפעולית מקומית. זהו מהלך אסטרטגי ארוך טווח, שבמסגרתו הנמל מיועד לשמש שער אירופי לסחורה הודית.
כעת, החזון הזה מקבל תוקף של אמנה בינלאומית. הזינוק הצפוי בהיקפי הסחר ידרוש נתיבים יציבים. תעלת סואץ היא המסלול הקלאסי, אך האיומים המתמשכים באזור באב אל-מנדב המחישו עד כמה שרשראות האספקה פגיעות. אירופה והודו אינן יכולות להרשות לעצמן שהסכם בקנה מידה כזה יהיה תלוי ביציבות הים האדום.
ישראל כ"פקק" בשרשרת האספקה
כאן מתחדדת הרלוונטיות של מסדרון ה-IMEC – המסדרון הכלכלי הודו-מזרח תיכון-אירופה. מה שנשמע בעבר כחזון רחוק, הופך לכורח המציאות. נתיב יבשתי העוקף את סואץ, מגיע לחיפה ומשם ממשיך לאירופה, כבר אינו רק חלופה ביטחונית – אלא עשוי להיות כדאי כלכלית בהיקפי הסחר החדשים.
גיאוגרפית, ישראל מחברת בין אסיה לים התיכון. אם תשכיל לפתח את התשתיות, ובראשן החיבורים המסילתיים מזרחה, היא תיהנה לא רק מעמלות מעבר, אלא ממעמד של צומת קריטי בשרשרת הערך המערבית – נכס אסטרטגי וביטחוני מהמעלה הראשונה.
האיום השקט על התעשייה הישראלית
בתוך ההזדמנות מסתתר גם סיכון: הסטת סחר. יצרן ישראלי המתחרה ביצואן אירופי לשוק ההודי מוצא עצמו בעמדת נחיתות מובנית. בעוד המתחרה נהנה ממכס אפס, היצואן הישראלי ממשיך לשאת בעלויות הישנות. פער כזה עלול לשחוק יתרונות תחרותיים שנבנו במשך שנים.
ישראל והודו מנהלות משא ומתן על אזור סחר חופשי זה זמן רב. הסכם אירופה-הודו חייב לשמש זרז מיידי לפעולה מצד משרד הכלכלה והאוצר. הזמן הוא גורם קריטי: אם הסכם מקביל לא ייחתם במהרה, החברות האירופאיות עלולות לתפוס את נתחי השוק – והרכבת תצא מהתחנה בלעדינו.
הסכם הסחר שנחתם השבוע ממחיש את קצב השינוי של הכלכלה העולמית. לישראל יש הזדמנות נדירה: הבעלות ההודית בנמל חיפה, המיקום הגיאוגרפי והיכולות הטכנולוגיות מציבים אותה בעמדת זינוק להיות Hub המחבר בין כלכלות אסיה ואירופה. אך ההזדמנות הזו לא תמומש מעצמה – היא מחייבת ראייה אסטרטגית, פיתוח תשתיות ופעולה מהירה לסגירת הסכמים והסרת חסמים.