160 משכורות לדירה? הצעירים ויתרו על החלום - ובחרו בחופשה ביוון

כשהחלום על ארבע קירות הופך לפנטזיה רחוקה, ודירה ממוצעת דורשת 160 משכורות - הצעירים הישראלים פשוט הפסיקו לנסות.

קשה להם? חברי הכנסת מתלוננים על השכר והציבור משלם את המחיר

במקום לחסוך לעתיד שלא יגיע, הם שורפים את הכסף על ההווה. רכבי פנאי, חופשות "אסקפיזם" ופינוקים קטנים, אלו רק חלק מה"תשורות" שהצעירים מעניקים לעצמם כנחמה. כשמחירי הנדל"ן בורחים, הייאוש הופך למסיבת צריכה של "אכול ושתו כי מחר נחתום על עוד חוזה שכירות".

למתבונן מהצד הנוחת בישראל 2026, המראה עשוי להטעות: התורים בנתב"ג מזכירים פינוי המוני, בתי הקפה בתל אביב מלאים כאילו אין מחר, וחברות הרכב מדווחות על מכירות שיא של SUV נוצצים מהניילון. האם המשק הישראלי פורח? האם הריבית הגבוהה והמצב הביטחוני נעלמו מהאקסל? לא בדיוק. מתחת לפני השטח, השגשוג הזה הוא ביטוי לייאוש שקט; זהו "מרד הצרכנים" של דור שהבין שהמשחק מכור, והחליט פשוט להפסיק לשחק לפי הכללים הישנים.

האנליסטית קיילה סקנלון טבעה את המונח "ניהיליזם פיננסי" (Financial Nihilism). זוהי התחושה המפוכחת והמצמיתה שבניית עתיד יציב דרך עבודה קשה וחיסכון חודשי היא פשוט הונאה. כשהפער בין השכר הממוצע למחיר הנכס הופך לתהום ששום סולם קריירה לא יכול לה, הציבור – ובעיקר הדור הצעיר – מחשב מסלול מחדש. אם אי אפשר לקנות את הבניין, לפחות נקנה את הקרם-דה-לה-קרם שבקומה הראשונה.

החוזה הישראלי יצא מהאקסל

במשך עשורים, ה"חוזה הישראלי" היה ברור ומתגמל: תלמד, תשרת, תעבוד - ותגיע לדירה. הדירה הייתה העוגן הכלכלי, תעודת הביטוח של המשפחה הישראלית. אבל כמי שישב במסדרונות אגף התקציבים, אני יכול לומר לכם שהמספרים כבר מזמן לא מתחברים. כשמחיר דירה ממוצעת דורש כ-160 משכורות (לעומת פחות מ-100 בתחילת המילניום), העוגן הזה פשוט התנתק מהקרקע.

עבור הצעיר הישראלי הממוצע, ההון העצמי הנדרש לדירה בראשון לציון או ברמת גן הוא לא יעד ריאלי – הוא מספר דמיוני. במצב כזה מתרחשת תופעה של "התקה שאיפתית" (Aspirational Displacement). אם הבית הוא חלום רחוק, האייפון החדש, החופשה ביוון או הליסינג לרכב הם הפיצוי המיידי. זהו מנגנון הגנה פסיכולוגי רציונלי לחלוטין: "אם ממילא לא יהיה לי נכס, לפחות אחיה טוב היום".

משכך כאבים לאומי

הניהיליזם הפיננסי הזה לא נעצר רק בבתי הקפה. הוא משנה את המבנה החברתי שלנו. כשהקמת משפחה או רכישת נכס נתפסים כנטל כלכלי בלתי אפשרי, סדרי העדיפויות משתנים. הכלב הופך ל"ילד" החדש, וההוצאה עליו הופכת למקסימלית, ממזון גורמה ועד שירותי VIP. כשהאפשרות לנדל"ן סגורה, הצעירים פונים לאפיקים ספקולטיביים.

הכל כשר במטרה להביא את ה"מכה" האחת שתסגור את הפער. הם הבינו שהעבודה המשרדית הרגילה כבר לא תביא אותם לדירה, אז הם עברו לכלכלת הקזינו. הגישה היא "הכל או כלום": או הון לדירה בבת אחת, או בזבוז של הכל על החיים עצמם.

הזינוק ברכישת מכוניות והנהירה לנתב"ג הם לא "נהנתנות" של דור מפונק. זהו "פיצוי צרכני". במדינה שחיה בסיר לחץ ביטחוני וכלכלי, האספרסו בבוקר והחופשה בקיץ הם לא מותרות – הם משככי כאבים. השחיקה של מעמד הביניים יצרה דור של ניהיליסטים שלא מאמינים ביציבות. הם מחפשים נחמה בתוך כוס הקפה או בחוויות בר חלוף, כי הבית הפיזי הפך למוצר מותרות לעשירים בלבד או לכאלה שנולדו להורים הנכונים.

השבירה של החוזה הבין-דורי

השוואה למדינות המערב מגלה תמונה עגומה של קריסת ה"הבטחה הבורגנית". בלונדון, הצעירים כבר ויתרו על החלום לבית בתוך העיר ועברו לדירות שותפים בגיל 40; בפריז, השכירות חונקת כל סיכוי לצבירת הון. הניהיליזם הזה הוא השפה המשותפת של בני ה-20 וה-30 מברלין ועד תל אביב.

במקום שבו הפריון עולה אך השכר הריאלי נשחק מול מחירי הנכסים, הצעירים מבינים שהחוזה הבין-דורי נחתם בלעדיהם. ההבדל המהותי הוא שבישראל, לכל זה מתווספת אי-יציבות ביטחונית כרונית שרק מאיצה את הלך הרוח של "חיה היום, כי מחר מי יודע". זו אינה בעיה של "חוסר אחריות"; זהו אובדן אמון עמוק בשיטה הכלכלית שלא מצליחה לספק אופק.

בסוף, כשהמספרים בדו"חות האוצר ימשיכו להראות על עלייה בצריכה הפרטית, אל תתבלבלו ותחשבו שהמצב מצוין. זה לא צמיחה, זה ייאוש צבוע בצבעי מותגי יוקרה. ואם הדירה כבר לא בהישג יד, לפחות שהקצף על האספרסו יהיה מושלם.

הכותב הוא מייסד הסטארט־אפ Twelve ובוגר אגף התקציבים במשרד האוצר