נתונים ראשונים שנאספו על ידי החשב הכללי מלמדים כי החוב של ישראל בשנת 2025 גדל ב-0.9 נקודת תוצר, והוא עומד כיום על 68.6% מהתוצר. בסך הכול לוותה המדינה בשנת 2025 כ-207 מיליארד שקל.
הנתון החריג: מאז פרוץ המלחמה ועד להפסקת האש, באמצע חודש אוקטובר האחרון, גייסה המדינה חוב בהיקף מצטבר של כ-524 מיליארד שקל.
לפני שנצלול לעובי הקורה, נזכיר בקצרה: למדינה, כמו לכל מדינה, יש שתי דרכים עיקריות לממן את הוצאותיה. האחת היא גביית מסים, והשנייה היא נטילת הלוואות. השאיפה הבסיסית היא שההוצאה הציבורית תהיה קרובה ככל האפשר להכנסות המדינה, הכוללות לא רק מסים, אלא גם הכנסות חד-פעמיות כמו הפרטות, דיבידנדים מחברות ממשלתיות ועוד.
כאשר ההוצאות עולות על ההכנסות נוצר גירעון, ואת הפער הזה סוגרים באמצעות חוב. זו התיאוריה הפשוטה. בפועל, צריך לזכור שחוב אינו נעלם: צריך להחזירו, והוא נושא ריבית. ככל שתשלומי הקרן והריבית גבוהים יותר, כך נותר פחות מרחב למימון הוצאות שוטפות. לכן, כמו בכל משק בית, השאיפה היא ללוות כמה שפחות - ולשלם ריבית נמוכה ככל האפשר - כדי לשמור על כלכלה יציבה ובריאה.
עם זאת, אפס חוב הוא גם לא יעד רצוי. הימנעות מוחלטת מהלוואות חוסמת השקעות ארוכות טווח - כאלה שהתשואה שלהן, למשל בצורת צמיחה והכנסות ממסים, מגיעה רק בעוד שנים. עבודה על בסיס מזומן בלבד, כלומר הוצאה של כל שקל רק כנגד שקל שנכנס, מגבילה מאוד את היכולת לפתח תשתיות ולצמוח.
לכן, התקבעה בעולם הכלכלי מוסכמה שלפיה גירעון של כ-1.5% תוצר בשנה נחשב סביר: איזון בין השקעה בעתיד לבין חוב שניתן לשליטה.
בהקשר הזה, התפתחות החוב של ישראל בעשורים האחרונים מרשימה במיוחד. ישראל נכנסה לשנות האלפיים עם חוב ציבורי גבוה מאוד, אך מאז עברה תהליך דרמטי של הפחתת החוב והסטת משאבים מתשלומי ריבית להפחתות מסים ולהשקעה במשק. בשנת 2009 עמד החוב הציבורי על 72.6% תוצר, והוא ירד בהדרגה ובאופן עקבי עד לרמה של 59.3% בשנת 2019 - שפל היסטורי.
מאז המגמה התהפכה. משבר הקורונה אילץ את הממשלה להזרים סכומי עתק לכלכלה שהייתה מושבתת כמעט לחלוטין, וב-2020 זינק יחס החוב-תוצר לכ-71% - אחת השנים החריגות בהיקף הגיוסים. לאחר מכן החוב שוב החל לרדת, אך פרוץ מלחמת חרבות ברזל - ובמהלכה גם מבצע "עם כלביא" - שינה את התמונה. עלות המלחמה, בעיקר למערכת הביטחון, נאמדת בכ-200 מיליארד שקל במזומן, והחוב שב לעלות. כעת הוא מתייצב ברמה שנמוכה אך במעט מ-70% תוצר.
תיעודים מאיראן: תקיפות ישראליות ממבצע "עם כלביא" (ארכיון) // רשתות ערביות
במשרד האוצר קיוו לייצב את יחס החוב כבר בשנת 2026. אלא שבמהלך הדיונים על התקציב השתנה יעד הגירעון: מ-3.2% - שהיה אמור לבלום את העלייה - ל-3.9% עם הגשת התקציב לכנסת. המשמעות היא שהחשש מהמשך עלייה ביחס החוב עדיין קיים, במיוחד כל עוד מרחף מעל התקציב האיום הביטחוני בזירה האיראנית והצורך המתמשך בהפעלת מערך מילואים רחב, על כל העלויות הכרוכות בכך.
במבט בינלאומי, מצבה של ישראל אינו רע במיוחד. את שנת 2025 סיימה ישראל עם חוב של פחות מ-70% תוצר, בעוד שממוצע החוב במדינות ה-OECD גבוה מ-70%. עם זאת, בהשוואה למדינות הייחוס - בעלות מאפיינים כלכליים ודמוגרפיים דומים - התמונה פחות מחמיאה: מדינות אלו מציגות חוב של כ-56% תוצר בלבד. ועדיין, בהתחשב בעובדה שהמשק הישראלי מתמודד כבר שנתיים וחצי עם מלחמה בעצימות גבוהה, ניתן לומר שהחוב מצוי בשלב זה תחת שליטה.
שר האוצר, ח"כ בצלאל סמוטריץ', מסר: "מגמת העלייה בשיעור החוב ביחס לתוצר נובעת מההוצאות הביטחוניות הנדרשות בעקבות המלחמה ומהמאמצים לשיקום ולתמיכה בחברה הישראלית. קצב השפעת המלחמה על יחס החוב לתוצר מתמתן, ואנו נמשיך לנקוט צעדים פיסקאליים המאזנים בין הצורך בעוצמה ביטחונית לבין שמירה על יציבות כלכלית ארוכת טווח".
החשב הכללי, יהלי רוטנברג, הוסיף: "יחס החוב לתוצר משקף את אופן השימוש שלנו במרחב הפיסקלי בתקופה מורכבת. בשנתיים האחרונות גייסנו חוב בהיקפים משמעותיים, כאשר הביקושים הגבוהים והיציבים מעידים על אמון השווקים בכלכלה הישראלית. חשוב לציין כי העלייה ביחס החוב לתוצר בישראל נמוכה מזו שנרשמה במדינות הייחוס, שבהן נרשמה עלייה ממוצעת של כ-1.9 נקודות תוצר - יותר מכפול מהעלייה בישראל".
סגן בכיר לחשב הכללי ומנהל חטיבת המימון והאשראי, גיל כהן, ציין: "צרכי המימון של הממשלה מאז פרוץ המלחמה עלו באופן דרמטי והובילו לעלייה ביחס החוב לתוצר. בתקופה זו גייסנו למעלה מחצי טריליון שקל בחוב מקומי וחיצוני, בסיוע רוח גבית איתנה מצד משקיעים בארץ ובחו"ל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו