הוא גדל בקריית אתא, למד בישיבה תיכונית והגיע לעמוד בראש אימפריית סייבר ששווה מיליארדים - אך מתעקש להישאר בישראל דווקא עכשיו: רגע אחרי ש"ארמיס סקיוריטי" הפכה לאקזיט הרביעי בגודלו בתולדות המדינה, המנכ"ל והמייסד נדיר יזרעאל שוחח עם עידן טנדלר בפודקאסט "בשביל ישראל" על מאחורי הקלעים של עסקת הענק, הסביר למה ה-AI דווקא לא תחסל את הג'וניורים בהייטק, וסיפר על הרגע שגילה שקיבל דמות ב"ארץ נהדרת".
"זה רגע מדהים, נכנסנו להיסטוריה אחרי מסע ארוך", הוא מספר לאחר הרכישה של ארמיס על ידי חברת Service Now האמריקנית ב-8 מיליארד דולר.
"זה רגע מרגש של הצלחה, גם לי ולשותפי יבגני (יבגני דיברוב), גם לעובדים, למשקיעים מן הסתם - אבל זו גם התחלה של מסע אחר בתוך 'סרוויס נאו' בעתיד. עד לפני האקזיט, האדם הממוצע ברחוב בישראל לא שמע עליהם אף פעם, אבל עכשיו השם הזה מוכר", הוא מסביר.
השאיפה הבאה, מספר יזרעאל, היא להקים מפעל שלם של "סרוויס" בישראל, "אימפריה כחול-לבן": "זו חברה שמוכרת לארגונים הכי גדולים - זו גאווה בשבילנו, אבל גם בשביל המדינה". יזרעאל מסביר את ההחלטה למכור במקום להמשיך לחלום על הנפקה בבורסה, ומצביע על המציאות המורכבת בשווקים. "השוק הציבורי כרגע מאוד מעניש חברות, הוא ברוטאלי", הוא טוען.
אולם מעבר למספרים הנוצצים, יזרעאל חושף גם את הצד האפל והפחות מדובר של ההצלחה: "בשנים הראשונות היו באים אליי כל הזמן, ואומרים לי: 'תמיד רציתי להיות יזם, ואז ראיתי איך אתה עובד, ואני לא רוצה להיות יזם יותר'. אנשים חושבים שמתישהו זה נהיה קל, אבל אני עדיין מחכה לרגע הזה", הוא מודה.
הוא משתף בכנות על המחירים האישיים הכבדים ששילם בדרך לפסגה, כולל גירושים, בדידות בצמרת ושחיקה פיזית מטיסות בלתי פוסקות. "זה לא עבודה, זה תינוק שאין לו כפתור כיבוי. אתה סוחב איתך מחיר נפשי של כל הטעויות והאנשים שנאלצת לפטר.
"בקורונה, משקיעים הסתכלו עלינו בחרדה, רצו לראות מה הנקסט מוב שלנו. כשהם ראו שאנחנו שם בשוחות, נלחמים בשיניים, ובסוף מצמיחים מהחברה משהו הרבה יותר גדול - הם בטחו בזה".
עתיד הג'וניורים לאן?
כשהוא נשאל על הג'וניורים בהייטק הישראלי, שמוצאים את עצמם מתלבטים לאן הולכת דרכם בצל ה-AI, הוא מסביר: "הפיתוח הוא עולם שחווה כרגע מהפכה קשה מאוד. AI אכן מתפתח יותר ויותר, ויגיע בסוף לנקודה שבה כמות יחסית קטנה של מפתחים יוכלו לעשות הרבה מאוד בעזרתו".
הפתרון? מסר חד וברור לאלו שמנסים להשתלב בתעשיה: "לכו ללמוד את ה-AI. לא רק ללמוד לכתוב פרומפטים - אלא את הליבה והמנגנון שלו. ככל שיש לך ידע יותר ספציפי, ככה תמצא עבודה, כי צריך מישהו שיכתוב אותו ויבין אותו. בנוסף, ככל שהתעשייה הזאת תתפתח ויהיה יותר ברור איך האבולוציה של זה עובדת, יהיה יותר מקומות להתברג. רק ידע מעמיק יעזור להישאר רלוונטיים".
כאן, הוא מסביר, טמונה מהות השינוי שההייטק הישראלי יראה בשנים הקרובות: "אני לא מאמין שההתייעלות תוביל לפחות חברות סייבר, אני חושב שאנחנו נתחיל לראות הרבה יותר חברות קטנות שמסוגלות לעשות המון עם פשוט מעט אנשים.
"למשל, יש AI התקפי, שאויבים משתמשים בו היום בשביל לתקוף חברות - ובשביל זה אתה חייב AI מגננתי. אנחנו מצפים ממפתחים לעשות בעזרת AI עבודה של יותר ממפתח אחד - וזה ישנה את פני התעשייה", הוא חוזה. "אלו דרישות שמהר מאוד יהפכו להיות דרישות קשות. השוק הציבורי יתחיל להעניש שיש להן גופי פיתוח גדולים מדי. אנחנו נראה פה טכנולוגיות חדשות שצומחות - בישראל תמיד עוברים לדבר הבא, גם אחרי אסון. אנחנו לוקחים את זה כמובן מאליו, אבל זו תכונה מדהימה ושורשית".
"ב'ארץ' קלעו לרוח התקופה - זה לא אני"
הראיון נוגע גם באנקדוטה המשעשעת שהפכה את שמו למוכר בכל בית בישראל: הדמות "נדיר האקרמן" מתוכנית הסאטירה "ארץ נהדרת".
יזרעאל מאשר שהדמות אכן קרויה על שמו, לאחר שההפקה חיפשה "שם הייטקיסטי דושי", אך מסתייג מההשוואה לאופיו במציאות. "המערכונים קלעו בול לרוח התקופה של אז בהייטק", הוא צוחק, "אבל אני רוצה להאמין שאני לא מתנהל בצורה הזו".
"לא הסטריאוטיפ"
ברגע הזה, של ההצלחה הגדולה, הוא לא יכול שלא לחשוב על נדיר הקטן מקריית אתא, שתנאי הפתיחה שלו לא היו קלאסיים בעולם ההייטק: "למדתי בחינוך דתי, וזה השפיע עליי. אני חושב שבאופן כללי הייטק הרבה פעמים הוא מאוד מקוטלג 'ליברל-שמאל', והנושא הזה של דת על גווניה הוא נושא מאוד טאבו - אני חושב שיש לי איזושהי ראייה קצת יותר רב-גונית של זה. אכמה מהחברים הכי טובים שלי שירתו את המדינה הזאת ועד היום נמצאים במילואים כבר מאות ימים - זה לא הסטריאוטיפ שאתה רואה בחדשות של השתמטות".
בתיכון עשה את המעבר לבית הספר הריאלי בחיפה - מה שלראשונה הציב אותו על המסלול לקריירה בהייטק: "קיבלתי הזדמנות. להורים שלי לא היה איך לממן בית ספר פרטי. אמא שלי עברה תאונת דרכים, שעשתה אותה עיוורת כמעט לגמרי, וההתנהלות היומיומית הייתה לה קשה, אבל האופטימיות שלה השפיעה עליי. הייתי לוקח שלושה אוטובוסים מקריית אתא כדי להגיע לבית ספר, ואז בחזור הייתי הולך לקורס תכנות שלוש פעמים בשבוע".
ליבגני דיברוב, שותפו לדרך, הוא חבר כמעט במקרה, בשירותו ב-8200: "הייתי שמה מעבר לתקופת המחויבות, חשבתי שאשאר שם כל החיים. הוא היה ביחידה 81, ועבדנו יחד על פרויקט שזכה בפרס ביטחון ישראל – אבל רק בטכניון הכרנו לעומק. הוא האדם הכי תחרותי שאני מכיר ואחד היזמים הכי טובים בארץ.
"הגאווה הכי גדולה של יבגני ושלי היא גם בכמה יזמים אחרים אתה נוגע באקוסיסטם הזה של ההייטק הישראל. אנשים שעבדו בארמיס הלכו והקימו חברות, והאקוסיסטם הוא מאוד מחבק ומאוד תומך. לא מספיק אנשים מבינים כמה תמיכה יש להם כיזמים בארץ מיזמים אחרים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו