תקציב המדינה - השר פולישוק, לטיפולך

בשבועות האחרונים התגבש באוצר מתווה תקציב שנראה כאילו יצא ממנהרת זמן מעוותת, כזה שמחזיר אותנו לאותן טעויות היסטוריות שחשבנו שלמדנו מהן.

האנומליה זועקת לשמיים: מצד אחד, כוונה להגדיל את הגירעון באופן משמעותי, צעד שיטיל על הציבור הישראלי עול חובות שיישאו פירות באושים עוד עשור קדימה. מצד שני, דווקא בתקופה שבה נדרשת אחריות פיסקלית קפדנית, מתוכננת בתקציב הביטחון הגדלה חריגה ודרמטית שלא נשענת על בחינה מקצועית מסודרת, אלא על אינרציה פוליטית ומערכתית.

ההתעלמות ממסקנות ועדת נגל, שבחנה ביסודיות את צורכי הביטחון ואת נקודות האיזון האפשריות של תקציב הביטחון, אינה רק טעות מקצועית - היא חטא היסטורי. במקום לשאוב לקחים מעבודת עומק, חוזרת המדינה לפוסט־טראומה התקציבית של אחרי מלחמת יום הכיפורים: חלוקת צ'קים פתוחים לצה"ל ולמערכת הביטחון, תוך התעלמות מהמחיר שמשלם המשק כולו. למדנו אז מה קורה כשהביטחון מקבל קדימות מוחלטת על כל שירות ציבורי אחר, וכעת נדמה ששכחנו.

האבסורד גדל כשמביטים על החלקים הפוליטיים המובהקים בתקציב: מאות מיליוני שקלים בכספים קואליציוניים שאינם חלק מבסיס התקציב ממשיכים לזרום במקביל לכל הקריאות ל"צנע" ול"קיצוץ נכון". כספים אלו לא תורמים ליעדים לאומיים ולא מקדמים תשתיות, חינוך או בריאות - הם בעיקר משמרים שקט פוליטי.

הציבור ישלם את המחיר

לכך מצטרפת הפנייה התמוהה של האוצר לרשות המיסים, "לגבות לו עוד כסף מן הגורן ומן היקב", והמסר ברור: במקום לייעל הוצאות ולסגור ברזים פוליטיים, קל יותר להעמיס עוד מיסים על הציבור. זו לא מדיניות, אלא טלאי על גבי טלאי שמסתירים אי־יכולת לקבל החלטות אמיתיות.

וזה עוד לפני שמגיעים לעקשנות הבלתי נתפסת שלא לסגור משרדי ממשלה מיותרים, יצירי דמיון קואליציוני, שכמעט לא מנהלים מדיניות ובוודאי שלא תורמים לשירות הציבור, כפי שציפי לבני היטיבה לתאר: "השרים לענייני כלום והסגנים לענייני שום דבר".

אלא שכיום, בניגוד לציניות ההיא, המחיר אמיתי לגמרי. תקציב המדינה הוא מסמך המשקף סדרי עדיפויות לאומיים, הדורש ראייה מפוכחת ולא פוליטית. אם מתווה התקציב הנוכחי יבשיל כפי שהוא, נמצא את עצמנו עם גירעון תפוח, מערכת ביטחון מנופחת ללא ביקורת ושירותים אזרחיים מדולדלים. זו אינה גזירת גורל, זו בחירה - ועל הבחירה הזו כולנו עלולים לשלם עוד שנים רבות.