האלונקה נשברה: מדוע המורים מרדו - ואיך הכלכלה מסבירה את זה

"המגזר הציבורי יצטרך להיכנס מתחת לאלונקה" — כך הצהיר שר האוצר בצלאל סמוטריץ' בתחילת מלחמת חרבות ברזל, כשבישר לציבור על הצורך בקיצוצים כואבים למימון צרכי הביטחון. ההצהרה, ששידרה ערבות הדדית ואחריות לאומית, התגלגלה בסופו של דבר לחוק המקצץ 3.3% משכר כלל עובדי המגזר הציבורי.

אלא שהפעם, בניגוד לפעמים קודמות, משהו נשבר. במקום להוריד את הראש ולהמתין שייעבור זעם — קמה מחאה ספונטנית, חוצת מגזרים, שהתחילה דווקא אצל קבוצה לא צפויה: הגננות והמורים.

קבוצות הווטסאפ של אנשי החינוך געשו, ובתוך שעות אחדות התארגנה שביתת מחאה לא רשמית, במסגרתה הוכרזו ימי מחלה המוניים. לא ההסתדרות ולא המזכ"לית יפה בן דוד הובילו את הצעד – אלא השטח. הציבור, שבדרך כלל מביע מורת רוח כלפי השבתת מערכת החינוך, הפתיע כשבחר דווקא לחבק את המחאה ולפרגן לה.

במשרד האוצר הוכו בתדהמה. שר האוצר חזר על מנטרת "האלונקה", אך המציאות כבר רצה קדימה: ראש הממשלה הבין את פוטנציאל ההתלקחות ונכנס למשא ומתן חפוז עם הסתדרות המורים. ההסכם שהושג כלל פיצוי מסוים בתמורה לקיצוץ, אך אנשי החינוך בשטח סירבו להניח את הנשק. מבחינתם, ההסכם אינו מייצגם — והם המשיכו בשביתה.

כך קרה שמחאה אותנטית, לא ממוסדת, פתחה סדק באמון הציבור כלפי הנהגת ההסתדרות, אך גם הותירה את משרד האוצר חסר כלים ממשיים להתמודדות. גרוע מכך — היא הדביקה מגזרים נוספים במגזר הציבורי, שגם הם החלו להרים ראש לנוכח הקיצוצים.

מה השתנה הפעם? מדוע דווקא עכשיו המורים "שברו את הכלים"?

אחת הסיבות המרכזיות נעוצה בטעות אסטרטגית של משרד האוצר, שבחר להחריג מהמנגנון את המורים במגזר החרדי — בלי נימוק שקוף או סביר. קשה למכור מסר של "כולנו נושאים בנטל" כשציבורים מסוימים מודרים מהנטל הזה, ובמקביל מאשרים העלאות שכר לחברי הכנסת. סיסמאות כמו "ביחד ננצח" נשמעות לפתע חלולות במיוחד.

אך מעבר לפוליטיקה ולציניות, עומדת כאן נקודה עקרונית יותר והאירוניה כאן שנקודה זאת נלמדת בקורס "תורת המחירים "שהינו קורס חובה בכלכלה :

מבחינה כלכלית, עדיף לעיתים לא להעניק תועלת כלל — מאשר להעניק ואז לשלול אותה. הסיבה לכך פשוטה: אובדן של תועלת מורגש חזק יותר מהיעדרה מלכתחילה.

כאשר אדם מקבל תועלת — בין אם בסובסידיה, בהנחה או בשירות ציבורי — הוא מסתמך עליה כחלק מתקציבו וחייו. אם התועלת נלקחת ממנו, הוא חווה לא רק פגיעה חומרית אלא תחושת הפסד. לעומת זאת, אם מעולם לא קיבל — אין תחושת אובדן, אלא לכל היותר אכזבה.

כך, למשל, אם ממשלה מעניקה מענק תקופתי ואז מבטלת אותו — הציבור לא רואה בכך סיום מבצע אלא גזילה. אותו עיקרון פועל כשסבסוד מתבטל או כשמוסרת הטבה קיימת.

כלומר, לא רק ההחלטה עצמה חשובה — אלא גם התזמון, הנסיבות, ובעיקר: האם מדובר בשלילה של תועלת קיימת או באי-הענקה מראש. ההבדל הזה אינו רק פסיכולוגי, אלא בעל השפעות כלכליות עמוקות — הוא נוגע לליבה של רווחת הציבור וליכולתה של הממשלה לשמר אמון ושיתוף פעולה.

סמוטריץ' אולי ביקש "שייכנסו מתחת לאלונקה". אבל כשהממשלה מושכת את האלונקה לכיוונה בלבד — אי אפשר לצפות שהציבור יישאר שותף למסע.