הגשם ששטף את שדותינו לא הביא את השמחה המיוחדת שמוקדשת ליורה. זה היה גשם זועם, שהגיע בבת אחת, אלים וכועס. לא היתה בו את הברכה וההקלה שמגיעות ביחד עם הריח המרענן שכמו לוחש לנו על האוזן, החגים מאחורינו, שנה חדשה לפנינו, העונות מתחלפות והכל יהיה בסדר. הוא אפילו לא הצליח לנחם או לשטוף את הדמעות.הפעם הרגע הזה נטול סיפוק. לא השלמנו את כל מלאכת השתילות והזריעות.
למרות שכל עונת החגים הוקדשה להכשרת החלקות לקראת עונת החורף, הישורת האחרונה היא למלא אותן ברגע שהתחזית מסמנת שהגשם בדרך. לא הספקנו. כעת כשהכל בוצי, לא נוכל כבר לעשות זאת ואנחנו עומדים בפני שאלה אמיתית. האם יהיה מספיק מה לקטוף בחורף. בשבוע האחרון אפילו לא בדקנו את התחזית. עסקנו רק בהישרדות.
קומץ קטן של אנשים. היחידים שלא גויסו ואינם נצורים בביתם, נלחם, מסביב לשעון במאבק של העורף, לשמור על שפיות, לספק מזון, להכניס אור לבתים בתוך כל החשכה.
לחיות ולעבוד בדרום זה להיות טבולים בשכול. לקום בכל בוקר לחדשות נוראיות, לחלק את הזמן בין לוויות לשבעות, לעזרה לחיילים שהפכו את המושב לבסיס צבאי שמכיל, מאכיל ומפנק מאות חיילים רגע לפני היציאה לקרב על הבית. לדאוג לבני המשפחה שחולצו מהעוטף. שלושה אחים שלנו חיים בישובים שהפכו לצערם למפורסמים בכל העולם, אחיינים מתבגרים שבמקום להתבאס מהחזרה ללימודים מגלים שחצי מהכיתה שלהם נמחקה והם כנראה לא ישובו לאותה כיתה לעולם. סבתא שולה גם היא חזרה אלינו בשלום אחרי שהתארחה שם בחג, 30 שעות שעות בממד, בלי חשמל, אור, מזגן, מים ושירותים. שישה ילדים קטנטנים, שישה מבוגרים ובן אחד שיצא להלחם על הבית בתוך המושב.
אנחנו עובדים עם צוות של סטודנטים לחקלאות, שהגיעו מרחבי העולם רק ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה. בשמחת תורה חשבו שאנחנו חוגגים עם זיקוקים, עד שהבינו במה מדובר. הם ידעו שהם מגיעים למקום שיש בו חוסר יציבות בטחונית אבל לא דמיינו שימצאו את עצמם בלב מלחמה.
שלושה מתוכם נסעו ביום שישי להתפלל בכנסיה בשדרות ונשארו ללון שם. התעוררו למציאות שבה מחבלים מסתובבים ברחוב ואת דלת הבית חסמו עם המקרר. הצלחנו לחלץ אותם רק ביום שלישי. הסטודנטים מספרים שהם מסתגלים, שהמשפחות שלהם מעודדות אותם להישאר. שהם מקבלים השראה מבועז ואילן שמחזקים אותם אבל האמת היא שהם מחזקים אותנו והדאגה להם, הנחישות לעבוד לא משנה מה החזירה עובדים נוספים שמגיעים בעקבותיהם ועבורם.
אנחנו רוצים להודות לא רק על התמיכה שאנחנו מקבלים ועל ההודעות המרגשות שהן אלו שנותנות לנו את הכוח להמשיך, דלק אמיתי של אהבה וערבות.
אנחנו עושים מה שאפשר תוך כדי הדאגה לצוות שגויס, לילדים שבבית, לבני הזוג שבמילואים או בשמירות, התמודדות עם אבל. רבים מאיתנו בכלל לא נמצאים בבית ולא ברור מתי אפשר יהיה לחזור אם בכלל. בין אזעקה לאזעקה, יש חלקות שלא ניתן לגשת אליהן, חקלאים אחרים שאיתם אנחנו משתפים פעולה נאלצו לנטוש את שדותיהם לחלוטין או מתאבלים על בניהם. אנחנו עוברים את זה ביחד. יד ביד, יום אחרי יום, דקה אחרי דקה.
מיכל חביביאן היא בעלת משק חביביאן, במושב הודיה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו