מנסים לשרוד: המצוקה של שכונת מוסררה בירושלים לא נעלמה

לפני 51 שנים קמה בשכונת מוסררה בירושלים תנועת הפנתרים השחורים, בגלל ההתעלמות של הממסד מהבעיות החברתיות. אנשים יצאו לרחובות, הארץ בערה. ראשת הממשלה, גולדה מאיר, אמרה על המפגינים ש"הם לא נחמדים", אבל לא היתה יכולה להתעלם מגל הזעם החד ששטף את המדינה.

מוסררה של שנת 2022 כבר הרבה יותר מסודרת. במקום ביוב שזורם בסמטאות זו שכונה שקטה ומבוקשת, ובמקום המגרש המאולתר שבו כיכבו חלק משחקני קבוצת בית"ר ירושלים, יש כעת מגרש מצוחצח ליד המתנ"ס המקומי.

במתנ"ס פגשנו את אב הבית, שמעון לוי, מאנשי הפנתרים של שנות ה־70. פעם צעיר מיליטנטי ועצבני, היום מבוגר שבע־קרבות שחגג לא מזמן יום הולדת 70.

"אם היו היום עשרים איש כמוני, היינו עושים רעש ש־30 אלף איש לא מסוגלים לעשות", לוי מחייך במרירות. "ידענו לְבַלְגֵן. כל יום היינו מגיעים לאזור אחר, הופכים מכוניות, שורפים, בורחים, ואז היתה קמה במקום קבוצה כמונו. בבאר שבע, בטבריה. זוכר שנסענו לירוחם, לצרף חבר'ה. כל היישוב חיכה לנו, כולל ג'יפ משטרה, ואחרי שעה נעצרנו. הביאו אותנו לדימונה. אמרו לשופט 'אלה באו להפר את הסדר הציבורי'. המטרה היתה לדכא אותנו, אבל היינו אלופים בלהפוך את המדינה".

"מנסים לשרוד"

שמעון נולד במוסררה ומתגורר גם היום בשכונה. יש לו שלושה ילדים, לאף אחד מהם אין דירה משלו. בתו גרה אצלו עם שני ילדיה. "איך הזמן עבר מהר ועדיין מדברים איתי על עוני", הוא נאנח. "אני יכול ללכת להפגין ולצעוק, אבל מי ישמע אותי?! אני בקושי מדבר. את הפנתרים השחורים לא הקימו בזמנו, הם קמו ספונטנית כי לא היה לנו מה לאכול.

"היום אנשים רעבים יוצאים להפגין? מגיע איזה עשיר שמממן להם ארוחות בוקר, צהריים וערב, אז הם יושבים שם כמו בקייטנה. מי שלא נלחם מהבטן לא יודע מה זה להיות עני. אתה לא מתלבש, מתגלח ויוצא להפגין. אם אישה הולכת להפגנה עם עגלת תינוק שעולה 3,000 שקל, מה בדיוק קשה לה? היום אם אין לך, אתה הולך לבנק ומבקש 1,000 שקל. נותנים, אתה נכנס לחובות ומתגלגל. אי אפשר להיאבק על דבר שכבר יש".

אתה רואה מסביבך אנשים שמתקשים.

"אבל הם לא יוצאים לרחובות, כי הוא ואשתו צריכים לעבוד בשתי עבודות כדי להתקיים. אין זמן. הוא חוזר מהעבודה, אשתו בדיוק יוצאת למשמרת. חייב לשמור על הילדים, אז שיהיו לו עצבים להפגין?! כשהייתי צעיר ידעתי שאני צריך לדאוג בבוקר לשכר ובערב למהפכה, וכשהתחתנתי עזבתי הכל כי מעבידים אותך בלהחזיק את הבית. כל הזמן מנסים רק לשרוד. שכירים, גנבים, סוחרי סמים - כולם שורדים, ואז מבטיחים להם שאם הם ישתתפו בהגרלה, אולי יזכו בדירה מוזלת. עבודה בעיניים".

סיור קצר במוסררה מגלה שלמרות השינוי שעברה, המצוקה עדיין קיימת בה. "אני גרה כאן כבר 19 שנה", מספרת סיגלית כהן, אם חד־הורית לשני בנים, חייל ותיכוניסט. "לפני עשר שנים בעל הבית אמר 'תביאי 90 אלף דולר ותקני את הדירה'. זה נשמע לי המון, מאיפה אביא סכום כזה? היום אם היה אומר '90 אלף דולר' הייתי שודדת בנק", היא אומרת בחיוך.

לדבריה, "החלום שלי הוא דירה ואין לי איך להגשים אותו. כעת אני מתכננת שהפנסיה שלי תהיה התחלה לקניית דירה עבור ילדיי. אם אנשים חוסכים כדי לחיות ברווחה אחרי הפרישה, לי לא מפריע לחיות כמו שפחה - העיקר לראות את בניי מסודרים".

המהפכה תחכה

סיגלת אישה רהוטה ומשכילה, לומדת כיום לתואר שני בעבודה סוציאלית. "אני מצד אחד רוצה להתפתח כי אולי זה ישפר את שכרי, מצד שני אני מוציאה כסף בשביל ללמוד. זה מעגל קסמים", היא מסבירה.

"כשילדיי היו קטנים, הייתי יכולה להגיד 'קחו סוכרייה על מקל, אמא אוהבת אתכם', אבל אצל מתבגרים זה 'אמא, תקני לי נעליים', ומדובר במותגים יקרים. ומה עם החגים שמגיעים כעת? הרשימה הכי מצומצמת עולה המון. אני אפילו לא קונה היום ירקות, כי כשצריך לשלם שכירות יש דברים שמוותרים עליהם. למזלם של ילדיי אני יודעת לאפות ולבשל מכלום, אבל מה יעשו האחרים?".

סיגלית היא לא מהמקרים שעליהם דיבר הפנתר השחור בדימוס. ימים שבהם לא היו להם בגדים ואוכל. היא אישה מסודרת, מחזיקה כלב, אבל היא לא מסתירה את המחסור. "זוכרת שאם פעם הייתי הולכת עם 200 שקלים לסופר, הייתי יוצאת עם חמש שקיות. היום הסכום בקושי מספיק לשקית וחצי", היא אומרת. "עד כדי כך שאני אומרת לפעמים לקופאית 'את יכולה לבדוק אם יש טעות?'. זה הכי תחתית שיש".

שאלתי את סיגלית מדוע היא וחבריה לא יוצאים לרחובות, כמו ששמעון לוי עשה לפני 51 שנים. "יש מדיה חברתית וכל אחד רושם בה את דעתו, וככה אנשים מגיעים לסיפוקם", ניסתה להסביר. "אם זה לא היה, אני בטוחה שהיו הופכים מכוניות, ואני לא טיפוס אלים. בגלל יוקר המחיה אנשים גם לא יכולים להרשות לעצמם. הם עושים חישוב 'אם אצא כעת להפגין, אפסיד יום עבודה ואז כנראה לא אגמור את החודש'. אין לאנשים זמן לטפל בעניינים הדחופים".

מנהיגי המרד של פעם, צ'רלי ביטון, סעדיה מרציאנו וראובן אברג'ל, כבר לא בתמונה, נעלמו לחלוטין מהנוף. צעקת העזרה, אם היא נשמעת, היא בדרך כלל שקטה ומנומסת, בטח לא כזו שתפיל ממשלות.

"יש לי פנטזיה", אומר לוי. "להרים את בניין הכנסת על מנוף ולשים אותו שישייט באוקיינוס. תאמין לי שכל המפלגות הן אותו הדבר, רק מבטיחות ומבטיחות - ובשטח שום דבר לא קורה".