בשנת 2004 אילנית חפוטה החלה לנהל באור עקיבא סניף של ארגון "מאיר פנים", שמטרתו לספק ביטחון תזונתי לנזקקים. בהתחלה טיפלה במאה פיות רעבים, רובם מקבלי קצבאות וחולים. היום היא נאלצת לעבוד מול 1,750 איש בכל המחוז, כאלה שהמצב הכלכלי הכריעם ואין להם איך למלא את המקרר.
"יש ביניהם אנשים שעברו תהפוכות שהמוח לא יכול לקלוט", היא מספרת. "יודע כמה משפחות אני מכירה שמכרו את כל מה שהיה ונשארו בלי כלום? והחיים רק הולכים ומתייקרים, הנה שוב הודיעו על העלאת מחירים. מלא פנו ואמרו 'אין לנו מה לאכול' אבל לא רק, אלא גם אין ציוד לבית הספר ומיטה לילד. אור עקיבא קלטה 65 משפחות אוקראיניות. באה אלינו בחורה בת 19, בחודש התשיעי להריונה, עם אחיה בן ה־15. סיפקנו להם מה שהם צריכים, מאל"ף ועד תי"ו".
עשרת אלפים מנות
הסניף של אילנית כבר מזמן לא מתעסק רק עם מזון, הוא מתעסק עם עוני גם בישובים הסמוכים לאור עקיבא. כשישבנו במשרדה היא בדיוק הסתמסה עם בחורה מקומית, סיפרה שהשיגה עבורה "מטרנה" לתינוק. הבחורה שלחה הודעה קולית נרגשת. "את לא יודעת מה הורדת ממני. זה הדבר הכי חשוב, האוכל של הילדים שלי. אני אקום על הרגליים. תודה כפרה".
"יודע כמה אימהות יש, כאלה שלא יכולות לעמוד בדברים הכי בסיסיים?", היא מרימה קול. "יש לי המון הודעות דומות". היא מיהרה להשמיע אחת נוספת: "היי מאמי, אולי יש לך איך לעזור לי מבחינת בשר? נגמר הכל, ואין לי מספיק כסף כדי לקנות. בקושי יש לי. סליחה על הבקשה".
אילנית המשיכה לנבור במכשיר הנייד כדי להמחיש את הקושי הכלכלי. "איך באת לנו משמיים, עם הפירות והירקות ובמיוחד המרקים", נשמעת אם בהודעה אחרת. "הילדים עפו על זה, התענגו. תודה רבה־רבה".
"על מה אנחנו מדברים - על חמגשיות, קופסאות מרק, קצת ירקות ופירות", אילנית דיברה הפעם בלחש. "כאילו מה נתתי להם. אז תגיד אתה, איזה סיכוי יש לאותה בחורה לצלוח את הזמנים האלה? מהקצבה הדלה שהיא מקבלת היא באמת יכולה להתקיים?".
אל החדר נכנס אחד מספקי המזון שעובדים עם הארגון. לחפוטה יש כעת כאב ראש גדול לקראת החגים, במיוחד ראש השנה שיוצא ברצף עם סוף השבוע. היא חייבת להוציא כעשרת אלפים מנות, כדי שאנשים לא יישארו רעבים.
"נראה לי שאני צריכה מאה קילו בשר עוד היום", אמרה לבחור שמכיר אותה כבר שנים. "תביא גם דגי מושט, לפחות 500 מנות עד לתחילת השבוע הבא. אשמח אם תציע לי משהו קפוא". כשהספק עזב, אמרה, "אתה חושב מה להכין שיגרום לאותן משפחות לחייך, שלא רק ישבעו. מגיע להן לשבת כמוך וכמוני ולאכול, וזה לא רק מנות לחג. אתה נותן גם מוצרים כמו דבש, אורז. נותן תלושים שחסומים לקניית אלכוהול וסיגריות. אני אומרת - מי שבוחר לא לחגוג, בסדר, אבל מי שרוצה, תן לו. אנשים בוכים לי מה הם יעשו בחג".
"הכל סיסמאות ריקות"
אור עקיבא נמצאת במישור החוף, באמצע הדרך בין ת"א לחיפה, ממזרח לקיסריה. העיר נבנתה בעיקר משלושה גלים של עלייה: בשנות ה־50 הגיעו עולים בעיקר ממרוקו, מרומניה ומעיראק; בשנות ה־70 הגיעה העלייה מהקווקאז; ובשנות ה־90 - ממדינות חבר העמים.
העיר מונה היום 20 אלף תושבים, אבל לצד השכונות הוותיקות יש תנופת בנייה, ועל פי תוכנית המתאר, בתוך שלוש שנים אור עקיבא תכפיל את מספר תושביה, כשהכוונה היא להפוך ליישוב איכותי ומשגשג שישמש גם את יישובי הסביבה.
אילנית (51) נולדה באור עקיבא, וגם לה היתה ילדות לא קלה. היא בילתה את רוב שנותיה הראשונות בפנימיות ובמשפחות אומנה. היום חלק מהדרייב שלה הוא לשנות לאנשים האלה, בכמה שניתן, את הטעם המר של השגרה.
"מספרים שבגיל 7 כבר אמרתי שאבנה גוף רווחה ואנהל אותו", היא מחייכת. "ראית מקודם את איציק יוצא לחלק אוכל בשעה מוקדמת - זה מפני שאני רוצה שכשהילד של המשפחה יחזור מהגן כבר יהיה לו אוכל על השולחן, שלא יישאר רעב".
בארגון יש היום מאות מתנדבים - נהגים, מבשלים, אורזים. אפילו אנשים בני 80 ומעלה, חלק מהם נזקק בעצמו לתמיכה. יש המון עבודה, והיא רק הולכת ונערמת. אילנית מספרת שהיום הכי קשה בשבוע הוא שלישי, היום שבו מחלקים את הפירות והירקות, אז נפתחים במתחם תורי ענק של הורים המבקשים להביא אוכל הביתה.
"בבחירות האחרונות הצבעתי עבור גדעון סער, אחרי שהייתי ביביסטית כל החיים, אבל הפוליטיקאים עשו לי בית ספר", היא צוחקת במרירות. "חלמתי פעם שאהיה ראשת עיר ואחרי זה ראשת ממשלה, אבל החלום נגוז. היום פוליטיקאי זה אללה יוסתור מבחינתי, כי הכל סיסמאות ריקות מתוכן. לכן אם לא נתעורר בעצמנו המצב רק יחמיר, ובסוף יקרה כאן מה שקרה בכיכר תחריר. העם יקום ויהיה כאוס. לא יכול להיות שהשבע בישראל לא יבין את הרעב".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו