בואו נדבר על השערורייה השקטה שמתחוללת בשוק הדו-גלגלי בישראל – מציאות שבה רוכבים משלמים מחיר כבד מדי, ולא רק בכסף. מדובר בתעשייה שכושלת כמעט בכל פרמטר אפשרי: מיושנת, ומתנהלת כאילו הלקוח הוא אויב שצריך להתגבר עליו. רכיבה על אופנוע בישראל היא לא רק אתגר פיזי, אלא גם מסע בירוקרטי מייגע, שבו תהליך הרישוי מורכב, וקניית כלי דו-גלגלי היא חוויה שדורשת נחישות של גיבור על.
אם חשבתם שענף הרכב בישראל היא סיפור הצלחה של שירות מכירות, תתפלאו לגלות שבשוק הדו-גלגלי הזמן כאילו קפא מלכת. בעוד סוכנויות הרכב עברו מהפכה של ממש – עם שקיפות, מקצועיות וחוויית לקוח ממש משופרת – עולם האופנועים תקוע בעידן שבו הלקוח נתקל לעיתים קרובות בחוסר מקצועיות, זלזול, ואפילו ניסיונות הטעיה. כדי לקנות אופנוע בישראל בלי להתאכזב, צריך לא רק תשוקה לרכיבה, אלא גם סבלנות של קדוש.
בחרתי לשתף את הסיפור האישי שלי לא כתלונה פרטית, אלא כקריאת השכמה. לקוחות מאוכזבים אינם רק סטטיסטיקה – הם האיום הגדול ביותר על עתיד הענף העצוב הזה. אם השוק הדו-גלגלי לא יתעורר, הוא ימשיך לדשדש, תלוי רק בקהל שבוי שנאלץ לרכוש אופנועים מתוך הכרח – בין אם כדי להתפרנס, להתחמק מפקקים אינסופיים, או פשוט כדי לשרוד את המציאות הישראלית. הפקקים, אגב, לא רק גוזלים מאיתנו זמן יקר עם המשפחה; הם עולים לנו בבריאות, בכסף, ובשפיות. אופנוע יכול להיות הפתרון, אבל פשוט זה לא. השאלה היא לא רק מי ירים את הכפפה, אלא מתי. כי בלי שינוי מהותי – בתרבות השירות, במקצועיות, וביחס ללקוח – הענף הדו-גלגלי ימשיך לרכוב במקום, בזמן שהרוכבים משלמים את המחיר.
אחרי שנים של הפסקה, החלטתי לחזור לרכיבה על אופנוע – תשוקה ישנה שהתעוררה מחדש. חשבתי שזו תהיה חוויה מלהיבה: בחירת אופנוע אדוונצ’ר חדש (או משומש, אם אין ברירה), בתקציב של 40-60 אלף שקלים בכיס ורישיון A ללא הגבלה. אך מה שחיכה לי היה מסע מתסכל, רווי זלזול וחוסר מקצועיות מצד המוכרים, שהותיר אותי תוהה: איך ענף עם פוטנציאל כה גדול מצליח למכור כל כך מעט? התשובה, מסתבר, נעוצה (גם) ביחס ללקוחות – או ליתר דיוק, בהיעדרו.
הדוגמאות מתהליך הקנייה שלי, ואלו אפילו לא המקרים הקיצוניים ביותר (אותם השמטתי, כי הם נשמעים לא אמינים), חושפות תמונה עגומה. זו לא רק שאלה של שירות מכירות לקוי – זהו ענף שמתנהל כאילו הוא לא מעוניין בלקוחותיו. הנה הצצה לכמה מהחוויות שפגשתי, שממחישות מדוע שוק הדו-גלגלי בישראל מדשדש הרחק מאחור.
אולם תצוגה מפואר, שירות שלא קיים
חשבתי שכניסה לאולם תצוגה חדש ומבריק של אחד מארבעת יבואני האופנועים הגדולים בישראל תהיה חוויה מרוממת. טעיתי. הכל התחיל בניסיון פשוט לברר שעות פתיחה וזמינות של אופנוע לנסיעת מבחן. רבע שעה של צלצולים לטלפון הרשמי של הסניף – זה שמופיע באתר – הסתיימה בשקט מחריש אוזניים. אף אחד לא ענה. התחלתי לפקפק בעצמי: אולי טעיתי במספר? אולי הסניף סגור? בדיעבד התברר שהסניף היה פתוח לגמרי. פשוט בחרו לא לענות, אולי כי היה יום שישי בעשר בבוקר.
כמה ימים לאחר מכן, כשפגישה מקרית הובילה אותי סמוך לאותו אולם תצוגה, החלטתי להיכנס. נכנסתי בחיוך, מלא התלהבות ומוכן להתאהב באופנוע הבא שלי. באולם, איש מכירות בודד ישב במשרד מאחורי קיר זכוכית, מסמן לי בנונשלנטיות לשלום. ביליתי עשרים דקות בקריאת דפי נתונים שהודבקו על חלק מהאופנועים, מתעניין, חוקר, ממתין שמישהו ייגש. אולי בגלל הגיל שלי (מעל 50 כבר…), או בגלל הרצינות שבה בחנתי את הכלים, ציפיתי שמישהו יבחין שאני לא סתם “מטייל”. אבל כלום. בסוף נפרדתי לשלום מהאיש מאחורי הזכוכית, שנותר אדיש לחלוטין.
לא ויתרתי. התקשרתי שוב ביום אחר, הפעם כדי לקבוע נסיעת מבחן על שני דגמים שסימנתי כמועמדים. סוף סוף תפסתי מישהו. התשובה? “בדיוק מכרנו את אופנוע ההדגמה מדגם X, ואני לא יודע מתי יהיה לנו חדש.” בסדר, ביקשתי שירשום את המספר שלי ויודיע לי כשיהיה זמין – גם דגם X וגם דגם נוסף. וידאתי שהמספר שלי בידיהם, אפילו החלפתי הודעות וואטסאפ עם איש המכירות, ששאל שוב על הדגמים שמעניינים אותי. עניתי בהתלהבות, מלא תקווה, והוא הבטיח “ליצור קשר בעוד כמה ימים”. עברו שלושה שבועות. שום דבר. מסקנה? מהחברה הזו אני לא קונה.
מותג יפני, שירות ישראלי
התחנה הבאה במסע הקנייה שלי הובילה אותי לאולם תצוגה של יבואן מותג יפני מוביל – שם שאמור, לכאורה, להבטיח מקצועיות ויוקרה. כמי שרוב ימות השבוע קבור בעבודה, בחרתי להתקשר ביום שישי, בתקווה לנצל רגע פנוי כדי לברר אם הסניף פתוח ואפשר לקבוע נסיעת מבחן. שיחות חוזרות ונשנות לטלפון הרשמי נתקלו בחומה של שתיקה. הודעת וואטסאפ ששלחתי דרך האתר נעלמה כאילו נשלחה לחלל החיצון. סקרנותי הובילה אותי לשאול מאוחר יותר איש מכירות מדוע אף אחד לא עונה. התשובה? “בשישי לא עונים.” כאילו זו תגובה לגיטימית ללקוח שמוכן להשקיע עשרות אלפי שקלים.
לא התייאשתי. הגעתי לאולם התצוגה, לבי מלא ציפייה, וביקשתי נסיעת מבחן. להפתעתי, הצלחתי לדבר עם איש מכירות ויצאתי לסיבוב קצר על דגם מבטיח. חזרתי נלהב, מוכן לצלול לשיחה מעמיקה – לשאול על מפרט, תנאי רכישה, אולי אפילו לסגור עסקה. אבל המציאות טפחה על פניי: אף אחד לא טרח לגשת. חלק מאנשי המכירות היו עסוקים בלקוחות שבאו “להעביר את הזמן” – שואלים שאלות כמו “תגיד, יעשו את הכלי הזה באוטומט?” או “איך השוק שלו בעוד שלוש שנים?” – בעוד אחרים, באופן בלתי נתפס, ישבו חסרי מעש, גוללים בטלפונים, כאילו אני, לקוח רציני, בלתי נראה. הסתובבתי עוד כמה דקות, בחנתי דגם נוסף, אבל האדישות הכריעה אותי. לפני שעזבתי, החזרתי את המפתח וביקשתי לוודא שרשמו האופנוע הוחזר תקין. התגובה? “תשאיר את המפתח על השולחן. הכל בסדר, אחי. אם אתה רציני, תתקשר בראשון.” לא מפתיע: בראשון לא התקשרתי. גם הם לא.
נסיעת מבחן במרדף
“אתה חייב לנסות אותו – הוא מפתיע, המחיר פגז, והתמורה מדהימה!”. כך שכנע אותי חבר להתנסות באופנוע נוסף מיצרן סיני שאפתני, כשהוא מוסיף ומספר שהם נותנים גם “ביי בק” כחלק מהעסקה. התלהבתי. הפעם, נחוש לעשות את הדברים כמו שצריך, קבעתי נסיעת מבחן שבוע מראש, לוודא שהכל מוכן. יום לפני, התקשרתי לאולם התצוגה – ארבעים דקות נסיעה מהבית, לא סתם – כדי לאשר את הפגישה. “כן, תגיע” אמר לי איש המכירות בקצרה. שמח וטוב לב, הגעתי בזמן, מוכן להתאהב באופנוע החדש.
אבל אז, ההפתעה. “אני אוביל אותך,” הכריז איש המכירות. “אתה לא מכיר את האזור, חבל שתלך לאיבוד.” מוזר, חשבתי, אבל הסכמתי. יצאנו לדרך, ומהר מאוד הבנתי שזו לא נסיעת מבחן – זה מרדף. הרוכב המוכשר, ככל הנראה חובב פעלולים, הוביל אותי בקצב מסחרר, חסר אחריות, שלא התחשב לא בחוקי התנועה ולא בתנאים בכביש. ביציאה מאזור התעשייה, שם שוכן אולם התצוגה, הוא השחיל ווילי מרשים ואפילו קפץ מעל פס האטה – מופע ראווה. הרגשתי כאילו אני משתתף במשחק GTA, כמו זה שהילדים שלי משחקים בו, רודף אחריו בכבישים זרים במהירויות שלא התכוונתי לגעת בהן. זו לא הייתה נסיעת מבחן; זו הייתה חוויה די מלחיצה.
חזרנו לאולם. “איך היה?” הוא שאל בחיוך. “מהיר” עניתי, עדיין מתנשף. התיישבנו לדבר על האופנוע ועל העסקה, אבל במקום שיחה עניינית, קיבלתי מטח של השמצות על המתחרים. “הדגם ההוא? אשפה,” הוא פסק. “מרכיבים אותם בלירה וחצי במפעל. המחיר שלהם בארץ הזוי.” כשציינתי שאני שוקל דגם Z, הוא גיחך: “מי יקנה אותו ממך כשתמכור? אין לו שוק, תקבל חמישית מהמחיר.” כל דגם שהעליתי נרמס בשטף של ביקורת מרושעת. השיחה הפכה להתשה, שגרמה לי לאבד כל חשק. ביקשתי הצעת מחיר כתובה; לא קיבלתי. “כשתהיה רציני, תדבר איתי, ואדאג לך,” הוא זרק. עזבתי, מותש. דבר אחד טוב יצא מהביקור: שיא אישי במהירות – מפחיד, מיותר, ולא רצוי. מסקנה? מהמשוגעים האלה אני לא קונה.
אם חשבתם שהסיפורים האלה הם יוצאי דופן, תחשבו שוב. ההרגלים של אנשי המכירות בשוק הדו-גלגלי בישראל הם לא פחות ממחרידים – שריד עתיק לעידן שבו הלקוח היה צריך להתחנן שיראו אותו. טלפונים שלא נענים, הבטחות ריקות, ומוכרים שחושבים שווילי הוא תחליף לשירות. זה לא שוק; זה מוזיאון של זלזול שתקוע אי שם בשנות ה-80. זהו רק הפרק הראשון בסדרת חוויותיי המטלטלות, כי אי אפשר לפסוח על עולם סוחרי האופנועים המשומשים, ובטח לא להתעלם מתהום הבירוקרטית של שוק הביטוח לאופנועים. כמי שצמח בענף הרכב וראה איך שירות אמיתי נראה, אני יודע ששינוי אפשרי. השאלה היא כאמור, האם מישהו ירים את הכפפה, או שימשיכו לדהור במקום, משאירים את הרוכבים לאסוף את השברים.
הכתבה הופיעה במוסף הרכב דצמבר 2025 של ישראל היום
תמונה ראשית: shutterstock
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו