בזמן שבסוריה לא הסתיימה עדיין ההתקוממות שהחלה במארס 2011, אחרי אלו שאירעו בתוניסיה, במצרים בלוב ובתימן, במה שזכה אז לכינוי האופטימי "אביב העמים הערבי", הצליחה מצרים להשלים מהפכה שנייה, או כפי שנראה, הפיכה צבאית. תלוי, כמובן, את מי שואלים.
מגישה: דניאל רוט, צילום: דורון פרסאוד, רויטרס, הלבשה: מנגו
כיכר תחריר הפכה להיות, מאז ינואר 2011, הפרלמנט של מצרים או כיכר התלייה של הנשיאים. אחרי מובארק הגיע גם תורו של איש האחים המוסלמים, מוחמד מורסי.
אם במהפכה הראשונה נדרשו 25 ימים כדי להפיל את חוסני מובארק, הפעם נדרשו להמון שלושה ימים וחצי בלבד כדי להפיל את הנשיא הנבחר, איש האחים המוסלמים, מוחמד מורסי. יורשו של מורסי, שייקבע על פי מפת הדרכים שהציג הצבא שלשום, אחרי בחירות חופשיות, כבר צריך לדעת שהדבר האחרון שהוא צריך הוא כיכר תחריר עמוסה וכועסת, שמן הסתם תראה לו את הדלת החוצה. רוח המהפכה עדיין נושבת במצרים, ומחפשת עתיד טוב יותר, אבל בדרך היא צפויה לגבות עוד קורבנות. לתשומת ליבו של הבא בתור.
מאז 1928, השנה שבה נוסדה תנועת האחים המוסלמים על ידי האימאם חסן אל־בנא, ייחלה התנועה לרגע שבו היא תנהיג את מצרים תוך כדי השלטת האיסלאם הסוני בחוקה ובחיי החברה. לקח לה 85 שנה כדי להגיע לרגע, אבל שנה אחת בלבד אחרי טקס ההשבעה של מוחמד מורסי העם באדיבותו הגדולה של הצבא הדיח את נציג התנועה מכס השלטון.
אין ספק שמדובר במכה קשה לתנועת האחים המוסלמים ולשאיפות שלה בעולם הערבי להקים מדינות הלכה תחת הסיסמה "האיסלאם הוא הפתרון". אל מול סידרת הכישלונות הגדולה של מורסי - שנכשל פוליטית, כלכלית, חברתית וכן במדיניות החוץ שניהל - גם אללה לא יכול היה לעזור. נפילתו של מורסי העניקה לבשאר אסד סיבה לחגיגה. הוא בירך על כישלון ה"איסלאם הפוליטי". אסד אינו רוצה בהצלחת אביב העמים הערבי ויש לו גם סיבות לפחד מחורף איסלאמי. בשני המקרים הוא בסכנה.
במערב עצמו עיניים
הבחירות החופשיות הראשונות של מצרים התבררו ככישלון. ככה זה כשהן באות מוקדם מדי, בתחילתו של התהליך הדמוקרטי. אבל בוושינגטון, כזכור, התלהבו מהמתרחש במצרים, לחצו לבחירות ואף בירכו על ניצחונו של מורסי. במערב העדיפו להעלים עין מכך שהאחים המוסלמים גנבו לצעירים הליברלים והחילונים את המהפכה. העיקר היה לסמן איקס ליד ערך בחירות. וושינגטון לא קלטה את המתרחש במצרים. אפילו לא ימים אחדים לפני תחילת ההפגנות הגדולות של יום ראשון.
אבל מי שהיה במצרים ראה את ההידרדרות המהירה של המדינה. שר ההגנה, הגנרל עבד אל־פתח א־סיסי, חשף כי כבר בחודש נובמבר המליץ הצבא בפני הנשיא מורסי לשתף את הזרמים השונים במצרים בשיח הפוליטי. אבל מורסי העדיף להחזיק לבדו את ההגה.
באותה עת האחים המוסלמים הוקסמו מהדמוקרטיה, אבל הם שכחו שמצרים היא מדינה גדולה שבה 84 מיליון בני אדם, ושבסופו של דבר הם קיבלו רק 14 מיליון קולות. הם לא ראו את כל המיליונים שלא הצביעו למורסי. גם הדחת המועצה הצבאית העליונה מכס ההנהגה לצד האחים היתה מוקדמת מדי ונעשתה באופן פוגע ומעליב. ראשי הצבא המצרי לא שכחו והמתינו לנקמה ברגע המתאים.
מדהים גם לגלות כיצד בוושינגטון היו עיוורים למתרחש ברחוב המצרי. בחודש אפריל החלה להתאגד קבוצת אופוזיציונרים צעירה ונמרצת תחת השם "תמרוד" (מרד). הם החתימו עצומות והדפיסו כרזות במימון עצמי. היה להם תאריך יעד: 30 ביוני, יום השנה לטקס ההשבעה של מורסי. יום ההולדת של מורסי בשלטון היה אמור להיות מאוד לא שמח.
בסופו של דבר הם הצליחו להחתים 22 מיליון איש. יותר ממחצית מהם לא רק חתמו על העצומות אלא גם ירדו לרחוב להפגין. ההצלחה היתה עצומה, אפילו חסרת תקדים. קהיר לא ראתה צבא כה גדול של אזרחים יוצא לרחוב. לא במהלך ההלוויות של גמאל עבד אל־נאצר (1970) ושל הדיווה אום כולתום (1975) וגם לא במהלך מהפכת תחריר הראשונה. המחאה היתה הגדולה ביותר בתולדות מצרים.
אבל כאמור אמריקה לא ראתה את הנולד. ימים אחדים לפני תחילת המחאה דווח כי השגרירה האמריקנית בקהיר, אן פטרסון, קראה לאופוזיציה המצרית לכבד את תוצאות הבחירות. היא אף צוטטה אומרת גרוע מזה: "אני לא מאמינה כי ההפגנות ברחוב יכולות להביא לתוצאות טובות יותר מהבחירות".
צריך היה שמיליונים ירדו לרחוב כדי שוושינגטון תשנה את הטון. בשיחת טלפון שקיים מורסי עם אובאמה ביום שלישי, אמר לו הנשיא האמריקני כי "דמוקרטיה היא לא רק בחירות, דמוקרטיה היא גם להבטיח שקולותיהם של כל המצרים יישמעו".
אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי עבור המפגינים. בכיכר תחריר הונפו כרזות רבות בגנות הממשל האמריקני. בכרזה אחת אף נטען כי הממשל האמריקני תומך במשטר פשיסטי, ועל אחרת שנתלתה בין שני עצים הודפס באותיות גדולות לצד דיוקנו של נשיא ארה"ב: "אובאמה תומך בטרור". טרור - הכוונה כמובן לאחים המוסלמים. אפרופו טרור, גם תנועת חמאס לא יצאה נקייה במהלך שלושת ימי המחאה כאשר מפגינים רבים זעמו על התמיכה שמעניק מורסי לתנועה בעזה - בשעה שלרבים במצרים אין מה לאכול.
בוושינגטון ניסו להבין המתרחש כאשר הגיעה הידיעה על כך שמורסי אינו יכול לעזוב את מצרים. זה היה רמז ראשון לצפוי בהמשך הערב: ההודעה שבישרה על הדחתו של מורסי, השעיית החוקה, מינויו של אב בית הדין העליון לחוקה, עדלי מנסור, לנשיא בפועל עד לבחירות, כינונה של ממשלה לאומית זמנית והקמת ועדה לתיקון החוקה.
העיתון "וושינגטון פוסט" ציין את חוסר הקרדיט לארה"ב במצרים, שהיתה במשך שנים ארוכות בעלת הברית הגדולה ביותר שלה בעולם הערבי. נאום קהיר של אובאמה כמעט נשכח.
"אחד הדברים הוודאיים היחידים היום במצב הסוער במצרים הוא שהיוקרה וההשפעה של ארה"ב ירדו לשפל. המפגינים נגד הממשלה בכיכר תחריר נשאו כרזות בגנותה של השגרירה האמריקנית", נכתב בעיתון האמריקני.
העיתון אף סבור כי גם אם ברק אובאמה אינו אחראי לגמרי לתדמיתה הכושלת היום של אמריקה במצרים, הרי הממשל בכל זאת סייע לכך כשלא הגיב להחלטות מעוררות מחלוקת של ממשלת מורסי.וושינגטון מעולם לא מינפה את הסיוע הגדול שלה למצרים כדי להשפיע על המדיניות של האחים המוסלמים, כתב האתר "דיילי ביסט". ואילו ה"ניו יורק טיימס", המקורב בדרך כלל לממשל אובאמה, טוען השבוע כי לבית הלבן אין היום השפעה משמעותית על המתרחש במצרים. אגב, שעה קלה אחרי הודעת הצבא על הדחת מורסי, הורתה וושינגטון לרוב הסגל שלה בקהיר לפנות את השגרירות.
ואכן האמריקנים היו כל כך נלהבים מהדמוקרטיה החדשה בארץ הנילוס עד כי הם לא שמו לב לכל מכות מצרים שהיו שם מאז 2011. לאחים המוסלמים שהצטרפו רק בשלב השני למחאת תחריר הראשונה ניתנה הזמנות פז להצטרף למשחק הפוליטי. למעשה לראשונה מאז 1954 הותרה פעילותם הפוליטית, ובית הדין העליון לחוקה קבע כי הם רשאים להציג מועמדים לפרלמנט המצרי ואף לנשיאות. מובארק בתאו התחלחל ואנואר סאדאת התהפך בקברו. הם ידעו מיהם "האחים" והגבילו את פעילותם. אבל ימי תחריר של אז היו ימים של אופוריה ובשם הדמוקרטיה ניתנה ל"איחואן", כינוים של האחים המוסלמים, היכולת להצטרף לפוליטיקה. אפילו לסלפים.
אלא שגם תחת הצבא, שכינויו "ג'ייש אל־שעב" (צבא העם) זכה לעדנה, בגלל היכולת שלו להתאים עצמו לרצון הרחוב, לא הצליח להרים את מצרים להישגים.
טעות פוליטית
וכך מצרים תחת הקצינים צללה לכאוס פוליטי והמשבר הכלכלי־חברתי רק גבר. הפעם ההמון דרש את ראשו של טנטאווי. ואז הגיע הרגע הגדול של האחים המוסלמים: בשלושה סבבים של בחירות לפרלמנט ניצחו האחים המוסלמים וגם בבחירות לנשיאות גבר מורסי האפרורי, שלא היה בחירה ראשונה, על המועמד הליברלי אחמד שאפיק.
ואז בוצעו כל הטעויות האפשרויות של מורסי, אלה שמן הסתם סייעו להדחתו על ידי הצבא בעזרת העם. או להפך. תחילה הוא שם מהר מדי קץ לשלטון המשותף שלו ושל הצבא. למעשה, מדובר היה בקואליציה לא טבעית, אפילו משונה, של הצבא והאחים המוסלמים, שאותם רדף בעידן מובארק. מורסי הדיח את טנטאווי ומינה תחתיו את עבד אל־פתח אל־סיסי, שעליו דווח השבוע כי גילה בעבר סימפטיה לתנועת האחים המוסלמים. מורסי, מן הסתם, התבונן לעבר טורקיה והתקנא במה שעשה ארדואן לקציניו. אלא שלא כל מה שעובד בטורקיה עובד במצרים, וגם בטורקיה - שם ההפגנות עדיין נמשכות - לא ברור לאן כל זה יוביל.
זמן קצר לאחר מכן מורסי עשה את הטעות השנייה, הפעם פוליטית. על רקע הוראת בית הדין העליון לחוקה לפזר את הפרלמנט הדיח מורסי את התובע המצרי ונטל לידיו סמכויות שיפוטיות. אם יש עדיין כבוד למשהו במצרים מעבר לדת - זה לכבוד השופט. מורסי כנראה לא הבין עד כמה.
מעבר לשאלה מי יהיה הנשיא הבא של מצרים, אולי אל־ברדעי, אולי עמרו מוסא ואולי חמדין סבאחי שסיים שלישי בבחירות של יוני 2012 (ואולי מישהו אחר שפתאום יופיע בזירה), נשאלת השאלה עד כמה באמת תמים תפקיד הצבא המצרי בשתי המהפכות שחזינו. אין ספק כי התסריט בשתי מהפכות הוא כמעט זהה. גם אז הברית שנכרתה בין הרחוב לצבא הביאה להדחתו של מובארק.
המראה אמר הרבה: בכל פעם שמסוק של חיל האוויר המצרי חג מעל הכיכר, הוא זכה לתשואות של ההמונים. הקשר ההדוק בין הצבא למפגינים נראה בבירור. גם שיתוף הפעולה הצפוי. "הצבא וההמונים הולכים יד ביד. ללא הצבא אנחנו אבודים!" נכתב בכרזות שונות בכיכר תחריר. צבא מצרים הלוא הוא צבא העם.
וכך, ברגע שהצבא החליט ביום שני על האולטימטום, ניתן הרמז הראשון. בתום האולטימטום שלשום, בשעה 17:30, אחרי שמורסי סירב לקבל אותו - החלו בכיכר לחגוג כאילו שברור היה שהגנרל א־סיסי יודיע על הדחתו של מורסי. התמונות מאוד הזכירו את מה שראינו ב־11 בפברואר בכיכר תחריר. גם אז הצבא ביצע את העבודה, אחרי שהמשטרה התפרקה.
וכך נהפך הצבא להיות השוטר של ההמון. אגב, גם מורסי חש על עורו כיצד איבדה המשטרה המצרית כל אמינות וכל סמכותיות: השוטרים נמלטו או שעברו לצד המפגין. מצרים היא היום מדינה עם צבא חזק אך בלי משטרה, מה שיכול להסביר גם את מקרי האונס המזעזעים שדווחו בתקשורת בימים האחרונים.
למורסי מצידו יש זמן להיזכר במראה האירוני: רק לפני שבוע הגנרל א־סיסי ישב לצידו של מוחמד מורסי כאשר זה תקף את שרידי השלטון הישן והאשים אותם בשחיתות הפוגעת במדינה. מורסי בנאומו האשים - אך לא נתן פתרונות. סיסי הקשיב בשקט. הוא יכול גם להביט במחאה בכיכר תחריר, שם נראו הפעם גם שרידי השלטון הישן של מובארק מפגינים לצד הצעירים הליברלים. מדהים עד כמה מהר הריאקציונרים הצטרפו לכיכר.
בסופו של דבר המהפכה השנייה שחוותה מצרים יוצרת תחושה כאילו הצבא רצה לגלגל את סרט המהפכה הראשון אחורה, להריץ אותו שוב - רק הפעם לדאוג לסיום אחר שהוא הרבה יותר לטעמו. אין ספק שהקואליציה בין החילונים לצבא היא הרבה יותר הגיונית.
בהרבה מאוד בירות בעולם היו מרוצים השבוע; לא אהבו בהן לראות נשיא איסלאמי עם זקן. אבל דווקא בשתי בירות שבהן רואים בדרך כלל את הדברים באופן זהה, פתאום התעוררו מחלוקות.
משטר האייתוללות באיראן נחרד לראות כיצד ההמון מדיח איסלאם פוליטי מהשלטון, ואילו בדמשק אסד ראה כיצד הסיכוי שלו להישאר בשלטון רק גדל. וגם בטורקיה היה מי שעקב אחר הסיפור במצרים וחשב לעצמו כמה היה חכם כאשר הציב את אנשיו בצמרת הצבא, שהיתה חילונית ומערבית. "כיכר טקסים באיסטנבול - היא תחריר", שאגו הטורקים רק לפני חודש. האם הם טעו? האם ההצלחה של החילונים המערביים במצרים תעודד את הטורקים החילונים והמערביים? האם אנחנו בסופו של תהליך, או בתחילתו? איש אינו יודע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו