הפלת מורסי: טוב ליהודים, וגם לשאר במזה"ת

"אללה אכבר" היא סיסמת הסתערות יעילה בכל שדה קרב. הן במקור הערבי, הן בשפות אחרות. רק שאלוהים בכל דת אינו המוסד לביטוח לאומי ולא קופת חולים. הוא אינו מנפק לחם ותרופה. כ־90 מיליון מצרים עמדו על כך במרוצת שנה תמימה אחת, מיולי עד יולי.

צילום: רויטרס

האחים המוסלמים הדיחו את חוסני מובארק, אבל תפסו את השלטון בלי תוכנית כלכלית וחברתית חלופית. ככל גורם דתי קיצוני השליכו את יהבם על אלוהים, אלא שהוא לא ירד מן השמיים עם מן ועם בשר שליו. מובארק לא סיפק למצרי המצוי את הסחורה. גם מוחמד מורסי לא סיפק לו אותה, ואף הוסיף נדבך של אכזבה.

ישראל, שבזהירות נבונה אינה מתערבת במתרחש עתה בכיכר תחריר, למדה להתנהל מול ממשלו של מורסי. הוא ניתק כל קשר עימה, אבל המערכת הביטחונית לא רק שיתפה פעולה אלא אפילו חיזקה את שיתוף הפעולה. מצרים תחת האחים המוסלמים נלחמה בארגוני הטרור שצצו בסיני ונאבקה בהברחות לרצועת עזה טוב יותר ממשטרו של מובארק.

גם לא ניכרה מגמה של האחים המוסלמים ליזום עימות עם ישראל מן הסוג שבו פתח גמאל עבד אל־נאצר ב־1967 והסתיים במלחמת ששת הימים. להפך, כאשר צה"ל נאלץ לצאת למבצע עמוד ענן, שהיה מוצלח מקודמו, וחמאס גישש להפסקת אש בתוך שלושה ימים - העדיפה ישראל להתעלם ממנו. היא המתינה לשרת החוץ הילארי קלינטון שתגיע לאזור ותקטוף את הפירות.

באותם ימים התכנסו מנהיגי האחים המוסלמים במצרים וזעמו על חמאס שמסבך אותם בעימות צבאי עם ישראל. הזנב (חמאס) - מכשכש בכלב (מצרים), נאמר בתרעומת באחד הדיונים בצמרת השלטון, ובכלל עלתה שם בגלוי הסוגיה אם הצבא כשיר לצאת למלחמה בישראל. הם השיבו לעצמם בשלילה. גם לא עתה.

אמנם שרר נתק מדיני ישראלי־מצרי, אבל שתי הממשלות למדו לחיות בשכנות סבירה. ובכל זאת, לישראל אין סיבה טובה להזיל דמעה על מר גורלו של מורסי. אמנם תלותו בסיוע האמריקני צימצמה את כושר התמרון הבינלאומי שלו, אבל הוא היה גורם מרכזי בתמונת המצב הקודרת, שהלכה ונצטיירה באזור, ואיימה על המדינות המתונות ובסופו של דבר גם על ישראל.

משטרים מתונים כבתי המלוכה בסעודיה ובירדן הסתגלו במרוצת השנים לאיום שהלך והתעבה מטעם משטרים שיעיים או מי שנתונים להשפעתם. המרכז היה באיראן, והגרורות נשלחו לעבר סוריה וחיזבאללה. רק שאירועי האביב הערבי הוסיפו נדבך של דאגה בהופכם את מדינות צפון אפריקה למשטרים חתרניים קיצוניים בהשפעה סונית. מצרים היתה המרכזית בהן. רצועת עזה שימשה כמוצב החוץ שפעל מטעמן. לעיתים הופיע האיום בצורת התארגנות של אל־קאעידה ודומיו.

הפלת האחים המוסלמים במצרים טובה, אפוא, לישראל ולכל מי במזרח התיכון שנשען עליה. לא רק מפני שמצרים חולצה לזמן בלתי ידוע מן החזית המסכנת את המזרח התיכון, אלא גם מפני שאפקט הדומינו אשר פעל לחיזוק המגמה הקיצונית מתחדש עתה - אבל בכיוון ההפוך.

החל מהבוקר צריך לשנן שמות חדשים. עדלי מנסור יעמוד בראש השלטון. הגנרל עבד אל־פתח א־סיסי יהיה האיש החזק. אחר כך יתקיימו בחירות ויבוא מורסי עם שם אחר, ושוב ייצאו ההמונים אל כיכר תחריר, וחוזר חלילה. לא מפני שהם אנשים טובים או רעים, אלא מפני שמשטר קיצוני המרתיע תיירים ומחבל בהכנסות של עצמו מן הגז הטבעי וממתין למנת מזון מאלוהים אינו יכול למצוא פתרון לבעיות הכלכליות של מצרים.

 הקסם של הפשיעה

האזנתי בבית המשפט העליון לדיון על פסק הדין במשפטו של אהוד אולמרט, ולאחר תקופה ארוכה שוב עלו הנתונים כבסרט נע: כסף מזומן במעטפות; לא רק במעטפות, גם ביום בהיר במלון בניו יורק; כספת אפלה; אין זכר לדיווח; 150 אלף נעלמים, לא חשוב אם שקלים או דולרים, ואיש אינו מתלונן במשטרה; ומה שנחשב לקל ערך אבל בעיניי הוא פרק מצמרר - קבלת טובות ההנאה מכרטיסי הטיסה בראשונטורס.

פעמיים הופסק הדיון. משפטנים בכירים ועיתונאים מנוסים התגודדו במזנון. ניסו להעריך מה יחליטו השופטים. קשה להעריך, שפת הגוף ולשונם המתונה הסתירו מהציבור מה נטייתם, אף שללא ספק יש כבר תשתית כזאת, הרי הם קראו את סיכומי שני הצדדים לפני כניסתם לאולם.

השיחה היתה פרטית, אבל גידי וייץ הימר ב"הארץ" שבית המשפט העליון יקבל את ערעור המדינה על זיכויו של אולמרט מחלק ניכר של פרשת טלנסקי. בתוספת ארבעה מקרים של הרשעה בהפרת אמונים שאפילו פסק דינה של מוסיה ארד מצא באולמרט - תגיע חבילת הרשעותיו למימדים ניכרים. אפס, הוא יישאר חביב קהלו, גיבור תרבות של העולם המערבי המודרני.

התשובה נמצאת במרחק רב מירושלים. בבתי הקולנוע מוצג בימים אלה סרט על המתרחש בהוליווד. הוא מבוסס על אירועים מתועדים. חבורה של צעירים חודרת לבתיהם המפוארים של כוכבי קולנוע. נערות ונערים גונבים מכל הבא ליד. כשהם נתפסים, נשלחים שני היזמים לארבע שנות מאסר. שגרתי, נדוש.

לבד מהסיום. הפשע הפך אותם למפורסמים. בצאתם מהכלא הם כבר ידוענים, סלבריטאים. אין להם כל היסוס להתראיין על המעשה, אבל העיתונאים לא שואלים אותם על הפשע. זה לא מעניין. החשוב הוא לראיין אותם בדרכם החדשה. נסללה דרכם לאיזה שהוא "האח הגדול" באמריקה.

אין להם בושה. הבעיה היא שהחברה אינה מצפה מהם להפגין מבוכה. המערב מתייחס לפשיעה כאל תאונת דרכים. אין גינוי. העיקר להיות ידוען בדרך לתהילה. זה מה שאירע בקהילייה העסקית לאולמרט, מה גם שהיה ידוען מראש.

 הספר של בוגי

דיפלומט מערבי נדרש להשוואה מבודחת מתחום היחסים המיניים כדי לתאר את תביעתו של אבו מאזן לקראת המשא ומתן עם בנימין נתניהו. "כל מה שהוא רוצה זה חפוז, סטוץ", אמר והתפקע מצחוק, "לבוא אל נתניהו למפגש אחד או שניים ולנתק מגע".

ישראל איתרה את כוונתו ושיכנעה את שר החוץ האמריקני ג'ון קרי כי פניו של אבו מאזן לפעלול בלבד. קרי השתכנע, ועימו דיפלומטים אירופאים, ולפיכך עיקר הלחץ מופנה עתה כלפי רמאללה, וירושלים רגועה.

ביסודו של דבר קרי חותר להשיג את הסכמת הצדדים לכך שהמשא ומתן ייפתח בהצהרה שלו, אשר תודיע כי המשא ומתן יתנהל בכל נושא ונושא. ישראל תסכים. היא כבר הסכימה ב־2011. אם אבו מאזן יימלט פעם נוספת, הממשלה תחגוג את שלמותה. אם לאו - ייפתח משא ומתן בלי תנאים מוקדמים, אבל קרי יפתח בהקפאת הבנייה בהתנחלויות ובשחרור אסירים ביטחוניים ותיקים.

בכך ימומש התנאי הישראלי - "בלי תנאים מוקדמים". זה לא שיבוש מילים או כפל. בפועל נעשתה עבודת הכנה מוקדמת. בוודאי בנושא שחרור האסירים, שכה נחוץ לאבו מאזן ולא מעניין את ישראל.

נתניהו ומשה (בוגי) יעלון הם הצמד הממלא עתה את תפקיד "ועדת השישה" בממשלה הקודמת. אין להם אמון בנכונות של הפלשתינים לעשות שלום, אך הם פועלים "לפי הספר" - ספרו של "בוגי" הטוען כי מניעת שפיכות הדמים תיתכן בניהול משברים נכון, לאו דווקא בהסכם מדיני.

 הדילמה החרדית

חוכך בדעתי בשער־בת־רבים: ראשי האוניברסיטה העברית בירושלים דנים בהצעה לאפשר לחרדים לרכוש השכלה אקדמית תוך כדי לימוד בכיתה שאין בה בני המין האחר. נשים עם נשים, גברים עם גברים, לבל תוסט תשומת הלב לעניינים שבינו לבינה אלא תהיה נתונה לתלמודם בלבד (בעידן הנוכחי מתעוררת השאלה אם לנוכח הפתיחות כלפי הומואים ולסביות ההפרדה הזאת מספקת להם).

כל ימיי למדתי בכיתות מעורבות, ונדמה לי כי הרבנים גורמים נזק לצאן מרעיתם בכולאם גברים ונשים באפלה ובבערות ובצער ובאין אונים. הניסיון לכפות על מוסד אקדמי הפרדה כזאת בניגוד למסורתו ולרוחו מקומם, ומצעיד את האקדמיה לאחור. כופה עליה מה שמנוגד למהותה ולרוחה.

רק שמצד אחר ברור לכל אדם סביר כי הדרך הנכונה להוציא את החרדים מן הגטו הרוחני שלהם בלי לפגוע באורח חייהם היא בפתיחת הנתיב האקדמי בפניהם. החזרה בשאלה ניזונה מכך. הרבנים שמתירים עבודת נשים במפעלים מעורבים כדי שבעליהן הלומדים־עצלים יוכלו להשתמט מהחובה לפרנס, כורתים במידת מה את הענף שעליו הם יושבים, וטוב שכך. מפני שאישה מתפרנסת פותחת את צוהר משפחתה לרוח המנשבת של המאה ה־21.

לפיכך אני תוהה שמא נכון להעניק לחרדים נתיב אקדמי שפרנסה טובה וקידמה בצידה מאשר לטרוק בפניהם את הדלת לאוניברסיטה ולסייע לרבנים חשוכים להותיר אותם בגטו תרבותי ובעוניים. אולי הצעד הנכון לאוניברסיטה המתלבטת הוא מתן היתר ללמוד בנפרד לתקופה קצובה. עד אז יהיו מספיק אקדמאים מקרב החרדים שיצטרפו בדור הבא לתביעה לאפשר גם לילדיהם ללמוד בכיתה מעורבת. 

 מבחן המשילות

הממשלה מאוחדת בדבר הצורך המהותי בהנהגת רפורמה בנמלים. ישראל כץ סיפר לי לפני זמן מה כי לא מדובר בשפן שהוצא מן השרוול, אלא בתוכנית אשר עובדה במשך תקופה ארוכה ויעדיה נבחנו עם גורמי ספנות בינלאומיים.

מבחינת האזרח אפשר שמדובר בהכנסה אשר אינה נופלת מן היתרונות שנפלו בחלקו במהפכת הסלולר, אם כי התוספת הכספית האישית פחות מוחשית. מכל מקום ברור כי מדובר בצורך כלכלי וחברתי.

בעיניי יש היבט נוסף, והוא השבת השליטה הריבונית לידי הממשלה. אין טעם להתעלם - יש מקטעים בישראל שהממשלה אינה שולטת בהם. היותר ידועים הם במגזר החרדי והערבי. היותר גלויים לעין הם חברת החשמל והנמלים.

לראיה, ברגע שבו הודיעו בנימין נתניהו, יאיר לפיד וכץ על צאתם לדרך הקשה במים עמוקים מאוד, הכריז אלון חסן כי הוא שם קץ להשעייתו וחוזר לנהל את העניינים על הרציף. כאילו נמל אשדוד בבעלותו, ואם רוצה - בא, ואם אינו רוצה - נעדר.

בשנים שבהן רוקחת הכנסת חוקי משילות שונים, חלקם סבירים, המעשה בנמלים עשוי להיות פרק מרכזי בהנחלת המשילות הראויה בתודעת הציבור. יש לצעד זה תמיכה מוחלטת בממשלה. נפתלי בנט התבטא פעם כי על מימוש הרפורמה בנמלים הוא מוכן לשלם בקריירה שלו. בנתוני פתיחה כאלה אפשר להתקדם אל היעד בלי סחבת. גם זה מבחן למשילות. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו