אנחנו נוהגים לומר, בצדק, שגדולתו של הרצל בולטת כשאנחנו מתבוננים במצבם הירוד של היהודים בזמנו. זה נכון. מצבם במזרח אירופה, בגטאות, היה ירוד, בשפל. אבל באותה מידה אנחנו יכולים להגיד, ואני אומר, שגדולתו של הרצל בולטת עוד יותר לאור מצבם המופלא של היהודים בסביבתו המיידית. הרצל חי ופעל בווינה. וינה של סוף המאה היתה רנסנס יהודי שקשה לתאר אותו. מי שיכול להעיד על כך יותר מכל היה גדול הסופרים האמריקנים, מארק טוויין.
צילום: לע"מ
מארק טוויין מוכר לכם מספריו בוודאי, אבל גם מביקורו בארץ ישראל ב־1869. כמעט 20 שנה לאחר מכן הוא בא לווינה וחי שם שנתיים. הוא פגש את היהודים בווינה, והם באו, והם עלו ופרחו במדע, באונות, ברפואה, בפילוסופיה, במוסיקה, בעיתונות, בעסקים, בכלכלה - פריחה יהודית שאי אפשר לתאר אותה. פרויד, מאהלר, שניצלר, שנברג, ויטגנשטיין שבא מבית יהודי, סטפן צווייג ועוד רבים, רבים.
טוויין הכיר יהודים בארה"ב, אבל כמה כבר היו אז? כאן הוא רואה את התרומה הכבירה של היהודים לקידמת האנושות. הוא כותב מסה מופלאה על היהודים והוא אומר: "כל האימפריות - הבבלים והכשדים והיוונים והרומאים - כולם נפלו, קמו בקול תרועה ונפלו, והיהודי נשאר עם ידו כפותה מאחורי גבו - והוא מנצח. הוא אחוז אחד מהאנושות - אבל איש לא יכול לו". כך הוא כותב.
אבל הוא כתב גם משהו אחר. הוא אמר: "מה זאת האנטישמיות הזאת?" באותה העת בווינה קרל לואגר, שהיה אביו הרוחני של היטלר והיה ראש העיר של וינה, טיפח את השנאה הזאת. טוויין אומר: "מה הם רוצים מהיהודים? הם תורמים תרומה כל כך גדולה לאנושות - מה זו האנטישמיות הזאת?" הוא לא ידע לתת לזה תשובה. אבל היהודים המצליחים האלה, הגאונים האלה, הם בכלל לא שאלו את השאלה. היה אדם אחד ששאל את השאלה, אחד בלבד, שגם הוא היה גאון. והוא, בניגוד לעמיתיו האינטלקטואלים והיוצרים, הוא לא היה הוזה בהקיץ, הוא היה חוזה. וכל הצעה שהעלה היתה מבוססת על ניתוח מפוכח, אפילו אכזרי, של המציאות. לא היתפסות למשאלת לב, אלא קריאה נכונה של המציאות.
והנה טוויין מתיידד עם הרצל, הוא הולך איתו אפילו למחזה שהרצל כתב על חומות הגטו. במחזה הזה הרצל אומר שגם נפילת חומות הגטו וגם ההיטמעות של היהודים בתוך החברה המתקדמת באירופה לא ישככו את האנטישמיות שתלך ותגדל, כך הוא אמר גם בכתבים אחרים שלו.
הרצל לא האמין שהתרומה של היהודים לאנושות, שתיקון עולם - דבר שכולנו רוצים לראות - ישכך את האנטישמיות. הוא לא האמין שהדבר הזה יגן על היהודים מפני השנאה הקדומה שטופחה במשך 2,500 שנים.
להרצל היה פתרון אחד. כמו טוויין הוא האמין שרק אם היהודים יחזרו לארץ הזאת, היא תחזור לתחייה. אבל כאן הרצל נפרד מטוויין, שהאמין שבכל מצב ובכל תנאי היהודי ינצח. הרצל היה הרבה יותר זהיר. הוא אמר: "אין עם יכול להיוושע אלא על ידי עצמו, ושאלת היהודים יכולה להיפתר אך ורק על ידי היהודים". ועל כן דרש מן המעצמות זכות ריבונות והתיישבות שאנו יכולים להגן עליה בצבא יהודי שלנו. למה צבא? למרות שהיו שסברו שהוא משוגע, הוא דרש צבא יהודי בסוף המאה ה־19 כי הוא הבין יפה מאוד שפה יהיה מאבק.
הוא גם קרא למדיניות ששוללת הסתמכות רק על טוב ליבם של עמים אחרים ומדינות אחרות. לא משום שהוא היה בדלן, הוא היה רחוק מזה. הוא היה קוסמופוליטי במובן החיובי, אבל הוא היה ריאליסט. חוזה המדינה ראה בחזונו את המדינה, והוא ראה קודם כל את הסכנה ואת הדרך לייצר את הכוח הלאומי כדי להגן עלינו מפני הסכנה המתמשכת.
"אל תבטחו בעזרת זרים, אל תבטחו גם בנדיבות ובזה שתתרככנה האבנים, כי הנדיבים נותנים לכל היותר נדבות המשפילות את האדם - והאבנים אינן מתרככות לעולם. עם הרוצה להתקומם", אמר, "מחויב לזקוף הכל על חשבון עצמו - להיות עצמאיים, בחומר, ברוח וגם בכוח". זה לא היה חלום. זו היתה הראייה, הפרוגנוזה הריאליסטית ביותר, המפוכחת ביותר, שניתן היה לעשות באותה העת.
עכשיו קמה מדינת היהודים לפי חזונו של הרצל. היא אכן גיבשה את הגניוס היהודי כפי שהיה בזמנו של הרצל. מאז הוקם פרס נובל לשלום באותה תקופה והיהודים המשיכו לתרום לאנושות, למעלה מ־20 אחוזים מפרסי הנובל - כאילו היינו מיליארד יהודים בעולם, ולא 14 מיליון. ומדינת ישראל יש לה יותר פרסי נובל מכל מדינה אחרת ביחס לאוכלוסייה. התרומה לאנושות נמשכת, אבל ההבחנה היסודית שתיקון עולם לא מגן עליך, הוא פשוט לא מגן עליך, משום שהאמונות נגדנו נמשכות.
יש סקר שמבצע ה־BBC - מי המדינה שיש לה את האפקט החיובי ביותר לאנושות והמדינה שיש לה את האפקט השלילי ביותר לאנושות. ישראל הוכנסה ב־2006, 2007, 2008, 2009 ועד היום - אינני איש בשורות - אמנם, היה שיפור קל בשתיים מארבע השנים האחרונות, אבל ברציפות אנחנו נמצאים שם - בתחתית הרשימה, יחד עם איראן, וזה לא משנה מה אנחנו עושים, זה לא משנה מה אנחנו תורמים. אין זה משנה, כי לא עוסקים בעובדות.
ההשחרה של מדינת ישראל, התיאור אותנו כדוחי שלום, כרודפי מלחמה, כמדינה חשוכה שואפת כיבוש - ולא המדינה הנאורה שנאבקת כפי ששום דמוקרטיה אחרת בעולם אינה נאבקת בשאיפות השמדה מסביבנו, ובדרך הנאורה ביותר שניתן לתאר. כל ההאשמות נגדנו מוגזמות, מופרזות, מופרכות - אבל הן עדיין תופסות.
ראו, ואין זה משנה, כשהיינו בשיא התהליך המדיני ובשיא תהליך השלום - זה אותו הדבר בדיוק. את השלום אנחנו רוצים כי אנחנו רוצים לחיות בשלום. ונכון, איננו רוצים מדינה דו־לאומית, אבל אל ישלה את עצמו איש מאיתנו, וגם לא אישה, שאם נעשה הסכם עם הפלשתינים - ההסכם הזה יחסל את ההשמצות הפרועות נגד מדינת היהודים. כי מה שהיה נחלת היהודים קודם לכן, במשך דורות על דורות, היום זו נחלת מדינת היהודים.
השלום רצוי בפני עצמו. השלום מושתת על ביטחון, הוא איננו מושתת על רצון טוב ועל לגיטימציה כפי שחושבים. הוא מושתת קודם כל על יכולתנו להגן על עצמנו. בלי ביטחון, בלי הצבא שהרצל קרא להקימו - לא נוכל להגן על עצמנו.
תנאי יסודי לקיום ולקיומו של שלום, להשגתו ולשימורו, זה הביטחון. אני חושב שאת המסקנה הזאת מבינים רוב אזרחי ישראל. אני חושב ואני מאמין שהרצל הבין אותה היטב, ואנחנו נישאר נאמנים להשקפתו: להקים פה מדינת מופת, מדינת קידמה, מדינה שמחוברת לשורשי ארצנו, ארץ ישראל, אבל מדינה, מעל לכל, שיכולה לתת ליהודים מה שאבד להם בדורות הגלות - היכולת להגן על עצמם, בכוחות עצמם, נגד כל איום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו