האם אנחנו רגע אחד לפני שהאדמה רועדת?

אור ליום אתמול לא היה כמעט ספק כי בנימין נתניהו ייפגש עם אבו מאזן בחסות ג'ון קרי, אולי בהקדם. הפגישה הזאת כתובה בקלפים המדיניים. היא תלווה בוויתורים סמויים. איש מהמנהיגים אינו יכול להרשות לעצמו ויתור נוכח המצלמה. שלשום חזרו נתניהו ומשה (בוגי) יעלון מהתרגיל של גולני בגולן והתכנסו לשיחה בירושלים. שניהם משמשים מה שהיתה "ועדת השישה" בממשלה הקודמת.

נתניהו שקוע במדיניות. הוא מקפיד לקיים את הקווים האדומים שהציב למדינות הטרור בסביבה, אך מפעיל את עוצמת צה"ל במשורה. יש על כך ביקורת. אך הוא דווקא נוהג כראוי. אין קל מאשר להתעמת עם נוכחות חיזבאללה בסוריה - בהוראת איראן - בהיקף אשר יצית את מלחמת לבנון השלישית. לא, תודה.

נתניהו מוכן להיכנס למשא ומתן למרות שהוא חושד כי אבו מאזן בא רק ל"משחק אשמה", אבל מתמקד באיראן. על פי תפיסת עולמו, ישראל מחזיקה בעמדה שמאפשרת לגורמים שונים במדינות ערב לקיים את התסיסה, אשר בולמת את ההשתלטות האיראנית עליהן. אך ישראל עושה כן בקול דממה דקה ככל האפשר.

רק שאם איראן תתקדם במיזם הגרעין שלה לייצור פצצה, ייפול העולם הערבי אפיים ארצה. לא יהיה מי שיתסיס את האזור נגד השתלטות זו. אפילו טורקיה לא תתעמת עם איראן חרף החלום העות'מאני המגלומני של רג'פ טאיפ ארדואן.

בעיסוקיו אלה נותר נתניהו מחוץ לליכוד. הוא נמנע מלהיות מחרתיים שחקן מרכזי בבחירות למוסדותיו. לא העמיד יריב רציני מול דני דנון - שכבש את ראשות הוועידה ואפשר שגם את מרכז המפלגה; ובשני התפקידים יזכו ישראל כץ וזאב אלקין.

היכן נתניהו בסערה הפוקדת את מפלגתו? ראיתיו, והנה פניו לא כתמול־שלשום. עמיתי מתי טוכפלד כתב כי אם רק ירצה ייקח את הליכוד "בהליכה". ייתכן. לדעתי, צפוי לו קרב פוליטי שלא ידע כמותו מאז כבש את ראשות הליכוד לפני 20 שנים. כדי לחזור למקומו בליכוד יצטרך לחזור לפעילות נמרצת בשורותיו, או להביא באמתחתו הישג מדיני בולט במזרח התיכון, אם בבלימת הגרעין האיראני, אם בסיכום טיוטה להסכם עם הפלשתינים, שבעבורו יבקש את אמון הציבור מעל לראש יריביו מבית.

איש במזרח התיכון אינו יודע עדיין לאן מתגלגל האזור בימים דרמטיים אלה. התרשמתי שגם נתניהו אינו יודע עדיין לאן פניו. אך אתמול פירסם ברק רביד ב"הארץ" מפי שר בכיר כי נתניהו מוכן לפשרה מרחיקת לכת ביהודה ובשומרון. מזג האוויר הפוליטי: סוער בסוף השבוע.

איסטניסיות תל־אביבית

תלמידיו של רבן גמליאל לכדוהו רוחץ את בשרו בעודו יושב "שבעה" על רעייתו ותהו. הרי לימדם כי אסור ליהנות בימי האבל. אני איסטניס, תירץ באוזניהם, כלומר - אצלי אין זו הנאה אלא צורך, כורח. הוא שונה, הוא אחר.

בסיפור השבוע האיסטניס, או דווקא האנטי־איסטניס, היא תל אביב. עיר השונה מכל יישוב אחר ואינה יכולה בלי שירותים הכרוכים בחילול שבת. בלי מרכזי הבידור בנמלים. בלי הטיילת ובתי הקפה.

לכן הכל מבינים כי בעקבות החלטת בג"ץ לסגור את רשתות השיווק חייב ראש העירייה רון חולדאי לחוקק חוק חדש לפתיחתן. אלמלא כן עדיף שיזמין את יריבו ניצן הורוביץ לתפוס את מקומו עוד לפני הבחירות. אפילו הציבור הדתי בעיר יקבל בהבנה.

לא להאמין

בכל מקצוע ובכל ענף בחיים המקצועיים עלול אדם מנוסה להיקלע לצומת ולמצוא עצמו ממלמל - "לא מאמין, לא מאמין". רגע כזה פקד אותי השבוע בוועדת הכנסת לביקורת המדינה, שנוהלה ביד רמה על ידי אמנון כהן מש"ס.

סיימתי להציג את עמדתי באשר לפעילותה של לשכת הרמטכ"ל גבי אשכנזי תחת שר הביטחון אהוד ברק, והטיפול הצולע של היועץ המשפטי יהודה וינשטיין בפרשה. אשכנזי ביקש מייד את רשות הדיבור והציג עצמו כמי שנכשל בשוגג, ובמשורה. אם פרשת בועז הרפז היתה כתאונת דרכים קטלנית לדמוקרטיה, אשכנזי היה בסך הכל מי שחנה על המדרכה. כך השתמע ממנו.

סביב השולחן העגול היו מעטים בלבד שידעו במה מדובר. לא האמנתי שאשכנזי אומר כדברים האלה בנוכחות מיכה לינדנשטראוס, יעקב (מנדי) אור וצוות משרד מבקר המדינה. הרי ביולי 2010, חודש לפני ש"מסמך הרפז" הודלף מלשכת הרמטכ"ל לגבי סיבוני וממנו לערוץ־2, התקיימה שיחת טלפון מרתקת. בועז הרפז סיפר לראש לשכת הרמטכ"ל, ארז וינר, על המצגת המכוערת נגד ברק, שהוא מפיץ בעידודה ולרצונה של רונית אשכנזי (זה עלה בקנה אחד עם המסמך ששיגר הרפז ללינדנשטראוס במאי 2012 וגרם למבקר המדינה להאיץ בווינשטיין לפתוח בחקירה פלילית, אך לשווא).

וינר קיבל את המצגת. היא הופצה בסיטונות. גם בשורות הצבא. מי שאינו רוצה לכנות התנהגות כזאת בצה"ל בשם "פוטש" - שיבושם לו. גם חתרנות או מקיאווליזם הן מילים נאותות. אך מה אשכנזי חשב בליבו? שבכוחו להציג כתמימים את המעורבים בעשייה כזאת בלשכתו במשך עשרה חודשים? החקירה צריכה להתנהל בלשכתו, בחוגו הקרוב. בכל מי שהיה שם. בתנאי שהמשטרה הצבאית תחקור כראוי.

גז החלום

סהדי במרומים שאיני מבין את המפגינים נגד ייצוא הגז. אילו דרשו להלאימו, או להגדיל את שיעורי מס ההכנסה של בעליו - ניחא. אבל זה כבר נעשה. לעומת זאת איזה יתרון יצמח למפגינים אם יצחק תשובה יקבל את כספו ב־25 שנים במקום ב־15? הרי בסופו של דבר יזכה במלוא ההכנסה מהגז שבמעמקי הים.

יותר תמוהה הטענה, שאם נמכור אותו עכשיו נפסיד בעוד 25 שנים. רגע, מאז אמר יצחק שמיר כי "הים הוא אותו ים" הכל יודעים שהים איננו אותו ים. בשנות דור אלה יהיו עוד חיפושים וימצאו גז ונפט, ואולי בכלל העולם יוכל לסמוך על חשמל שצורך רק מעט מהחומרים האלה. אין יסוד להניח כי משהו במזה"ת, ובכלל זה בישראל, יישאר על כנו רבע מאה שנים.

לפיכך נשאר רק עניין "המחלה ההולנדית", שכסף זול מחו"ל הורס את הייצוא. זה נכון. לכך יש קרנות עם ייעוד מיוחד. אפשר לשלוט בכסף.

נזקי החוק

העוינות כלפי בית המשפט העליון מגבירה את בולמוס החקיקה של הימין התקיף. יריב לוין סבור שפסיקותיו פוסט־ציוניות ולכן הוא ואיילת שקד מציעים חוק לאום, שתועלתו שואפת לאפס ונזקו ניכר. הרי החוק עתה קובע כי ישראל יהודית ודמוקרטית. הם מציעים שתהיה יהודית, ורק המשטר שלה דמוקרטי.

מה ההבדל? במה זה ימנע משופטי בג"ץ להיות פוסט־ציונים כטענת לוין (השגויה)? ומה על הנזק שייגרם לישראל במערב כאשר ייוודע לתקשורת העוינת במערב כי ישראל הורידה את דירוג האשראי של הדמוקרטיה שלה?

ההגינות כלפי המיעוט הערבי, שנוהג בה בג"ץ, אינה נובעת רק מן הדמוקרטיה. זו גם מצווה יהודית.

טוב שיאיר לפיד וציפי לבני הטילו וטו על הצעת החוק. טוב מזה אם בנימין נתניהו יסביר שג'ון קרי באזור, ומוטב שלוין יתמקד בתפקידו כיושב ראש הקואליציה. עד כה הממשלה ניצלת בעור שיניה וברוב דחוק בהצבעות במליאת הכנסת.

מרד באבות המייסדים

שלושה ספרים שהופיעו כמעט בעת ובעונה אחת נראים כאילו יד נעלמה קיבצה אותם במכוון למתקפה היסטורית על ההנהגה המיתולוגית של השמאל הציוני. בבחינת "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו". הם נכתבו בידי חוקרים, שיש להם נגיעה אישית לקיבוץ הארצי של השומר הצעיר - כור ההיתוך של מפ"ם. כל אחד מהם מנפץ בדרכו את האנדרטאות של האבות המייסדים מאיר יערי ויעקב חזן, ובקיבוץ המאוחד גם של יצחק טבנקין.

פרופ' אביבה חלמיש השלימה ביוגרפיה על מנהיג מפ"ם, יערי - "האדמור ממרחביה". בחייה עשתה פרק זמן בקיבוץ להב. היא ציירה את יערי כשתלטן וצרחן וכמי שלא ידע לסיים את הקריירה שלו בכבוד.

ד"ר עמירם אזוב הקדיש ספר לקרב על קיבוצו משמר העמק באפריל תש"ח שבו נהדף הצבא הערבי בפיקודו של קאוקג'י. בין דפיו מצטיירת עליבותה המדינית של מפ"ם אשר טיפחה את הדו־לאומיות ופתחה את שעריה בפני הכפריים הערביים בסביבה עד שעולמה חשך עליה כשזיהתה אותם בין תוקפיה. באחת ההפגזות נשלחו ילדים למצוא מחסה סמוך לכפר ערבי הידוע בידידותו לקיבוץ. הם נתקלו באש מכיוונו.

הגדיל לעשות ד"ר ראובן שפירא מגן שמואל בספרו "האמת על הקיבוץ". לא היתה אבן שלא הפך. החל מטבנקין שכפה על קיבוצו להעסיק את בנו כמורה ובלבד שלא יתפרנס מעבודת כפיים, וכלה בשמאלנות הפרו־סובייטית שלו, וכמובן של יערי אשר עלה עליו בהערצת הדיקטטורה הסובייטית. מסקנתו המדהימה של ד''ר שפירא היא שיערי, חזן וטבנקין נטו לקומוניזם הסטליניסטי כדי להצדיק ולחזק את שלטון היחיד שלהם. זה הקטע הקשה מכל. צידוק הדין למשטר רודנות רק כדי להעתיק ממנו את דגם השליטה שלהם? נורא לחשוב, שהם אפילו מצאו צידוקים להסכם מולוטוב־ריבנטרופ, שנחתם בין גרמניה הנאצית לבין רוסיה הסובייטית ב־1939.

מדוע היו כאלה? אין תשובה חותכת. גם לא בספרי הבנים שהפכו להיסטוריונים. יש רק תובנה: הם לא יכלו ליריבם דוד בן־גוריון. הוא היה גדול ממידתם. השמאלנות הסטליניסטית שלהם דמתה לחריצת לשון מול הראי.

המרד באבות המייסדים אינו מונע מאזוב ומשפירא להמשיך בשיגרת חייהם בקיבוציהם. נראה כי ציבור החברים איבד עניין באידיאולוגיה, או שבעצם הוא שותף לביקורת על שלטון היחיד שלהם. דע לך, השיב ד"ר שפירא לשאלתי, הקיבוץ שלי גן שמואל השתתף במימון הוצאת ספרי. לא ייאמן.

שלום לקציצה

כאשר אלי יונס נטל מיליונים רבים בשמשו כראש הפירמידה בבנק המזרחי, הוצאתי את חשבוני הדל מסניפו בירושלים. משפירסמתי זאת נמצא מי שהתלוצץ עימי כי אם אתמיד בכך לא אמצא בנק להפקיד בו את צרורי הדל.

עתה אני מבטיח לעצמי לא להיכנס עוד למקדונלד'ס. מי שאינו רוצה למכור המבורגר וצ'יפס לאחיי באריאל - אינו יכול למכור את סחורתו גם לי. יש בינם לביני ויכוח סוער על עתיד הארץ, אבל מחרימם - יוחרם, על דאטפת דאטפוך. שוב יש המתלוצצים כי הנה הוכח פעם נוספת שהמתנחלים זוכים ליחס מועדף. הא ראיה, חוסכים מהם לטובתם את המזון האופייני לרשת.