קשה לקרוא את "קו־אורך דם", ספרו של קורמאק מקארתי משנת 1985 שתורגם לאחרונה לעברית. זהו ספר אלים מאוד - אחד האלימים שקראתי מעודי - אולם האלימות כשלעצמה אינה הסיבה המרכזית לקושי הקריאה, אלא אופן תיאורה הספרותי.
האלימות של מקארתי אינה מסוגננת, אינה מלהיבה וספקטקולרית ואינה מבוססת על נקמה או על תביעה לצדק שעשויה להעניק לה הצדקה כלשהי. זו אלימות כבדה ואכזרית באדישות המפורטת שלה. היא לכאורה חסרת כל מניע מלבד קהות חושים ובצע כסף, אינה מציעה כל מוצא ממעגל הדמים, ומאידך אינה מצביעה על תכלית לקיומו של מעגל זה. ככזו, מחזקת האלימות ב"קו־אורך דם" את התחושה הדתית־אפוקליפטית הזכורה מספרו המאוחר והמפורסם של מקארתי, "הדרך". אולם בניגוד ל"הדרך", שהציב על פני האדמה החרוכה גם מידה של חמלה, יחסי אבהות ורגש, ב"קו־אורך דם" הרצחנות נותרת לבדה. "כאן מעבר לתחום שיפוטם של בני האדם היו כל הבריתות תלויות על בלימה", כותב מקארתי.
עלילת "קו־אורך דם" מתרחשת במדבריות דרום ארה"ב ומקסיקו במחצית המאה ה־19. נער חסר שם וחסר בית מתגלגל מקטטה לקטטה, מצטרף למיליציה אמריקנית מקומית ולאחר מכן לכנופיית ציידי קרקפות, נלחם באינדיאנים, במקסיקנים ואף באמריקנים, משתתף במעשי טבח המוניים, בקרקופים ראוותניים ובבגידות, ניצל ממתקפות נגד, נפצע, צולע במדבריות שבהם אדם לאדם זאב כשחץ נעוץ ברגלו, חוזה בשותפיו נתלים בכיכר, מסתובב כשלצווארו שרשרת אוזני אדם כרותות, ופוגש דמויות בעלות כינויים סמליים כגנרל, השופט, הכומר לשעבר ואחרות.
מסע החניכה של הנער כולל צפייה והשתתפות במעשי רצח, שיסופי בטן וגרון, עריפת ראשים, פילוח גולגולות בגרזן ועוד זוועות למיניהן. מקארתי אינו חוסך בתיאורי המעשים ותוצאותיהם, מתעכב על פרטי פרטים כאילו הושתלה במקלדתו עדשת מקרו ברזולוציה גבוהה, וכורך את מרחבי נופי הספר האמריקני במעשי האדם בעוצמה שאינה מאפשרת להפריד בין הארץ ליושביה.
הריאליזם המפורט של מקארתי (שמזכיר באופיו גם אם לא ברוחו את תיאורי הנוף של ס. יזהר), חודר לקרביים, תרתי משמע. כיצד הוא עושה זאת? כך למשל: "המתים היו מוטלים במים הרדודים כמו קורבנות של אסון ימי ופזורים ברצועת החוף המכוסה מלח בערבוביה של דם ושל קרביים. רוכבים גררו גופות מתוך מי האגם השטופים בדם והקצף שלחך את החוף היה ורוד חיוור באור העולה. הם עברו בין המתים וקצרו בסכיניהם את המחלפות השחורות הארוכות והשאירו את קורבנותיהם שותתי גולגולות ומוזרים בקרובי העובר המדממים שלהם. הסוסים המשוחררים מן העדר באו בדהרה לאורך הגדה המצחינה ונעלמו בעשן וזמן מה אחר כך הם דהרו בחזרה". תיאורים מסוג זה חוזרים שוב ושוב בצורות שונות לאורך הספר.
מקארתי מוכר לקוראי העברית בעיקר בזכות "הדרך", שפורסם ב־2006 וזכה להצלחה בינלאומית, וכן בזכות "לא ארץ לזקנים" מ־2005 ששימש בסיס לסרטם של האחים כהן "ארץ קשוחה". שלושת הספרים שואבים השראה מספרי מסעות ומסרטים המציגים את מרחבי דרום ומרכז ארה"ב. אלו מעין אנטי־מערבונים המפשיטים את הכיבוש האמריקני מן הרומנטיקה ומותירים את מחיריו ואת רצחנותו נטולי הצדקות.
מקארתי מציג מסעות של גברים פצועים, פראיים, חסרי תרבות או כאלו שאיבדו אותה, הנודדים אל אזורי הספר בשל אסון לא ידוע ("הדרך"), בניסיון עקום "לעשות את זה באמריקה" ("לא ארץ לזקנים"), או כברירת גורל בלתי נמנעת ("קו־אורך דם"), ומותירים מאחוריהם לא רק שלוליות של דם קרוש ותילים של עצמות יבשות, אלא גם צלם אנוש.
"הדרך" זכה להצלחה רבה בין השאר משום שסימני הזמן והמקום שבו נותרו עמומים ואיפשרו לקרוא אותו כמשל כללי. העובדה שיצא בתקופה של משברים כלכליים ואקולוגיים בסדר גודל עולמי חסר תקדים, מן הסתם הגבירה את העניין בסיפור האפוקליפטי חסר הזמן. "קו־אורך דם", לעומתו, מעוגן באירועים היסטוריים מתועדים ומתייחס אליהם במישרין, אולם הוא עושה זאת בלשון כמו־מקראית מרוחקת ומייגעת הנמסרת בגוף שלישי על ידי מספר כל־יודע. זו לשון נטולת חושניות שמדגישה את הנופך הדתי של הספר ומקצינה את התחושה שהמציאות החייתית - מציאות שהקידמה הטכנולוגית והתרבותית של בניה משמשת אותם להצדקת מה שנתפס על ידיהם כברירה טבעית - אינה מתייחסת רק להיסטוריה האמריקנית (ולבנייה מחודשת של תדמיתה הספרותית והקולנועית), אלא לטבע האנושי בכללו וכמובן לאדוניו.
"מלחמה היא הצורה הנאמנה ביותר של הניבוי", אומר ה"שופט" בערך במחצית הספר. "זאת בחינה של רצון של מישהו ושל רצון של אחר במסגרת הרצון הרחב יותר שקושר אותם ועל כן אנוס לבחור. מלחמה היא המשחק המוחלט, כי מלחמה בסופו של דבר היא כפייה של אחדות הקיום. מלחמה היא אלוהים", הוא מסכם.
זו, אם כן, העמדה שמציג מקארתי בספרו. האתוס מוחלף בפאתוס, אין דין אך יש דיין.
קו־אורך דם (או אדום של ערב במערב) / קורמאק מקארתי
מאנגלית: אמיר צוקרמן; מודן, 319 עמ'
* * *
על גאווה וכסף מזומן
ג'יין אוסטן על שטר של 10 פאונדים? למרות האירוניה, נראה שהסופרת הדגולה היתה דווקא מסכימה ליוזמה
המלחמה באשר לאנשי רוח שמופיעים על שטרות אינה נחלתה הבלעדית של ישראל: בימים אלה מתנהל באנגליה ויכוח בווליום גבוה בנוגע לדמות שתעטר שטר חדש של 5 פאונדים. אך בעוד בארצנו הוויכוח הוא סביב משוררים מזרחים ואשכנזים, באנגליה הוויכוח מתמקד בנשים מול גברים, וזאת מהרגע שבו הודיע מנכ"ל הבנק של אנגליה, סר מרווין קינג, כי ראש הממשלה לשעבר ווינסטון צ'רצ'יל הוא הדמות שעתידה להחליף ב־2015 את השטר הנוכחי, שעליו מתנוסס דיוקנה של אליזבת פריי - אשת רוח ופעילה למען זכויות אדם.
משנת 1970, אז הוחל הנוהג לעטר את השטרות הבריטיים בדמויות היסטוריות, היה לגברים רוב מובהק - מוויליאם שייקספיר וצ'רלס דיקנס דרך המלחין אדוארד אלגר ועד המדען מייקל פאראדיי. חוץ מפריי ומהמלכה אליזבת, רק פלורנס נייטינגייל זכתה לכבוד. אין פלא כי דווקא באנגליה - מהמדינות הראשונות שהעניקו זכות בחירה לנשים ופתחו בפניהן את שערי האוניברסיטאות - התעוררה תרעומת עקב ההכרזה. נכון לעכשיו, כ־46 חברי פרלמנט, ובכללם שרים ושרות לשעבר, חתמו על מכתב הקורא לבנק לשקול מחדש את החלטתו. בנוסף, יותר מ־29 אלף איש חתמו על עצומה הקוראת לבנק לשקול שנית את הכרעתו.
הגם שבינתיים הבנק לא חזר בו מהחלטתו, נראה שמסתמנת פשרה מפתיעה: השבוע שיחרר הבנק הכרזה נוספת והודיע כי ייתכן שדיוקן שיעטר שטר אחר של 10 פאונדים יהיה לא אחר מאשר דיוקנה של הסופרת הדגולה ג'יין אוסטן, מחברת "גאווה ודעה קדומה" ושאר קלאסיקות אלמותיות.
קשה להתעלם מהאירוניה: קרוביה של אוסטן הקפידו לשווק אותה לאחר מותה כדודה חסודה שאהבה לספר סיפורים ולא התעניינה בכסף ובזוטות מעין אלה, בעוד היום נהוג לראות באוסטן דמות פורצת דרך, שהעזה לבקר את הצביעות החברתית ואת השיטה המעמדית, דווקא דרך עיסוק בחומרי. אין ספק שאוסטן היתה מבינה את המשמעות הפוליטית של נוכחותן של נשים על גבי שטרות והיתה מברכת על הצעד; עכשיו רק צריך לקוות שהבנק יפגין תבונה וגם רגישות ויממש את כוונתו. ¬
נטע הלפרין* * *
קור כלבים
המסע שערך יאצק הוגו־באדר בסיביר חושף את החצר האחורית של אירופה במלוא עליבותה
חשבתי שאפגוש עוד רומן מסע טיפוסי: שאיפות ילדותיות לא ממומשות, מפגשים עם אוכלוסייה אקזוטית מסקרנת למחצה, נופים עלומים שמתוארים ביד רומנטית, גיבור־מספר שלמרות המחשב הנישא שבחיקו מרגיש כמו, לפחות, נאמר, ואסקו דה גאמה.
אלא שציפתה לי הפתעה. "קדחת לבנה" אינו עוד רומן מסע. הוא אגרוף לפנים. באיטיות מורטת עצבים מסיט הרומן היומני הזה וילון אטום מהמציאות הבלתי אנושית שמתרחשת במרחבי הפרא של סיביר. יאצק הוגו־באדר, עיתונאי וסופר פולני מושחז, נע במציאות הזו בניסיון נואש למצוא תקווה. כמעט לחלוטין הוא חוזר בידיים ריקות.
הוגו־באדר יצא למשימה בלאז'יק, רכב שטח סובייטי מיושן שמשקלו 2.5 טונות, בסך הכל 72 כוחות סוס, אבל עקשן כמו פרד. המטרה - לחצות את סיביר ממוסקבה לוולאדיווסטוק - היתה רק כותרת־על; בפועל הוגו־באדר ביקש לחדור לווריד הסיבירי, להבין איך חברה של יחידים מתוסכלים בחצר האחורית של אירופה - אלכוהוליסטים, זונות, נכים, וטרנים של הצבא האדום שחיים מקיצבה זעומה, אקדמאים רדופים על ידי המשטר, מאפיונרים, אמהות חד־הוריות שהן פעמים רבות נשאיות איידס - איך כל המרקם האנושי הזה שורד בחבל הארץ האכזרי והקר ביותר על פני הכדור.
במהרה, המסע עובר מהמקרו למיקרו. האנשים מקבלים שמות ופנים. כל פרק ביומן נפתח בדיוקן מצולם של גיבור אחר. פעם זהו "טיל", ויטיה מורזוב, היפי בן 41 שנע בשממה על תקן "ליצן עממי נודד"; פעם אחרת אלו הם מאשה ומקסים, זוג רועים ב"טייגה" - הסביבה האקולוגית הפראית בסיביר; ולקראת הסוף זהו ולדימיר בקשטנובסקי, פילוסוף שחקר את "מעמד הביניים" בבריה"מ, אבל במהרה הבין כי בקומוניזם אין ביניים.
שם הספר, "קדחת לבנה", מתאר מצב של טירוף שכרות, ובעטיו יכול אדם לקום בלילה ולרוץ עירום מאות קילומטרים בקור של מינוס 40 מעלות. על בסיס אי־השפיות מתקיים המסע כולו: הפרוזה הדוקומנטרית של הוגו־באדר ישירה ונוכחת, לא מתפתלת; כתיבתו אינה חפה מחמלה אך היא מודעת לתפקידה העיתונאי המתבונן מן הצד.
שובר לב הוא הפרק על 101 הכורים שנהרגו בפיצוץ בדונייצק שבמזרח אוקראינה. באותה עת היה הוגו־באדר בהרי האוראל, וסטה ממסלולו. כך גם המפגש שלו עם סבטלנה אזמבייבה בת ה־27, "מיס רוסיה של נשאי HIV". רוסיה, קל לשכוח, מתחרה עם לא מעט ממדינות אפריקה במספר נשאי האיידס; בבתי הכלא בסיביר כל אסיר שלישי נושא את הנגיף.
זהו ספר חובה לכל מי שרואה עצמו אזרח העולם, כיוון שהוא מיישיר מבט אל תופת אנושית בהווה. ראויה לציון עבודת התרגום של מרתה סטנקביץ', שצלחה את המעבר לעברית מן הסלנג הפולני־רוסי של הוגו־באדר.
קדחת לבנה / יאצק הוגו־באדר
מפולנית: מרתה סטנקביץ'
כנרת זמורה ביתן, 413 עמ'
עמר לחמנוביץטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו