על "בלינג רינג" ו"בית ספר למפלצות"

הקריירה שלה אמנם החלה בקול תרועה רמה, אך מסרט לסרט, הקרדיט של סופיה קופולה ("חמש ילדות יפות", "אבודים בטוקיו", "מארי אנטואנט") הולך ואוזל. סרטה הקודם, "אי שם", שזכה באורח משונה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה, העניק את הרושם המצער שהיא תקועה וחוזרת על עצמה, ואילו כעת, עם "בלינג רינג", סרטה החדש והחלש ביותר עד כה, מתברר שלא היה מדובר במעידה חד־פעמית. 

בדומה ל"ספרינג ברייקרס" של הרמוני קורין (הסרט הטוב ביותר של 2013, נכון לעכשיו), גם קופולה בחרה לעסוק הפעם ב"צעירים של ימינו", בדגש על מדיה חברתית, תרבות הריאליטי וההיפ הופ, והסגידה לסגנון החיים הראוותני וההדוניסטי של סלבריטאים זניחים ונטולי כישרון ממשי. אך בניגוד לקורין - שהניח על המסך מונטאז' מוסיקלי מהפנט וסקסי שנע בין אופוריה לאימה, וניסח מניפסט פמיניסטי מיליטנטי והזייתי שהסתיים במרחץ דמים - לקופולה פשוט אין מה לתרום לדיון. למעשה, נראה שאין לה אפילו את הכלים לנהל דיון. וכן, זה די מאכזב.

עלילת הסרט, שמתבססת על אירועים אמיתיים, עוקבת אחר חבורה של בני עשירים הגרים בלוס אנג'לס, שפורצת באגביות לבתיהם המפוארים והמאובזרים היטב של מפורסמים דוגמת פאריס הילטון, אורלנדו בלום ולינדזי לוהן, וגונבת מכל הבא ליד - בגדים, תכשיטים, מזומן וכיו"ב. בין פריצה לפריצה, גיבורינו הצעירים מתמסטלים, מבלים במועדונים אופנתיים, מצלמים את עצמם ומעלים את התמונות לפייסבוק, ושרים שירי היפ הופ עם הרדיו. הם לא חכמים במיוחד. למען האמת, עושה רושם שהם די טיפשים. נדמה שכל מה שמעניין אותם זה להיראות טוב; שכל מה שהם רוצים זה להיות מפורסמים וסופר עשירים. שיהיו בריאים.

לזכותה של קופולה ייאמר ש"בלינג רינג" נראה טוב. לא פלא, בהתחשב בכך שצלם העל המנוח האריס סבידס - בעבודתו האחרונה בטרם נפטר מסרטן - ניאות ללכוד עבורה את הכוכבים הפוטוגניים ואת זירות ההתרחשות המעוצבות, ולספק לסרט כמה שוטים אווירתיים ויפים. אבל לחובתה של קופולה ייאמר שמתחת למשטחים הנוצצים, ללייף סטייל המפתה ולפריטי האופנה הממותגים אין שום דבר. פשוט כלום. לדמויות אין עולם פנימי. לרגע לא תדעו מה עובר (או לא עובר) להן בראש. והאמת? לרגע גם לא יהיה לכם אכפת. בנוסף, יש ב"בלינג רינג" תחושה קשה של חזרה. רוצה לומר, כמה פעמים אפשר להתלוות לחבורה הדלוחה והבנאלית הזאת בשעה שחבריה מסתובבים בבית של סלבריטאי זה או אחר, תוך כדי שהם אומרים על כל דבר שהם מוצאים "או מיי גוד! או מיי גוד!" כבר אחרי הפעם השנייה, הקטע די ממצה את עצמו. ואחרי הפעם השישית, הקטע כבר הופך למעיק ומשעמם ממש. 

נכון שלא כל כך הוגן לבוא בטענות לצוות השחקנים שהתאסף כדי להוציא את ה"חזון" של קופולה לפועל - כי מה הם אשמים שהבמאית שלהם כזו חדלת אישים? - אבל נראה לי שאעשה זאת בכל זאת, עם פוקוס על אמה ווטסון, המשתתפת המפורסמת והמיוחצנת בחבורה. אחרי שנים ארוכות בתור הרמיוני הקטנה והעדינה בסידרת "הארי פוטר", תפקידה של ווטסון כאן היה אמור לסייע לה להשיל את תדמית "הילדה הטובה" ולהוכיח לספקנים שיש לה מה למכור גם מחוץ לעולם סרטי הילדים. אבל מה אתם יודעים? מלבד פרצופים סקסיים, היא לא עושה פה הרבה. בקטעים מסוימים היא נדרשת לשחק אותה אהבלה, אבל קשה לומר שהיא עושה זאת בצורה משכנעת או משעשעת במיוחד (אנה פריס היא לא), וביתר הזמן היא סתם עוד פרצוף יפה וחסר ייחוד שהולך לאיבוד בתוך ים של פרצופים יפים וחסרי ייחוד. בקיצור, צפויה לה עוד עבודה רבה אם ברצונה להיות מריל סטריפ כשתגדל. כי נכון לעכשיו היא מקסימום דניס ריצ'רדס. וגם זה בקושי. 

"בלינג רינג" ("The Bling Ring"), תסריטאית/במאית: סופיה קופולה. ארה"ב/בריטניה/צרפת 2013   *   *

כשמייק פגש את סאלי

לאולפני פיקסאר יש רקורד די מדהים. אין על כך ויכוח. אך באותה נשימה, גם אי אפשר לחלוק על כך שלאחרונה משהו בממלכה המונפשת השתנה, ולא לטובה. האנרגיות היצירתיות קהו במקצת, והמקוריות, שהיתה חרוטה במשך שנים על דגלם של בעלי הבית, פינתה את מקומה לטובת מיחזור ומיקסום רווחים. "אמיצה" מהשנה שעברה אמנם היה צעד מעודד לכיוון הנכון (בכל זאת, הסרט הראשון של פיקסאר שבו כיכבה נערה, ועוד כזאת שמסרבת להתחתן!), אך כעת, עם יציאת "בית ספר למפלצות" - פרק מקדים ל"מפלצות בע"מ" - שוב עולה מהמסך התחושה שמה שמניע את גלגלי המכונה הוא בעיקר סימני דולר. 

קשה לומר שאי פעם הסתקרנתי לדעת כיצד מייק וסאלי, גיבוריהם המפלצתיים של "מפלצות בע"מ", נפגשו. ובכל זאת, עכשיו אני יודע. מתברר שזה קרה באוניברסיטת המפלצות, כששניהם למדו כיצד להיות מפחידים. כצפוי, בהתחלה הם לא סבלו זה את זה. מייק היה חרשן, לחוץ ולא פופולרי, מפאת זערוריותו ופרצופו החמוד. סאלי, לעומתו, ניחן במראה מאיים ובייחוס משפחתי מנצח (אביו היה אחת המפלצות המפחידות בהיסטוריה). אבל עצלנותו ואופיו הזרקני היו בעוכריו. 

מפה לשם, מייק וסאלי מצאו את עצמם מתמודדים באותה קבוצה במסגרת "משחקי הפחד" - תחרות שנתית יוקרתית בין האחוות השונות בקמפוס - והדבר אילץ אותם לשים את המחלוקות בצד ולשתף פעולה. תוך כדי - ובבקשה תנסו לא להיראות יותר מדי מופתעים כשאתם קוראים את זה - הם הפכו לחברים הכי טובים בעולם. The End.

"בית ספר למפלצות" אינו חלטורה מוחלטת, אך הוא לא רחוק מלהיות כזה. כל העיסוק ב"משחקי הפחד", שתופס נפח נכבד מהסרט, מתקשה להיות מלהיב, מסעיר ו/או מצחיק במיוחד; ולמרות שלל הדמויות החדשות והמעוצבות לעילא, אף אחת מהן לא צפויה להיכנס להיכל התהילה של פיקסאר. למרבה המזל, נוכחותם המבורכת של בילי קריסטל (מייק) וג'ון גודמן (סאלי) מעניקה למפלצות הראשיות מעט נשמה ומסייעת להעשיר את הדינמיקה הלחלוטין צפויה שמתפתחת ביניהן. וגם התסריט מצליח לבצע לקראת הסוף תפנית שמשדרגת את התוצאה והופכת אותה לקצת פחות מחופפת וסתמית. 

למרות כל אלה, "בית ספר למפלצות" מספק את התחושה שהוא נוצר במצב של טייס אוטומטי. המניפולציות הרגשיות שלו יעילות, אך לא מושקעות. מוסר ההשכל שלו חיובי, אך שחוק. ועל אף הוויזואליה הצבעונית והמרהיבה שלו, במשך רוב דקותיו העסק אינו מתרומם מעל לרמה של סרט אנימציה ממוצע. אז לא, ממש לא סבלתי. אבל גם לא ממש נפלתי. ואפילו לא הייתי קרוב לליפול. 

"בית ספר למפלצות" ("Monsters University"), במאי: דן סקנלון. ארה"ב 2013   *   *   *

yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו