כל מי שמאפסן בביתו תלמיד תיכון יודע שהטמפרטורות בחודשים האחרונים בעלייה, ולא רק בחוץ. בחינות הבגרות נכנסו לישורת האחרונה, מועדי ב' כבר כאן, החבר'ה דוגרים על החומר, והעשן המיתמר מהחדרים מאיים לחנוק את הבית. גם בתי החמודה נמצאת במירוץ לתעודה הנכספת, מה שאומר שבחודש האחרון היא כמעט לא הלכה לבית הספר. לטענתה, הכיתה משוחררת מחובת הביקור במוסד כדי שלתלמידים יהיה מספיק זמן ללמוד בבית. אני לא קונה את זה, אבל אין לי כוח להתווכח איתה או עם מערכת החינוך.
הילדה שלי, ממש כמו הילדה שלכם, היא תלמידה חכמה וחרוצה, והתעודה שהביאה השבוע היא לגמרי בסדר. אבל קשה לי לומר בוודאות שהלימודים הם הדבר המרכזי בחייה כרגע, ולכן אני די מוטרד. למותר לציין שלעזור לה בחומר אני לא יכול. פה ושם אני יכול לתרום מילה באנגלית, לתת את הזווית שלי על פרשת דוד ובת שבע והג'קוזי על הגג, להיזכר באיזה פרט פיקנטי ששמעתי פעם בהרצאה של פרופ' מיכאל הרסגור זכרו לברכה, וזהו. אם היו אומרים לי היום שאני צריך להיבחן שוב במבחן הבגרות, הייתי בורח מהארץ ומצטרף למורדים הסורים.
הבעיה היא שקשה לי לדעת אם היא באמת לומדת או עושה את עצמה. הילדים של היום מסתגרים שעות בחדר, מתקשרים עם העולם באופן דיגיטלי ויוצאים החוצה פעם ביום, כדי לשתות שוקו ולנהום על העולם שנמאס להם. מהחצי דקה הזאת קשה להסיק משהו.
שאלתי את עצמי כיצד אמורים להיראות חיים של תלמידה שלומדת לבגרות. ניסיתי להיזכר בילדות החרשניות שלמדו איתי בכיתה לפני 30 שנה, שהיו להן פנים מקומטות מקריאה, עיגולים שחורים מחוסר שינה וכאבי גב משעות של ישיבה על התחת. לצערי, אני לא רואה שום דבר מזה אצל הילדה. יתר על כן, כשמדובר במטלות של בית הספר היא תמיד מוצאת משהו לברוח אליו. לא משנה מה - העיקר לא ללמוד. פתאום חשוב לה לסדר את החדר, לאפות עוגה, לעשות בייביסיטר, לקפל כביסה או לזרוק את הזבל. טוב, היא לא ממש זורקת, כי היא לא יודעת איפה הפח. כשנחה עליה הרוח היא מניחה את השקית מחוץ לדלת, ואני מפנה אותה.
שאלתי את הוריי אם הם זוכרים איך אני למדתי לבגרויות. הם נאנחו ואמרו שהם ממש לא זוכרים. "פשוט אי אפשר לזכור אירוע שבכלל לא התרחש", ציין אבא שלי.
אני ובתי אובחנו כסובלים מהפרעת קשב וריכוז. כמה ימים לפני הבגרות בתנ"ך היא דווקא נשמעת לי מאוד מרוכזת. מבעד לקיר חדרה אני שומע שהיא מרוכזת בסדרות טלוויזיה ובשיחות טלפון ארוכות, וברקע הרבה דינג דונג של ווטסאפים נכנסים ויוצאים, ותמונות שעולות באינסטגרם. אם היא עושה את כל זה, ותוך כדי גם לומדת על בני ישראל במצרים... מה אני אגיד לכם, אולי בעיות הקשב שלה לא כאלו קשות.
אחרי כל בחינת בגרות יש שני ריטואלים קבועים. הראשון קשור לתקשורת, שאוהבת מאוד לראיין תלמידים בכיינים שמתלוננים על "בחינה לא הוגנת, שאלות מכשילות וניסוח מעורפל". מפרסמים ברבים את העדויות, וכך זורעים פאניקה בציבור (למרות שהבחינה במתמטיקה באמת היתה קשה נורא). בוא'נה, אנחנו, התלמידים הגרועים, מעולם לא חלמנו לקטר, וזאת מהסיבה הפשוטה שכשאין לך מושג בחומר, כל הבחינות נראות לא הוגנות וכל השאלות מתחכמות.
הריטואל השני הוא החגיגות. אחרי כל מבחן, בתי וחברותיה יוצאות לחגוג בקניון, בים ובבריכה, כאילו היו בעלות אופציות בווייז. נכון שעדיין אין תוצאות משום בחינה ויש מצב שמדובר בקטסטרופה - אבל מה זה משנה, החגיגות בעיצומן, והן גרנדיוזיות לא פחות מפסטיבל פרס.
הנה, עכשיו המתבגרת שלי יצאה מהחדר רק כדי להודיע לי שאם הבחינה תלך טוב, היא נוסעת לאילת עם כמה חבר'ה. אני מתלבט אם להרשות לה לנסוע. מצד אחד אני חרד שמא יקרה לה משהו, מצד שני הגיע הזמן לשחרר. הילדה כבר בת 16, ולפי החוק בישראל היא חייבת לעבור את מבחן אילת, שזה אומר להירדם על החוף לאור נרגילות, לדרוך על קיפוד ים, לקנות לחמנייה בסופר במחיר של ארוחה בהילטון ולצפות בחברים הבנים מקבלים מכות מערסים. אין מה לעשות, זה חלק מתהליך ההתבגרות בישראל.
לפני שהיא נעלמת בחזרה לחדר אני שואל אותה אם היא בכלל לומדת לבחינה. "כן", היא עונה לי חד וחלק. רציתי להגיד לה שלי זה בכלל לא נראה לימודים, שזה לא רציני, שזה העתיד שלה ושזה עכשיו או אף פעם, אבל קול רחוק ומהדהד הזהיר אותי "לא, יאיר. אל תגיד את זה. זה מה שאמרו גם לך כשהיית בגילה. אתה הרי לא מאמין לשטויות האלה שהבגרויות הן גורליות".
נכון, אני לא מאמין. הילדה לא מטומטמת, והיא יודעת שגם ג'סטין ביבר וגם סטף ורטהיימר לא הגיעו לאן שהגיעו בגלל השליטה שלהם בסיפור אשת לוט ונגזרותיו. הרי גם אם היא תיכשל עכשיו, היא תוכל לתקן בהמשך חייה. לימודים זה לא הכל. מה שחשוב זה שהיא תהיה בן אדם, שתהיה רגישה לסביבה ולזולת, שתהיה חברותית ואהובה ושתחשוב על דרך טובה לפרנס את עצמה בעתיד, כי עדיף שלא תסמוך עלי.
אמרתי לה שמבחינתי היא יכולה לנסוע לאילת גם אם הבגרות בתנ"ך לא תלך לה טוב. אחרי הכל, הנעורים חולפים, אבל סיפורי המקרא יישארו פה לנצח. "תרדי לאילת ואל תסתכלי לאחור", אמרתי. "תזכרי מה קרה לאשת לוט".
yairn@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו