"קודם כל תוודא שזה מקליט. חת, חת, אחת שתיים שלוש. נראה לי שזה עובד. אז ככה, מדובר בסינגולדה אבי, שהולך לדבר על מה הוא עשה, מה הוא לא עשה, ומה עוד הוא רוצה לעשות. בקיצור, כל הסיפור של הכתבה הזאת הוא שידור ההופעה שלי בערוץ 2, רשת, ביום שישי בערב. אתה מבין שהמופע 'סינגולדה וחברים' ישודר בפריים טיים בארץ ישראל? זה בכלל לא מובן מאליו. אני כל הזמן שואל אותם: 'זה באמת ישודר? אתם בטוחים?' והיחצנית מרגיעה אותי, 'כן, כן, כבר יש תאריך, זה סגור'. ואני עדיין מתקשה להאמין. זה הישג, זה מדהים, שזה לא ייגמר לעולם.

"ואתה יודע למה זה מגניב? תשמע סיפור. לפני ארבע שנים התקשר אלי מישהו בשם דב מורן, היתה לו חברה שהמציאה את הדיסק־און־קי. הוא אמר, 'שמע, יש לי 500 עובדים בחברה, ואני עוקב אחריך כבר שנים, אתה מופיע עם שלמה ארצי, ואני רואה אותך מנגן בתקליטים של אחרים וזה וזה, ויש לי אירוע לחברה בעוד שלושה חודשים, אני לא יודע מה ואיך, אבל אתה הולך להופיע'. עניתי לו, 'אבל אין לי הופעה'. והוא אמר: 'אז תמצא'.

"מייד לקחתי דף נייר ורשמתי עליו את השירים שגדלתי עליהם, אבל רק גיטריסטים שאני אוהב. הביטלס, קצת סטפן גרפלי הכנר, קצת קאנטרי ודיפ פרפל ולד זפלין וקטעים מהסיקטיז, כמו The Shadows. עם הזמן גם הוספתי ביניהם את הסיפור שלי, הרבה מכירים אותו, אבל מי שלא יודע אז סינגולדה נולד בעיירת הפיתוח ירוחם, היה ילד יורם, ניגן וניגן וניגן, בנות לא עניינו אותו בכלל וההורים דאגו בגלל זה. אבא שלי זכרו לברכה כל הזמן אמר לי: 'מה אתה מקשקש בגיטרות את הרוק הזה? תנגן איזה משהו יווני יפה עם נשמה, כמו טריפונס. ככה למדתי לנגן טריפונס. החלום הכי גדול שלי היה לעזוב את ירוחם, כי ידעתי שלא ייצא לי כלום אם אשאר שם. ותמיד הגיטרה היתה חלק משמעותי מהחיים שלי, והביאה איתה הרבה סיפורים ומאוד עזרה לי בחיים.

"בגלל שאני לא יכול להופיע לבד התחלתי לאסוף סביבי נגנים וזמרים. עם הזמן האנשים התחלפו, זמרות הגיעו והלכו. מיקה שדה שרה, היו אצלי אמיר דדון ולי בירן וגיא מנטש, והנוכחי זה גילן שחף. בוא נגיד שבהופעה הזאת, הזמר הוא בעצם הגיטרה של סינגולדה, והזמרים מלווים את 'הזמר'. הזמרים צריכים להיות ברמה מספיק גבוהה כדי לבצע את השירים הקשים האלה, אלו קלאסיקות, ואי אפשר לזלזל. אבל באמת, הגיטרה בפרונט, אמנם יש מלא להקות שעושות את זה, אבל ב'סינגולדה וחברים' יש משהו אחר לגמרי, כאן הגיטרה באמת בפרונט.

"בקיצור, עשיתי את ההופעה בשוני לחברה של דב, והקהל יצא מגדרו. אמרתי, 'רגע, מה קורה פה? אולי אני אפתח עוד חודש מופע בזאפה?' הצעתי להם, הם לקחו - ובתוך כמה ימים נגמרו הכרטיסים. ככה זה נמשך כבר ארבע שנים, וברוך השם הולך טוב. לפני שנה אמרתי, 'בואו נעשה שוני', שזה 1,350 איש, וגם לצלם את המופע. התרגשתי כמו שלא התרגשתי בחיים. וזה מה שישדרו בטלוויזיה.

"מה שקורה זה בעיקר שהחבר'ה מסתלבטים עלי על הבמה, כי יש לי בעיה שאני מדבר מהר והרבה. אז אני שותה יין כדי לדבר לאט, ולפעמים טועה בשמות של הזמרים או הילדים שאני מעלה לבמה. בחיים לא היה לי מיקרופון מול הפנים, בשביל להגיד 'ערב טוב' הייתי צריך להתאמן חודש בבית. בהופעה הראשונה גימגמתי ברמות וקישקשתי. אבל אחרי ארבע שנים, הכל מעוצב, והסיפורים שלי כבר זורמים חלק". 

בעיני רבים הוא נחשב לאחד הגיטריסטים הגדולים שניגנו פה, הקולגות מעריצים אותו, ובין המוסיקאים תשמעו עליו רק מילים טובות ומלאות כבוד. אבל איך זה מרגיש להיות אבי סינגולדה? ישבנו לבד בבית קפה ריק בכיכר המדינה, קצת לפני חצות. רק שעתיים קודם לכן הוא חזר מביקור קצרצר בהונגריה, שם נכח בטקס סיום לימודי הרפואה של בנו רועי, אבל סינגולדה (54) בכלל לא עייף. להפך, הוא מפוצץ באנרגיה, והוא יודע בדיוק לאן הוא רוצה לקחת את הראיון. מדבר מהר ובהתלהבות, מדי פעם לוקח שלוק מהאייס־קפה, מתבדח עם המלצרית, ורק כוכב נופל, שהוא קולט לפתע בשמיים, מצליח לרגע לקטוע את המחשבות שלו ולבלבל אותו. כמעט בלתי אפשרי לדחוף לו שאלות, כי הוא לא מפסיק לדבר, מדלג מנושא לנושא, זורק באוויר סיפורים מחדרי החזרות עם אריק ועם שלמה, ועיניו בוהקות כמו ילד קטן כשהוא מזכיר את פינק פלויד או את אריק קלפטון.

"עכשיו סיפור חיי, לא יודע אם זה מעניין בכתבה. זה לא מעניין. אתה חושב שכן? טוב. אז סינגולדה נולד בירוחם. אני חושב שזה ערך מוסף שאי אפשר לזלזל בו, ירוחם נתנה לי שקט רק לנגן. גדלתי עם אבא ממוצא רומני, מכונאי רכב ומוסיקאי, ושני אחים שגם הם מנגנים בגיטרה.

"הגעתי ללהקה צבאית, אבל לא קיבלו אותי כי לא ידעתי תווים ואקורדים. אמרו לי, 'יש לך טכניקה מצוינת ואתה רוקיסט, אבל אתה חייב ללמוד תווים'. לקחתי ספרים, למדתי, גייסו אותי לאיזה בסיס ימ"חים וברחתי משם, עשיתי בחינה נוספת ללהקה צבאית והתקבלתי. היו חסרים להם בסיסטים, אז הייתי בקורס לנגני בס וזרקו אותי משם, אמרו לי, 'אתה צריך להיות גיטריסט, אין לך מה לעשות בתור בסיסט'. חזרתי ללהקה הצבאית, הפעם בתור גיטריסט, עם עוד גיטריסט שלא סבל אותי ועשה לי את המוות, אבל בסוף אני נשארתי והוא הלך.

"כשהשתחררתי חשבתי שאני לא יכול לחיות מלהיות גיטריסט. באתי מירוחם, אני צריך תלוש משכורת. התחתנתי ועבדתי כפועל ייצור תקליטים ב־CBS, בתוך בית חרושת לייצור תקליטים. ניגנתי קצת באירועים וכאלה. ואז היתה מלחמת לבנון הראשונה והגעתי למילואים לנגן לחיילים. המנהל המוסיקלי אלדד שרים ראה אותי ואמר לי: 'גיטריסט כמוך צריך להיות במקצוענים'. הוא סידר לי לנגן בהצגה בבית ליסין, ומאותו רגע, חיי השתנו. התחילו לשמוע בעיר שיש גיטריסט פנוי שמסתובב וש'הוא יודע לנגן את כל השירים'. יש לי מין חוש כזה, שכשאני שומע שיר אני מייד יודע לנגן אותו. וככה התחלתי ללוות אמנים, ליוויתי כל בן אדם שזז - אושיק לוי, דני ליטני, אריאל זילבר, שם טוב לוי, הכל עובר חביבי. ואז התחלתי להיכנס להקלטות וניגנתי בתקליטים, ופתאום, דרך שם טוב לוי, הגעתי לאריק איינשטיין, ועשיתי איתו שני תקליטים.

"האמת, זאת ממש חוויה לעבוד איתו באולפן. כשבאתי לנגן את 'בגללך' - שיר שהלחין ארקדי דוכין - עשיתי שם סולו גיטרה, ואריק אומר לי: 'תשמע, תעשה לי טובה, תעשה סולו שיישאר לעולמי עולמים, לא סולואים שנשכחים. משהו כמו פסל'. אז עשיתי עוד סולו, ואריק אמר: 'אה, זה יחזיק חמש שנים', עד שבסוף עשיתי סולו שעליו הוא אמר: 'זה יחזיק שלושים שנה'. וזה הסולו שמוקלט בשיר 'בגללך'.

"וכל הזמן המשכתי לנגן בתזמורות ובהצגות. אחד הדברים שאני הכי אוהב לעשות עד היום זה להגיע לפני הזמן ולהתאמן. יש לי מחלה. נגיד, לקיסריה כולם מגיעים בשש, אז אני מגיע בחמש וחצי. מכניס את הציוד, מתחבר ומתחיל לנגן. בקיצור, הייתי בסינרמה והתאמנתי בגיטרה קלאסית, ולא שמתי לב ששלמה (ארצי) בדיוק נכנס כדי לשמוע את מערכת ההגברה החדשה שהרכיבו שם. פתאום הוא שומע איזה גיטריסט קלאסי מנגן, אבל לא רואה אותו. אז הוא שאל מי זה. שלחו אותו אלי, בא, לחץ לי יד והלך.

"למחרת קיבלתי טלפון מהמפיק שלו, שרצה לבדוק אם אני יכול להופיע איתו. הוא בדיוק סיים את התקליט 'ירח'. נפגשתי איתו, אמר לי: 'שמע, יש לי שני גיטריסטים, אני לא יודע אם אני צריך עוד אחד. עוד לא החלטתי'. בסוף הוא צירף אותי. זה היה לפני 23 שנים".

"עם שלמה זה בית ספר בכל המובנים. אני קורא לזה בית ספר לאמנות הבמה, שם אתה לומד באמת. אני ביישן מאוד, והבן אדם פשוט נתן לי בעיטה בתחת ואמר - 'תרוץ ותעמוד מול הקהל ותנגן סולואים, ותרד מהבמה ותנגן איתי למטה'. בעצם אני מופיע היום רק עם שלמה ובהופעה שלי, וכל השאר זה בעיקר להקליט באלבומים של אחרים. האמת, אני לא אצליח לזכור את כל האלבומים שבהם ניגנתי כל חיי. אני פשוט נורא אוהב לפגוש זמרים חדשים.

"וזה מחזיר אותי למופע שלי, כי עליו הכתבה. שם אני נותן מקום לכל מיני זמרים. לי בירן הופיע איתי, ואבא שלו, שהוא גיטריסט, אמר לו: 'זה כבוד גדול בשבילך לעמוד על הבמה ולעשות שירים שבגיל 16 קניתי בגללם תקליטים. זה מרגש אותי בטירוף, ושלא תעז לקחת כסף'. אבל כמובן, הוא קיבל. אנשים יוצאים נרגשים. היה איזה בן אדם נחמד שהיה בכמה הופעות, ובפעם האחרונה הביא איתו 70 אנשים. היה לו יום הולדת והם הגיעו לחגוג בהופעה שלי.

"לפני שנתיים ישבתי עם חבר, דני נקודה משהו, ואחרי שיחה ומסקנות החלטנו שאני אארח בהופעה גיטריסט, ילד של חבר. ופתאום חשבתי, למה לא לארח כל פעם ילד גיטריסט? הרי אני התחלתי נורא מוקדם, יש לי תמונה מגיל 6 עם מנדולינה. ילדים שולחים קטעים לאתר שלי, סינגולדה נקודה קום, או בפייסבוק, ואני בוחר. אתה לא מבין איזה ילדים יש היום. בגיל 10 הם באים אלי, ו־90 אחוז מהם רוצים לנגן את גאנז אנד רוזס או לד זפלין או דיפ פרפל. עכשיו יש פתאום איזה אחד שרוצה לנגן מטאליקה, שזה סבבה, אבל כולם מהתקופה ההיא. לא היה ילד אחד שרצה לנגן, נגיד, קולדפליי, שזאת להקה ענקית. כולם רצו ללכת למקום שבו הרוק והגיטרות מובילים. גם הדור הבא של הגיטריסטים עדיין גדל על אותן קלאסיקות של הרוק.

"כשהייתי בירוחם, הדרך היחידה שלי להכיר מוסיקה היתה רדיו, טרנזיסטור AM. היה לי פטפון מונו. כשקניתי תקליט של פינק פלויד היתה אחר כך התרגשות של חודש. אתה חוסך כסף, הולך לחנות, חוזר הביתה, מוציא אותו מהעטיפה. נגיד, הייתי רוצה ללמוד את 'Wish You Were Here' - אז צריך לשמוע את הפתיחה; אתה שם את המחט, זה מתחיל, אתה מוציא את המחט ומחזיר אותה להתחלה, וצריך ללמוד פראזה פראזה, עד שבסוף אתה שורט את התקליט רק כדי ללמוד את הפראזה. איזו דרך הייתי צריך לעבור כדי ללמוד סולואים, בזמן שהיום אתה נכנס ליו־טיוב, רואה את דיוויד גילמור יושב לך מול הפרצוף, אתה עושה סטופ, שותה קפה, מגדיל את התמונה. בגלל זה ילדים יודעים היום את כל הסולואים. ילד בן 11 שהגיע אלי ידע לנגן את הסולו של ואן הלן מ'Beat It', שנחשב לאחד הסולואים הגדולים שנעשו אי פעם, ויש הרבה גיטריסטים רציניים שלא יכולים לנגן אותו כי הוא כזה קשה. ואני הייתי צריך לשבת עם הפטפון הארור הזה ולחזור עם המחט אחורה כל הזמן.

"העולם השתנה. הדור הזה הוא אינסטנט, הכל לומדים מהר. ראיתי ילדים יפנים בני 10 ביו־טיוב שמנגנים, ואתה לא מאמין שזה אמיתי, הם רוצחים. הילד שהולך להופיע איתי בשבוע הבא בזאפה כבר יודע איזה סוגי גיטרות הוא רוצה לקנות ואיזה סוגי עצים ופדלים ואיזה סאונדים ומגברים. יש עוד ילדים בהמתנה, אבל ביולי אני מופיע בירושלים ושם זה חוקים אחרים לחיים, אז עכשיו אני מחפש ילד מירושלים, אולי מישהו יקרא את הכתבה ויפנה אלי.

"רוב ההופעה זה שירים באנגלית, אבל אני עושה גם משהו בעברית. אני נותן מקום גם לגיטריסטים ישראלים כמו כוורת, כי לדעתי נמצאים שם הגיטריסטים הגדולים שחיו במדינת ישראל. קלפטר וסנדרסון ואפרים שמיר, כל החבורה הזאת הם גאונים. כשכוורת יצאה, הייתי בשוק שלהקה ישראלית יכולה לעשות שיר של שבע דקות, שמתוכן שמונה דקות סולו גיטרה. אמרתי, סוף סוף יש חיים. אין שיר של כוורת שאני לא יודע לנגן. את כל הסולואים שאנחנו חלמנו לנגן הם עושים שם, ואלה סולואים לא קלים בכלל. סנדרסון היה בהופעה שלי, והתרגשתי".

"אני נשוי כבר 32 שנים לאישה מדימונה, זוהר. ההורים המרוקאים שלה טענו בהתחלה שזה הרס את המשפחה ושכל השושלת המרוקאית מתקלקלת בגלל שהיא מתחתנת עם מוסיקאי. יש לנו שני ילדים: הקטן רועי (28) סיים עכשיו לימודי רפואה; הגדול, אדם, 32, חי בניו יורק ויש לו חברת סטארט־אפ. הרופא מנגן גיטרה ותופים, ההייטקיסט מנגן פסנתר. אבל זה יותר לנפש. נתתי להם את כל הכלים, מה שהם רצו, אבל הם לא הלכו בעקבותיי אלא הקצינו לגמרי. גם לא כל כך דחפתי. מבחינת כסף, אל תהיה בטוח שרופא מרוויח טוב יותר ממוסיקאי. הסכומים שהם מקבלים זה שערורייה.

"כל הגיטריסטים תמיד רוצים לדעת עם איזה ציוד אני מנגן. חברות גדולות אוהבות פרזנטורים שייצגו אותן, וככה זה גם עם גיטרות. אז פנתה אלי חברת פנדר העולמית, שבנתה לי גיטרה מיוחדת על שמי, וגם חברת PRS עשתה גיטרה על שמי. לאחרונה חברת מרטין האקוסטית העולמית - ואני רק אתן לך את השמות שמנגנים על הגיטרות שלהם - ג'ון מר, אריק קלפטון, בוב דילן, פול סיימון, כל הגדולים - אז היה פה נציג שלהם, בחרו בי, ובנו לי שתי גיטרות לפי הזמנה. שאלו אותי בדיוק מה אני רוצה, מה אני אוהב ואיך אני רוצה שתישמע, מאיזה סוג עצים לבנות אותה, זה בכובד ראש. לדעתי זאת האקוסטית הכי מושלמת בעולם. אם בן אדם רוצה להזמין כזה אז המחיר פסיכי לגמרי, גיטרה ממוצעת כזאת עולה בין 8,000 ל־10,000 דולר, כשגיטרה רגילה עולה 4,000-2,000 שקלים. זה סבבה ואתה מרגיש הכי טוב בעולם, ליגה אחרת של התייחסות. אפילו יש לי מפרט מיוחד.

"גיטרה היא כלי שלא ייגמר בחיים. כלי עם ורסטיליות פסיכית, עם כל כך הרבה אפשרויות. זה מדהים, אין כמעט בית בישראל שאין בו גיטריסט או לפחות גיטרה שפעם מישהו קנה למישהו. ואם יש כאלו שזרוקות איפשהו בלי שימוש, אז שיביאו לי, כי אני אוסף גיטרות ישנות. יש לי המון. אפילו אחת שקניתי מבריאן מאי, הגיטריסט של קווין. אני אוהב גיטרות מוזרות. אם אני נמצא בטיול בחו"ל, ישר אני מחפש מה הגיטרות האותנטיות של הארץ הזאת וקונה אותן. לך תדע מה זה יכול להביא באיזה שיר של מישהו באיזה ז'אנר.

"אני לא עושה לעצמי הנחות. אני מעודכן בכל דבר שקורה בעולם, גיטרות וציוד, נוסע לפסטיבלים בעולם כדי לשמוע גיטריסטים חדשים בכל הסגנונות. ראיתי את קלפטון לפני שנתיים, זה אגדות שלא תראה יותר. סלאש, למשל, הוא רוצח.

"יצא לי לנגן בפרסומות עם תומר בירן, שעבד עם חיים צינוביץ'. הם לקחו דגימות של דברים שעשינו ושלחו לסוכנים בעולם. זה התגלגל לפרקים של 'סקס והעיר הגדולה' ו'הסופרנוס', וככה יצא שבעצם ניגנתי בסדרות האלו ובעוד כל מיני סרטים, בלי שידעתי. ניגנתי בקונצרט עם הפילהרמונית שעליו ניצח ג'ורג' מרטין, המפיק של הביטלס. כל חיי עברו לפניי כשניגנתי את 'Here Comes The Sun'.

"ממש לאחרונה יצא לי להיות בניו יורק ולהקליט באולפן יומיים בכיף עם המפיק סטיב ג'ורדן, שהוא מהמתופפים הגדולים בעולם. אחרי יומיים הוא נסע לעשות טור עם קלפטון. אתה מבין שהוא ראה אותי בראשון ובשני, וביום שלישי ניגן עם קלפטון? זה רגע קסום. זאת ההיסטוריה שלי במהירות. אתה חושב שיש לך כבר מספיק חומר לכתבה? אולי אתה רוצה שאנסה להיזכר בסיפורים מצחיקים מאולפנים?

"אם ככה, אז אני הולך לגלות סוד מצחיק מאיזו הקלטה. כשהייתי עם שלמה באולפן ועשינו את 'שניים', עברי לידר היה בצד השני ועבד על איזה תקליט או סקיצות, והוא היה צריך קטע של אקוסטיות לאיזה טרק. היינו באולפני DB ואמרתי לטכנאי: 'תקשיב טוב, אתה לוקח את הגיטרה שלי בלי שאף אחד יידע, שם את זה אצל עברי לידר, פותח אותה, ותכף אני מגיע'. ואז אמרתי לשלמה, 'אני חייב ללכת לשירותים לעשר דקות', אמר לי, 'לך'. רצתי לאולפן של עברי, הורדתי שתי אקוסטיות באיזה שיר, כשהוא איתי באולפן, ומייד חזרתי לאולפן של שלמה בלי שאף אחד יידע על זה עד היום. זה סוד ולא מדברים על זה.

"כל פעם שבא לארץ גיטריסט אני מתנדב לנגן איתו. איפה שיש מוסיקה - תגידו ואני ישר בא. אני עדיין מתרגש מזה, אני אוהב אתגרים מוסיקליים. אני עובד על דיסק שלי כבר חמש שנים, שבו אני כאילו אומר תודה למוסיקה הישראלית. משתתפים בו מלא זמרים שלקחנו את היצירות שלהם למקומות אחרים. עכשיו אני מתחיל את המיקסים.

"נכון שהיו פרסים בדרך, קיבלתי פרס על סולו כזה, וקיבלתי פרס פה ופרס שם, אבל עדיין לא עשיתי משהו אישי ויצירתי משלי. אני חושב על זה לא מעט, ודי בטוח שמתישהו אעשה את זה, לא תהיה לי ברירה".

"היום כלום לא מגרה אותי חוץ מגיטרה. ברים לא מעניינים אותי, אני לא בליין. בוא נגיד שאני סוג של לפלף, יורם כזה. לא משחק אותה רוק סטאר. לא תראה אותי יושב בברים עד ארבע בבוקר, בחיים לא הדלקתי סיגריה, אני לא מכיר את הטעם של סיגריה ראשונה. שותה בקושי כוס יין מדי פעם. בבירה אני לא מבין, אז אני שותה רק עם החבר'ה כשצריך לשחק אותה. ואין לי קעקועים.

"אבל אני שרוט חזק, גם בלי סמים ובלי יין. אני קצת לא בסדר בראש. אני אתן לך דוגמה. כשהייתי צעיר ליוויתי את 'החתול שמיל' בהופעות לילדים שהוא עשה בכלבו שלום, ויום אחד נסעתי להופעה בלי גיטרה, פשוט שכחתי. נכנסתי לחנות קרובה, אמרתי 'אני צריך גיטרה לשעה'. אמרו לי 'אי אפשר'. נתתי להם איזה צ'ק ערבון, לקחתי מהם גיטרה וניגנתי במשך הופעה שלמה עם החתול שמיל, כשהגיטרה שלי מכוסה בניילונים כדי שלא תישרט, והחזרתי אותה לחנות אחרי ההופעה ככה עם הניילונים. אמרתי לך, אני איש שרוט.

"אני אוהב מאוד מכוניות. אבא שלי היה מכונאי רכב, ואני רק הרסתי לו את המכוניות. החוש הטכני שלי שואף לאפס. נהג מירוצים דווקא הייתי שמח להיות, אבל אי אפשר לחיות מזה. אני הרוס מלראות טבחים ושפים, איך מכלום הם עושים ארוחה, זה בשבילי כמו לעשות מוסיקה. אם אתה נכנס למחשב שלי, אז הפייבוריטס שלי זה אתרי גיטרות ואתרי מכוניות, וזהו. זה מה שמעניין אותי. מה צריך יותר מזה בחיים? האמת היא שלא צריך יותר. לקום בבוקר ולהיות מבסוט מהחיים, לאכול טוב, לנגן שירים חדשים, ליצור. ואם זה התפקיד שקיבלתי בעולם, לעשות מוסיקה ולשמח יהודים, אז אני עושה את זה באהבה.

"דבר אחד יש לציין - כשאני מחזיק גיטרה אני בן אדם אחר. אני פול גז על זה. אם לא הייתי מנגן, לא יודע מה היה קורה איתי. אם אני נוסע לחו"ל לכמה ימים ואין עלי גיטרה, אני נכנס סתם לחנויות מוסיקה, כאילו בודק גיטרות, אבל בעצם בא להתאמן שם. זה תמיד מתחיל במין מבטים של זלזול מהמוכרים, כי אני נראה כמו תייר, איזה יוצמח כזה שנכנס להם לחנות ומנגן, אז הם לא מתייחסים. אני אוהב לבלבל אותם. ואז פתאום אני מביא איזה צליל כדי שיידעו שאנחנו היהודים לא פראיירים. ככה, להסתלבט עליהם. אחרי חצי שעה אני מחזיר את הגיטרה והולך. אני לא עושה את זה בשביל הערצה או מחמאות, אלא בסך הכל כדי שהאצבעות שלי ימשיכו לנגן, שיידעו שזה לא נגמר ולא ייגמר לעולם. הן לא ינוחו לעולם, עד המוות".