איה כורם: "על סף התמוטטות עצבים"

עד 2008, הכל הלך לה נפלא: אבל אז היא החליטה שהיא רוצה לבד • איה כורם מספרת על ארבע השנים הקשות בחייה

צילום: מאיה באומל־בירגר // איה כורם. "חצי מהקריירה המוסיקלית שלי אני נמצאת בהליך משפטי"

הפחד הכי גדול של איה כורם בארבע השנים האחרונות הוא שאנשים ברחוב ישאלו אותה "לאן נעלמת?" אותה שאלה שכל מי שזימזם פעם את "שיר אהבה פשוט", "יונתן שפירא" או "קליפה", שחרכו את תחנות הרדיו בקיץ 2006, מרגיש חובה לשאול אותה בכל פעם שהוא מזהה את פניה. היו ימים שאפילו השאלה הבסיסית "מה שלומך?" גרמה לכורם אי נוחות, רק בשל העובדה שנאלצה לחייך חיוך רחב ומזויף, לשקר לכולם ולדווח ביובש ש"הכל טוב, תודה", ושהיא עובדת על הדיסק הבא. אבל בבטן היא הרגישה את הכאב, ואיך שהכל מתהפך ומאיים לרסק את הפריצה המטאורית שלה לשוק המוסיקה לפני עשר שנים, בו בזמן עם קרן פלס, מירי מסיקה ואריק ברמן, שכונו "חבורת רימון".

כורם (33) רצתה לצעוק בקול רם שהכל בעצם רע. שהיא מנועה מלהקליט או להופיע, ומה שכן מותר לה לעשות נתון למגבלות משפטיות. אבל היא היתה חייבת לשמור על דממה. להסתיר את הסוד הכי גלוי בתעשיית המוסיקה המקומית, שמלחששת כבר תקופה ארוכה על הסכסוך בינה לבין חברת התקליטים "עננה", שאחראים לייצוגה ולייצוגם של מירי מסיקה, אוהד חיטמן, קובי אוז ואחרים. איכשהו, דבר הסכסוך בן ארבע השנים הצליח להישאר בין כותלי בית המשפט המחוזי בחיפה ובמסדרונות תחנות הרדיו, ולא לצאת החוצה.

רק לאחרונה עלה התיק המשפטי בשלמותו לאתר בתי המשפט. עשרות עמודים, תביעה על סך 1,269,000 שקלים בגין התנהלות לא תקינה של חברת התקליטים "עננה", שלא עמדה, לכאורה, בהתחייבויות כלפיה, הסתירה נתונים כספיים, הטעתה אותה וכבלה אותה לחוזה של 18 שנים, ללא כל נקודות יציאה. פרשה שבנתוניה הכואבים מגמדת את פרשות המוסיקה של מאיה בוסקילה והראל סקעת, שהסעירו את שוק המוסיקה המקומי בשנים האחרונות.

"אני מניחה שלאף צד בסיפור לא היה אינטרס של ממש להוציא את זה לתקשורת", אמרה כורם בשיחת טלפון מקדימה לראיון, "והאמת היא שאין לי מה להגיד מעבר למה שכתוב בכתב התביעה. הכל כתוב שם". בסופו של דבר, התרצתה והסכימה לדבר לראשונה על הסיפור שאיים לחסל לה את הקריירה.

החלום שסינוור אותי

היא מתיישבת על פינת הספה בישיבה שמסגירה מתח רב. צנומה מתמיד, בוררת כל מילה בקפידה. מנסה לא לומר משהו שישמש נגדה בבית המשפט. חוששת להכעיס את השופט, שאמור לתת את פסיקתו בתיק המשפטי המתגלגל כבר יותר מדי שנים. "קשה לי לספר את הסיפור הזה בצורה גלויה כי פשוט התרגלתי לשקר לכל מי ששאל אותי מה שלומי בארבע השנים האחרונות", היא מחייכת במרירות. "היו ימים מאוד קשים. ימים שהרגשתי שאני על סף התמוטטות עצבים, שהקרקע נשמטת לי מתחת לרגליים. אמנם הסיפור עדיין לא נגמר באופן סופי, ואני מחכה להכרעת השופט, אבל עכשיו אני יכולה להגיד שגם קרו לי דברים טובים בכל התקופה הזאת. אני כבר לא מפחדת, ובעיקר יודעת לאן אני רוצה ללכת ומה לעשות. עכשיו זה כבר לא שקר להגיד שאני מרגישה מעולה, אחרי שהיה בלתי נסבל עבורי לתקשר עם אנשים.

"רק שתבין: חצי ממשך הקריירה המוסיקלית שלי אני בעצם בהליך משפטי. בחלומות הכי פרועים שלי לא דמיינתי שבגיל 28 אבלה בבית משפט, בדיונים משפטיים ובהתייעצויות עם עורכי דין על כל צעד בקריירה שלי. זה לא היה חלום חיי. גם לא חלמתי מעולם להיות זמרת, זה לא עבר לי בראש אף פעם. אמנם כתבתי שירים מגיל 12 ושרתי בתיכון, אבל חשבתי ללמוד ארכיטקטורה או עיצוב אופנה. אפילו נרשמתי לשנקר, אבל קיבלתי תשובה שלילית. במשך כמה שנים חיפשתי את עצמי מקצועית ועבדתי כתפאורנית בסטים של סדרות וסרטים. הנחתי שבסופו של דבר אלך לאוניברסיטה, כי זה מה שהיה מצופה ממני במשפחה שלי.

"בסופו של דבר, החיים והחברים כיוונו אותי למוסיקה. בצבא מישהו שאל אותי 'למה את לא מלחינה את השירים שלך?' ואחר כך היה לי חבר מוסיקאי שדחף אותי ללימודים. אז איכשהו נהייתי זמרת. אחרי שנה המורה שלי, יהודה עדר, אמר לי שאני כותבת שירים יפים, ושהוא ישמח אם אתן אותם לזמרת שהוא עובד איתה. קראו לה מירי מסיקה, והיא למדה שנתיים מעלי. ככה גם הכרתי את אורי זך, היום בעלה של מירי, והוא הפך למפיק של אלבום הבכורה שלי. התאהבנו אמנותית אחד בשנייה".

בקיצור, בזמן שכולם רצו לתוכניות ריאליטי מוסיקליות, אצלך הכל קרה במקרה?

"לגמרי. ובלי הרבה מאמץ. אורי לקח אותי לחברת התקליטים עננה, השמענו סקיצות ליניב דוידסון, בעל החברה, ואחרי כמה שבועות קיבלתי חוזה להוצאת תקליטים".

חוזה שעל פי כתב התביעה שלך, כובל אותך לתשע שנים פלוס אופציה של חידוש לתשע שנים, כשנקודת היציאה היא רק לחברת התקליטים. ובנוסף את צריכה לתת להם חצי מכל ההכנסות שלך, למשך עשרות שנים.

"הייתי בת 22 כשחברת תקליטים משמעותית בשוק הישראלי - שאין בו הרבה אופציות - הציעה לי חוזה ארוך טווח. לא לאלבום אחד, אלא לכמות של אלבומים. חוזה שבו החברה התחייבה להוציא עלי כספים רבים, ושתבין: להקליט דיסק עולה בממוצע מאתיים אלף שקל. הייתי אמורה לסרב להצעה כזאת? היום, ממרום גילי וניסיוני, אני יודעת שלגייס כסף להפקת תקליט זה משהו אפשרי. אבל אז, בגיל 22, זה נשמע לי סכום אגדי, חלום מסנוור. אז חתמתי".

על חוזה ל־18 שנים? אפילו נישואים לא מחזיקים בימינו כל כך הרבה זמן. לא בדקת על מה את חותמת?

"ודאי שבדקתי. התייעצתי עם ההורים שלי, שהיו מאוד מודאגים, אבל מכיוון שאבא שלי הוא מהנדס ואמא שלי היא קצינת משטרה, ההבנה שלהם במוסיקה ובחוזים של עולם המוסיקה היא פחות מאפסית. הם אמרו לי שהם סומכים על שיקול הדעת שלי. פניתי גם לכמה עורכי דין, אבל לצערי מרביתם לא היו בקיאים בענייני זכויות יוצרים ומוסיקה. היום אני יודעת שבעסק הזה של זכויות יוצרים יש מתי מעט שמבינים את הדברים עד הסוף. הנושא הזה, בכל תחום אמנותי, הוא משהו מאוד מאוד מעורפל, ונתון להמון פרשנויות. הרבה דברים שחשבתי שהם x התגלו בהמשך כ־y. בסופו של דבר, ישבתי מול חברת תקליטים שהצהירה שיש לה כוונות טובות לבנות לי קריירה, ובאופן טבעי, רציתי לעשות להם ולי טוב. אז חתמתי. האמנתי בתמימות שהכל יהיה בסדר, ושאם לא יהיה בסדר, נדע להתמודד עם הדברים. הייתי ילדה.

"למען ההגינות, אני חייבת לציין שההתחלה היתה מצוינת. נכנסתי להקלטות של האלבום הראשון, שיחררנו שירים לרדיו, וזה תפס מעבר לכל הציפיות והחלומות הכי פרועים שלי. בתוך כמה חודשים מכרתי יותר מ־20 אלף עותקים. התראיינתי לכל עיתון אפשרי, שרתי בכל במה, הופעתי בטלוויזיה. היו לי המון הופעות. מדי כמה חודשים הייתי מקבלת דיווח כללי מחברת התקליטים של כמה כסף מגיע לי, מוציאה חשבונית, וזהו. ידעתי לפי החוזה שמה שאני מקבלת הוא למעשה חצי מסך ההכנסות ושחצי הולך, כמוסכם, לחברת התקליטים שהשקיעה בי את הכסף. אני ילדה טובה בבסיסי, כך שלא שאלתי שאלות מיותרות ולא הצקתי. פשוט עבדתי".

מתי התחלת לשאול שאלות?

"אחרי שהוצאתי את האלבום השני, 'שפה זרה', ב־2008. השאלות נבעו, אגב, מהעובדה שאני פרפקציוניסטית ואוהבת לדעת איך דברים נעשים. רציתי להיות אחראית ליצירה שלי עד הסוף. רציתי לדעת איך משווקים ולמה משווקים בצורה כזאת או אחרת, איך מייחצנים, על איזה מדף בחנות שמים את הדיסק, ועם מי סוגרים ראיון או הופעה. שאלתי הרבה מאוד שאלות, לגמרי מתוך סקרנות".

"תוסיף לזה שבאופן טבעי התחלתי להסתובב עם אנשים מתעשיית המוסיקה, שבאגביות שאלו אותי על כספים וחוזים ותמלוגים, ובלי להתכוון פקחו לי את העיניים. אמרו לי: 'למה את לא מקבלת פירוט של דו"ח ההכנסות שלך?'; 'למה את עושה את כל הדברים לבד?'; 'למה את מקבלת תמלוגים רק על השמעות ברדיו ובטלוויזיה ולא מקבלת תמלוגים על הקלטות?'

"התחלתי לשמוע יותר ויותר דברים על תמלוגים שמגיעים לאמנים, ושתבין, במציאות המוסיקלית של היום, שבה אמנים כמעט לא מרוויחים ממכירת הדיסקים, יש משמעות עצומה לתמלוגים. אלה סכומים שיכולים לנוע בין עשרות אלפי שקלים למאות אלפי שקלים בשנה. במקרה שלי, מכיוון שאני מקבלת תמלוגים ככותבת, כמלחינה, כמבצעת וכנגנית, מדובר בהמון המון כסף מצטבר. נפקחו לי העיניים.

"לא חשבתי אז להיפרד בגלל מחלוקת כספית, אלא בגלל שהרגשתי שאני יכולה ורוצה לעשות את הדברים לבד, עד הסוף. הרגשתי שאחרי שני דיסקים, אני מסוגלת ורוצה להיות אחראית לכל תהליך היצירה שלי. באתי ואמרתי 'תודה רבה וענקית על כל מה שעשיתם בשבילי, ואין לי שום טענה, אני רק רוצה ללכת לדרכי'".

ומה היתה תגובת חברת התקליטים? 

"הם היו מופתעים ואמרו שיבדקו את העניין ויחזרו אלי. זה היה הלם טוטאלי, כי הייתי אז תרנגולת שהטילה ביצי זהב. כל מי שהקיף אותי באותה תקופה חשב שאני משוגעת, שאני עושה צעד של התאבדות כלכלית כשאני בוחרת להתנתק ממוקד כוח כזה, אבל אני לא ראיתי את זה בתור משהו כזה דרמטי. בשלב מסוים פשוט הרגשתי שלאף אחד לא אכפת מהקריירה שלי כמו לי בעצמי. זאת תחושה מאוד טבעית והגיונית.

"בסופו של דבר הם חזרו אלי ואמרו לי שיש לי חוזה לעוד הרבה מאוד שנים, והציעו לי להשתחרר מהחוזה בתנאים כלכליים שלא היו מקובלים עלי. החלטתי ללכת לעורך דין. הוא התחיל לעבור על החוזה ולפרש לי אותו, והעיניים שלי נפקחו בענק, ואז חשכו מייד לאחר מכן. האבסורד הוא שלולא היו מקשים על העזיבה שלי, לא הייתי הולכת לעורך דין ולא הייתי מגלה כמה דברים לא ידעתי".

בכתב ההגנה שהגישה חברת התקליטים "עננה" ביוני 2011 נדחו כל טענותיה של כורם תחת המילה "מוכחש" כמעט בכל סעיף אפשרי. "התובעת פנתה אל הנתבעת בשנת 2005, עת שהתובעת היתה אמנית אנונימית לחלוטין וחסרת מוניטין כלשהו ככותבת, כמלחינה וכמבצעת. ההסכמים בין התובעת לנתבעת נכרתו לאחר שהתובעת ניהלה עם הנתבעת משא ומתן ממושך לגבי תנאי ההתקשרות ביניהם, תוך שהתובעת מיוצגת לעניין זה על ידי עורך דין", מגוללים עורכי הדין של "עננה" את הצד שלהם בסיפור בפני בית המשפט המחוזי בחיפה. "מלבד הייצוג הצמוד על ידי עורך דין, לוותה התובעת באופן צמוד גם על ידי אמה, שטרחה וליבנה עם הנתבעת כל פרט מפרטי ההתקשרות... במהלך שש השנים שבהן התנהלו הצדדים יחדיו הפכה הנתבעת את התובעת מיוצרת אנונימית לאמנית בעלת מוניטין, ובניגוד לאמור בכתב התביעה, התובעת מעולם לא באה למי מהנתבעים בטענות כלשהן, נהפוך הוא, היא אך הרעיפה על התובעת תשבחות ותודות על השירותים שהעניקה לה במשך כל השנים.

"עתה, כאשר התובעת צברה מוניטין, והנתבעת אמורה לממש את ציפייתה הלגיטימית לקצור את פירות ההשקעה של הכספים, הזמן והמשאבים שהשקיעה בתובעת במשך כשש שנים, מנסה התובעת להתנער מההסכמים ולנכס לעצמה את כל הפירות שאמורים לצמוח לנתבעת מהשקעותיה. עזות המצח של התובעת היא קיצונית במיוחד, שכן היא למעשה נושאת את עיניה לקבל מהחברה גם את כל הכספים שהיוו בעבר את חלקה של החברה בהכנסות העבר מהפרויקטים המשותפים".

החברה מכחישה את כל הטענות שלך ואומרת שמדובר במקרה קלאסי של "וישמן ישורון ויבעט". גידלו אותך, האכילו אותך - ואת מפנה עורף.

"כן, אני מכירה את הטענות, ויכול להיות שאנשים שיקראו את הכתבה יגידו לעצמם 'היא רוצה להשאיר את כל הכסף לעצמה'. אבל צריכים להבין שלהיות אמן עצמאי זה אומר להוציא כספים ולקחת סיכונים כלכליים. זה אומר לשים על הקלטת דיסק מאתיים אלף שקל ולא לדעת אם הכסף יחזור אליך, וגם אם הוא יחזור אליך, יש לך אינסוף הוצאות - מפיק, אולפן, חדרי חזרות, נגנים, ואפילו כריכים ושתייה לצוות. דברים שאף פעם לא הייתי מוטרדת מהם כשהייתי בתוך חברת התקליטים. אין ספק שלקפוץ מעל לפופיק זה דבר שאפתני, אבל זה ממש לא היה מתוך אגו גדול או גרידיות. למה קשה לאנשים להאמין שאמן רוצה להיות בשליטה מלאה?" 

את בטוחה שזה לא הכסף שמניע אותך? את תובעת על יותר ממיליון שקלים.

"איזה כסף? על מה אתה מדבר? אם אהיה עצמאית, אולי אכניס יותר כסף לחשבון הבנק שלי, אבל בכל מקרה מחציתו תלך על הוצאות הפקה. 'לאלף את הסוסים', שהוא הדיסק השלישי והעצמאי שלי שהוצאתי ב־2011, עלה לי קרוב למאתיים אלף שקל, ואם לא הייתי מוכרת את זכויות השיר 'שיר אהבה פשוט' לפרסומת של אסם, לא הייתי יכולה לממן אותו. זאת הוצאה עצומה. גרידיות זאת האשמה מגוחכת. בסופו של דבר ניסיתי להגיע לפשרה עם חברת התקליטים, ומהרגע שהבנתי שאנחנו לא מצליחים לגשר על הפערים, ושהמחיר הכלכלי והאמנותי שאני אשלם יהיה מופרז, החלטתי ללכת לבית המשפט".

איה נגד כל העולם

כבר ארבע שנים כורם פועלת מקצועית תחת מגבלות משפטיות ומהלכים נגדיים של חברת התקליטים עננה. מכתב התביעה אפשר ללמוד שכאשר הוציאה את הדיסק השלישי והעצמאי, הפיצה החברה מכתב לתחנות הרדיו והטלוויזיה, שבו היא מזהירה אותן מלהשמיע את שיריה החדשים של כורם, פן ימצאו עצמן בתוך הקלחת המשפטית כשותפים לדבר עבירה. למרות העובדה שהדיסק זכה לשבחי המבקרים - חלקם אף הכתירו אותו כדיסק המקומי הכי מוצלח לשנת 2011 - הוא קיבל כתף קרה בחלק מתחנות הרדיו, שהחליטו כי עד תום הסכסוך יימנעו מהשמעת שיריה החדשים והישנים של כורם. הזמרת הצעירה, שהיתה רגילה להופיע ולהתפרנס, מצאה עצמה מנסה למצוא פתרונות יצירתיים לשרוד כלכלית ומוסיקלית, נוכח ההוצאות המשפטיות שחצו כבר את רף חצי מיליון השקלים.

"עברו עלי חודשים מאוד קשים, גם נפשית וגם כלכלית. המזל שלי הוא שאני מצליחה להמשיך לכתוב ולהלחין כל הזמן הזה. זה מחזיק אותי שפויה. מגיע גם קרדיט לבן הזוג שלי בשנתיים וחצי האחרונות, אדם בן אמיתי, שהוא מוסיקאי בעצמו ומבין אותי. הוא הגבר הראשון שאני יכולה לשים עליו את הראש ולבכות. גם ההורים המדהימים שלי תומכים בי נפשית וכלכלית לאורך כל הדרך. כשהעורך דין שלי פרש בפניהם את כל הבעיות שהוא גילה בחוזה שלי, הם היו מאוד נחרצים ואמרו לי: 'איה, את לא מתכופפת, לא מפנה לחי ולא נשברת. כל מה שתצטרכי וכל מה שיידרש - אנחנו כאן בשבילך'. אני אומרת כל הזמן תודה לאלוהים על ההורים האלה. בלעדיהם לא הייתי עומדת בהוצאות משפט בסדר גודל מופרע כזה. אמא שלי כל הזמן צוחקת שהם ביזבזו את הכסף ששמו לי בצד לדירה".

יש רגעים שאת חושבת לעצמך שאולי היה עדיף לוותר על כל המאבק הזה ולהמשיך ליצור בראש שקט?

"ממש לא. להפך. התבגרתי מקצועית. אני רואה סביבי אמנים עצמאים כמו אסף אבידן, שעפו למקומות מאוד רחוקים. להגיד לך שלא היו רגעים שתהיתי אם אני במקצוע הנכון, שלא שאלתי את עצמי אם אצטרך כל החיים להתמודד עם כל החרא הזה, כמלחינה וככותבת? ברור שהיו. יש ימים שאני בטוחה שזה לא מקצוע לבני אדם שפויים אלא למטורפים.

"היו רגעי משבר לא מעטים. היו בקרים שהרגשתי שאני מתעוררת בבאסה, אל תוך סיוט בלי סוף. כבר קרה שהקפצתי את אמא שלי מהצפון כי שכבתי במיטה ולא רציתי לקום. כבר ניקרו בי מחשבות של 'מה אם אני לא אצליח להשתחרר מזה לעולם?' אבל אני מגלה בעצמי כוחות נפש שלא ידעתי שקיימים בי. נכנסתי לעולם המוסיקה בתור קלולסית, והיום אני נמרה. רק לפני כמה חודשים ניסו למנוע ממני להופיע בפסטיבל הזמר בערוץ הראשון, ואחרי סיבוב בבית המשפט, ניצחתי. עכשיו אני צריכה לחכות לפסק הדין הסופי. בינתיים אני מכינה את הדיסק הרביעי שלי. לא יעצרו אותי כל כך מהר.

"כן, הקריירה שלי נפגעה, וכן, יש פה סיכונים. אבל אני גם אומרת תודה ענקית על ההתבגרות האישית והמקצועית שעברתי. אני לא מפחדת משום דבר ומאף אחד, ובעיקר, יש לי שליטה מלאה בכל מה שקשור לקריירה שלי. אין לי ספק שעוד יהיו לי להיטים גדולים, ושגם יהיו כישלונות צורבים. זה חלק מהמשחק. הסוד הוא ליצור כל הזמן, ואת זה אני ממש לא מתכוונת להפסיק".

מה היה הרגע הכי קשה בכל התקופה הזאת?

"מהבחינה המקצועית - להיות עם דיסק גמור על המחשב ולא לדעת מתי אוכל להוציא אותו. זה חוסר אונים מטורף. הוצאת דיסק חדש ושירים חדשים מניעים מעגל של יחסי ציבור, תקשורת, נוכחות והופעות. כשאין את זה, אין את השאר. מהבחינה האישית - אי הוודאות, שנמשכת יותר מדי זמן. הסיפור הזה יכול להסתיים מחר בבוקר, או בעוד שלוש שנים. אני פשוט לא יודעת מתי אקבל את החופש שלי, זה חוסר אונים שלא נגמר".

ואיך את שורדת כלכלית?

"בפתרונות יצירתיים. לשמחתי, ההתחלה של הקריירה שלי היתה כל כך גדולה, שעד היום אני נהנית מתמלוגים ומקהל שרוצה לבוא לשמוע אותי בהופעות קטנות. להגיד לך שכל המאבק המשפטי הזה לא פגע באורח החיים שלי? ודאי שכן. הם הרבה יותר צנועים. אבל אני פשוט מוצאת את עצמי יוזמת יותר ויותר מהלכים מקצועיים, שמצליחים לכלכל אותי. אגב, זה מה שרציתי מהרגע הראשון שאמרתי לחברת התקליטים שאני רוצה להיפרד. רציתי אחריות מלאה על העשייה שלי.

"הקושי שלי הוא לא העניין הכספי, אלא הידיעה שחטפתי מכה בקריירה. אנשים התרגלו לקבל אותי במינון מסוים, ופתאום נעלמתי להם מהעין והאוזן. זאת גם הסיבה שהסכמתי להתראיין. חשוב לי שיידעו למה פחות שומעים ממני. הקלישאה הכי גדולה אומרת שמדברים רעים יוצאים דברים טובים - וזה פשוט נכון. כל כך הרבה דלתות ואפשרויות נפתחו לי מאז הסיפור הזה. למשל, החלטתי לפתוח בלוג שהפך למאוד פופולרי, מדריך למוסיקאי העצמאי, שבו אני נותנת טיפים ליוצרים איך לעשות את המוסיקה שלהם לבד ואיך להתמודד עם כל המוקשים בדרך. אפילו קיבלתי הצעה לעבות את הבלוג הזה בעוד כמה פרקים ולהוציא אותו כספר.

"במקביל, אני עובדת על האלבום הרביעי שלי, ששיחררתי ממנו כבר שני סינגלים, ועוד אחד בקרוב. אני גם שייכת להרכב מוסיקלי שנקרא My Favorite Enemy (האויב האהוב עלי; י"א), שחברים בו גם קובי אוז, אוהד חיטמן ומיקה שדה, והקלטנו אלבום עם יוצרים פלשתינים מהשטחים ומירדן ועם זמרים מנורבגיה ומארה"ב. אנחנו מסתובבים בעולם ומופיעים, הופענו בין השאר בפרלמנט האירופי ובארוחת הבוקר של הקונגרס, שאירגן הנשיא אובאמה.

"אני חייבת להודות שעם כל הקושי והתסכול מהמגבלות שיש עלי, הצלחתי להיות יצירתית בשלל דרכים וצורות. אני גם נותנת שירים לאחרים, למשל נורית גלרון ושירי מימון, למרות שאני מודה שקשה לי לשחרר בקלות טקסטים שלי".

מה אומרים לך החברים בתעשייה?

"אני נתקלת בכל מיני תגובות, מ'כל הכבוד שסוף סוף מישהו עושה את זה' ועד 'נפלת על כל השכל. מה את, דון קישוט?' ניסיתי לבדוק מי יהיה מוכן להירתם למאבק שלי כדי לעזור לי לצאת יותר אמינה ולחזק את הסיפור שלי, וראיתי שאני נשארת לבד. כולם נעלמו, מהפחד שמא זה ישפיע על הקריירה שלהם".

מאכזב.

"מאוד מאכזב. למרות שיש סיכוי שהתוצאות של המשפט הזה והמאבק על הזכויות והתמלוגים יהיו תקדים וישליכו גם עליהם".

ואיך הגיבו בכירי עולם המוסיקה?

"שומרים ממני מרחק, אני סוג של מצורעת. לפני כמה חודשים ישבתי מאחורי הקלעים של איזו הופעה ונכנס למקום מנהל בכיר מאוד באחת מחברות התקליטים, שאמר לי: 'קראתי את הבלוג שלך. הוא יפה, רק תיזהרי לא לצאת בכיינית. אנשים לא אוהבים בכיינים'. הייתי בהלם מהתגובה שלו. כי אני מרגישה שמשהו כאן לא צודק, לא רק כלפיי אלא כלפי עוד הרבה אנשים בתעשייה. כנראה שהמשפט שאבא שלי טרח לפמפם לי כל החיים - 'אל תנהלי מלחמות של אחרים, אלא רק את שלך' - לא נכנס לי לראש. יש לי חוש צדק מפותח מדי".

יש גם את המשפט "אל תהיה צודק, תהיה חכם". 

"תשמע, אם אני מסתכלת אחורה אני רואה שפשוט לא היתה לי ברירה אחרת. אני ממש לא בן אדם של עימותים ושל ראש בראש, אבל לא היתה לי ברירה. הרגשתי שנעשה לי נזק, ורציתי לתקן את זה. אני מכירה המון זמרים וזמרות, ובלי לפגוע בהם, יש רבים שמורידים את הראש למטה ונבהלים מלהגיד מילה נגד חברות התקליטים או נגד המנהלים. הם מפחדים שאם הם יצייצו, תיגמר להם הקריירה. זה ממש לא נכון".

אבל עובדה שהקריירה שלך נפגעה.

"נקודתית. הסערה תחלוף, כך או אחרת. הסוף כבר מתקרב. החופש שלי מתקרב אלי, וגם אם יהיה לו תג מחיר, אדע לפחות מהו".

בשנים האחרונות יש לא מעט תביעות של אמנים נגד חברות התקליטים והמנהלים שלהם. מריטה ורמי ועד הראל סקעת. מה אפשר ללמוד מזה על תעשייה המוסיקה המקומית?

"שיש כאן שני כוחות מתנגשים. כוח יוצר, שזה האמן, וכוח שרוצה לעשות כסף - שזה המנהלים. הם רואים את הכסף, וזה מה שמניע אותם. מכאן מתחילה ההתנגשות הבסיסית, גם אם הכל כאילו מושלם. אלו פשוט גישות מנוגדות. אנשים שרוצים לעשות אלבומים ולשיר, מול אנשי עסקים שרוצים לעשות כסף. פעם העוגה היתה יותר גדולה, כי שוק המוסיקה נראה אחרת, וגם אם היו אלף מתווכים שהיו לוקחים עמלות, עדיין היה נשאר משהו לאמן. היום מציעים לאמנים את אותם שירותים, אבל בעמלות יותר גדולות ובכסף יותר קטן, עד שאמנים נשארים בלי כלום".

אבל יש כאן גם זמרים עשירים.

"אני מתארת לעצמי שיש שניים כאלה, שלמה ארצי ואייל גולן".

וואלה?

"וואלה. זה בסדר. לא כולם יכולים או צריכים להיות בפיסגה. אין לי ציפייה לנסוע בלימוזינה, אנחנו חיים בישראל וזה שוק קטן. מצד שני, אין סיבה שאמנים שמצליחים לפרוץ ולייצר מוסיקה לא יחיו בכבוד מהמוסיקה שלהם".

גם מישהי כמו מירי מסיקה אמורה להיות בראש הפירמידה הכלכלית, לא?

"אני לא יודעת".

גם היא חתומה בעננה. היא במצב דומה לשלך?

"אני לא רוצה לדבר בשמה או בשם אמנים אחרים שחתומים בחברה הזאת. לא ראיתי את החוזה שלהם".

תגובת "עננה": "בעצת עורכי הדין שלה, בנימין חורף ועידו חיטמן ממשרד יגאל ארנון ושות', עננה לא תגיב בתקשורת על דברי איה כורם המתייחסים להליך משפטי תלוי ועומד. עם זאת, ככל שהעיתון מעוניין לקבל תיאור אמין ונכון של האופן בו הציגה הגב' כורם את הדברים בביהמ"ש, מומלץ לקבל מהגב' כורם את פרוטוקול העדות שלה בבית המשפט". 

yuvalab@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר