נכון, התיאור מפסטיבל יום ההולדת של שמעון פרס הביך. לאורי אורבך הזכיר את הדיקטטור הרומני ניקולא צ'אושסקו. "מבחיל", רטן ירון לונדון. "צפון קוריאה", כתב נחום ברנע, אף שהזכיר את פועלו של הנשיא לטוב. שידורים מהחצר הביזנטית.
צילום: רויטרס
רק שיש גם צד אחר למטבע. רובנו חשים אי נחת מידיעה אחר ידיעה על אמן שמבטל ביקור בישראל; על שגריר זר שמכנה אותנו "מדינת אפרטהייד"; על אקדמאים מרושעים במערב שמנתקים את הקשרים המקצועיים והמדעיים עם מדינת היהודים.
אנו סובלים מחרדת נטישה. לכן כשפרס מביא לכאן את סולתה ושמנה של העילית המערבית בתחומי המדע והמדיניות והאמנות, הוא מזין, אולי, את פולחן האישיות שלו, אבל עושה לנו טוב בלב.
בדרך לשלום
לפני 20 שנים (לערך) ניצב שמעון פרס על מדשאת הבית הלבן בחברת ג'ימי קרטר, יצחק רבין יאסר ערפאת ואבו מאזן, וחתם על הסכם אוסלו, שהעניק להם את פרס נובל.
במלאות לפרס 90 שנים (לערך) הזכיר בנימין נתניהו את פרס נובל בלי לחזור לאירוע אוסלו שראה בו מפגע לאומי. מאז אין הסכם זה יורד מהפרק. השבוע העמידה אוניברסיטת תל אביב את בימתה לעוד יום עיון של משתתפים מכל קצות הזירה - יהודים החלוקים בדעותיהם ופלשתינים - כדי לדון בהסכם שלא צלח והסתיים ברצח רבין.
הסכם אוסלו הוא הבסיס ל"שתי מדינות לשני עמים". תמכתי בו בשעתו. הוא עדיין הפשרה הטובה לשני עמים ניצים, אם שכלם גובר על יצרם. רק שזה לא קורה.
פרס וד"ר יוסי ביילין, שהם הוריו־מולידיו, וגם צמד האישים הנבון בשמאל היוני, יודעים את האמת. הפלשתינים הכשילו אותו. אין הסבר מדוע ערפאת חידש את הטרור הנורא שנה אחרי חתימת ההסכם - בעוד ממשלת רבין מכהנת ומתכוונת ונאבקת למימושו ברחובות ובכיכרות ובכנסת - אלא אם כן חשש מנהיג אש"ף שמא השלום בפתח.
הרי רבין נרצח בעטיו; והרי בבואתו המדינית של פרס, שהתייצב לבחירות תחתיו, נשקפה מהסכם אוסלו. מדוע אש"ף הצמיד למערכת הבחירות שלו שורה של מעשי טרור? אין תשובה לבד מזו שרצה לסכל את מה שהתחייב לו.
מדי פעם אנו מונים את השיבושים. ברגע שאהוד ברק הסכים לדון בחלוקת ירושלים (שנת 2000) - ערפאת בעצת אבו מאזן נמלט מהדיונים בקמפ דיוויד; ולאחר שאריאל שרון (2005) לא רק פירק את מפלגתו אלא עקר גם את גוש קטיף - השתלטו הקיצונים מהחמאס על עזה.
בוויכוחים הציבוריים אנו מדלגים על כך, אבל ראוי לשים לב: שרון לא רק עצר את הבנייה בגוש קטיף. הוא הרס את הבנוי בו, והתגובה היתה הגברת הירי לעבר שדרות ובאר שבע וגן יבנה ואשדוד ואפילו תל אביב. למה?
לבסוף היתה טיוטת אהוד אולמרט (2009), שהציע יותר מכולם ולא קיבל מאבו מאזן תשובה. אפילו לא נימוסים טובים.
מכאן שהברירה האמיתית אינה כיבוש או שלום. הברירה היא כיבוש (עם היתכנות של מלחמה) או מלחמה (כמעט בוודאות).
היה בשמאל רק אחד שלא כיחד ולא זרה חול בעיניים - פרופ' ישעיהו ליבוביץ. חסידיו מסתירים זאת, אבל דעתו היתה כי הנסיגה מהשטחים לא תמנע מלחמה נוספת. ממילא נידונו לחיות על חרבנו (הלנצח תאכל חרב? שאל משה דיין פקוח העין בצטטו ממלחמת קציניו של דוד המלך, וישעיהו ליבוביץ היה בפועל היחיד שהשיב בחיוב. חבריו במחנה היוני הסתתרו מאחורי תשובה שאינה קיימת. הם דבקו רק בחלק מתשובתו כאילו נסיגה היא ערובה לשלום).
בפועל ליבוביץ לא טען כי הברירה היא בין שלום לבין כיבוש. דווקא בתפיסת העולם הציונית שלו קבע ביושרה כי מלחמה עדיפה על כיבוש.
אנשים עם יושרה מתמודדים עם הבעיות במלוא חריפותן. בפי נפתלי בנט הגיג על "רסיס בישבן" וזה מביא בעקבותיו קולות בקלפי - אבל לא דיון רציני. הגורמים האחראים בימין יודעים היטב כי ישראל תיקלע לבידוד המאיים על קיומה אם תתמיד בכיבוש בלי להעניק זכויות לעם הפלשתיני.
בעיניי עדיף הפתרון שהפלשתינים (ורבים בממשלת ישראל) חומקים ממנו - להקים שתי מדינות לשני עמים. אך בימין האחראי מחפשים פתרונות שישאירו את הארץ בידי היהודים ואת הדמוקרטיה ושוויון הזכויות על כנם, ברוח זאב ז'בוטינסקי בשירו הנודע אך האוטופי. אחד מהם הוא עורך המשנה של "מקור ראשון", שהיה מנהל לשכתו של נתניהו בסיבוב הקודם, אורי אליצור מעופרה.
תמצית תוכניתו שפורסמה ב"מעריב": זו זכות וחובה לשמר את השליטה ביהודה ובשומרון, נחלת אבותינו. האדמה של היהודים. אך בחיפוש אחרי פתרון מדיני, "השאלה אינה לאיזה עם שייכת האדמה, אלא לאיזו מדינה שייכים האנשים". האפשר לספח את הפלשתינים בלי להיהפך למדינה דו־לאומית?
פתרונו: הישענות על נתונים סטטיסטיים נוחים באשר להיקף האוכלוסייה הערבית ביהודה ובשומרון; סיפוח זוחל לאורך כ־30 שנים תוך כדי מתן זכויות אזרח ואדם לפלשתינים; הנחה כי שיעור ההצבעה לכנסת יהיה כמו אצל ערביי ישראל, ולפיכך הם ימנו כ־20 אחוזים בלבד מן הכנסת, במקום עשרה עתה.
זו התבוננות בגובה העיניים, אבל שאינה יורדת לשורש האפשרות לממשה. לא מספר הבוחרים לכנסת אלא היקף האוכלוסיות.
יש רק דרך אחת לשמר את הזהות היהודית תוך כדי סיפוח מלא: מאמץ יהודי מחודש, שאבד בעשרות השנים האחרונות, להתנעת גלי העלייה לארץ. חידוש האתוס, לא הגירה ולא עלייה, אלא במשמעות העילאית ובתנופה הבאה לביטוי במילים "קיבוץ גלויות", שחכמים פסקו כי חשיבותן רבה מיום בריאת העולם; ומאבק באמצעות הנוער לדה־לגיטימציה של הירידה, שזו משימה קשה מפני שהעילית האשכנזית־עשירה־מדעית לוקה באסון זה כבמגיפה, ורק בית הספר עשוי (אם בכלל) להבריאה; ולכונן תנועת גיור ענפה וגדולה על אפם וחמתם של רבני החרדים וש"ס, ועם מהפך משמעותי בתפיסת העולם של הדתיים־לאומיים (מה אומר על כך המועמד לרב הראשי, דוד סתיו? ומה יריבו דוד לאו?)
בלי שלושת אלה הצעתו הדרמטית והמהפכנית והציונית והמבקשת להיות הוגנת כלפי הזר של אליצור תהיה כשיגור צנחנים אל עורף האויב בלי לחבור אליהם עם לוגיסטיקה של תחמושת ודלק ומזון. הרוח לקום על הממסד הנהנתן ועל הרבנים השמרנים טרם קמה אפילו בקרב המתנחלים.
שיוכיח את עצמו
ההנחה הראשונה היא כי בחירת נשיא איראן החדש חסן רוחאני ראויה ל"כבדהו וחשדהו" ישראלי ולמתן הזדמנות. "תן הזדמנות לשלום", כפי שביקש בעניין הישראלי־פלשתיני בנימין נתניהו מאבו מאזן בציטוט שיר משל החיפושיות. אך הנחה זו היא טעות אופטית ומילולית.
רוחאני נבחר מפני שהסנקציות על איראן, שנתניהו ואהוד ברק עמלו על הטלתן, עלו יפה. אילו נכשלו לא היתה לציבור באיראן סיבה להביע מחאה ולבחור ברוחאני.
מעתה ואילך תיעלם הרטוריקה המקוממת של מחמוד אחמדינג'אד, ורוחאני יפזר בעולם ביטויים במתק שפתיים, אשר יקלו על חלק ממדינות המערב - שממילא הטילו סנקציות כמי שכפאן שד - להסתלק מהן. אם יתרופפו לא יחזרו להטילן. כי אינן מעוניינות בסנקציות. זה כמו ליטול הפסקה במסע מפרך. לאחר מכן קשה לחזור ולטפס בהר.
להעניק לרוחאני הזדמנות? ברצון, אבל לא חינם. קודם כל עליו להפסיק את העשרת האורניום. מדוע המערב שמקבל בהבנה את התביעה הפלשתינית להפסיק את הבנייה בהתנחלויות כתנאי למשא ומתן, אינו מסוגל להצטרף לדרישה המזערית הזאת כמבוא להרפיית הסנקציות? עולם של איפה ואיפה.
ממשיך הדרך
משה דיין קם במהלך ישיבת הממשלה והודיע שהוא ממהר אל הרב הראשי יצחק נסים. יש אחות ואח המשרתים בצה"ל, אמר, שלא מניחים להם להינשא בטענה שהם ממזרים. אם לא תאפשר הרבנות לחתנם - לא יוסיף לכהן כשר הביטחון הממונה עליהם. יריביו בממשלה זממו להכשילו. קיבלתי מהם את הידיעה. הם רצו לדחוק בדיין להתפטר, או לפחות להכלימו כאילו איומיו אינם ממשיים והוא נמר של נייר.
בערב שבת הפציר בי שר הדתות ד"ר זרח ורהפטיג להימנע מהפרסום, אלא אם כן ברצוני לראות בפרישת דיין מהממשלה ובסיכול נישואי האחות והאח מרים וחנוך לנגר. סברתי כי ההפך נכון, רק חשיפה ציבורית תסיר מהם את כתם הממזרות. ביום ראשון התפרסמה הידיעה בכותרת מאירת עיניים ב"הארץ" והועתקה בעיתוני העולם, ומשבר קואליציוני חריף יצא לדרך.
הפרשה היתה סבוכה. אמם של הממזרים נישאה לאביהם בלי לקבל גט מבעלה הראשון בהנחה שנפטר. אך נטען כי הבעל הראשון התגייר כדת וכדין, ולפיכך הילדים שנולדו מהבא אחריו ממזרים. עורך הדין רם כספי הלך עם מרים וחנוך אל ראש הממשלה גולדה מאיר, שהאזינה לסיפור חייהם ופרצה בבכי. היה ברור כי נחוץ רב אמיץ עם יוקרה לפתרון הבעיה. היא ניווטה אותם אל הרב שלמה גורן.
אז כיהן עדיין כרב הראשי בצה"ל. מצד אחד היה קנאי ורודף כבוד ורגזן ואיש מדון. מצד אחר היה עשוי ללא חת, נבון ויעיל. מן האוטוביוגרפיה שלו, "בעוז ובתעצומות", שפורסמה עתה כ־19 שנים לאחר פטירתו ונערכה בידי אבי רט, עולה אדם שלא לא ידע לאות.
בשנים בהן שלטה ירדן בירושלים העתיקה היה קרוב להיעזר בשלושה קציני צנחנים כדי להסתנן ולהתפלל בכותל המערבי. ב־1967 ניסה לשכנע את מפקד חטיבת הצנחנים מרדכי (מוטה) גור להמרות את פי הממשלה ולכבוש את ירושלים העתיקה בלי להמתין להחלטתה. גור סירב. אך משניתנה הפקודה רץ בחוד הלוחמים ושופר בפיו לבשר על גאולת הר הבית.
ב־1972, עם מינויו לרב ראשי, נטל לידיו את הטיפול בפרשת הממזרים. הוא הקים בית דין רבני סודי. הבטיח לדיינים כי איש לא ידע שפסקו כי נישואיה הראשונים של האם לא היו תקפים ולפיכך זהותם היהודית של מרים וחנוך לנגר - ילדי בעלה השני - נקייה מנגע הממזרות. הרבנים חתמו. בתוך שעות נדהמו שגורן פירסם את פסק דינם, לרבות שמותיהם. חלק לא סלחו לו, אבל בלילה נערכו שתי חתונות של אושר במעמד דיין וגורן.
זהו סיפור היסטורי. גם עכשווי. למייסד הרבנות הראשית אברהם יצחק הכהן קוק היתה ברית פוליטית עם החלוצים החילונים. גורן הלך בדרכו בבריתו עם דוד בן־גוריון ובשירותו בצה"ל ובחילוץ האחים הממזרים מסבך הממזרות. נחוץ שהרב הראשי הבא יירשם בהיסטוריה כממשיך דרכם של הרב קוק והרצוג, שגילה פתיחות נאותה בענייני גיור, וגורן.
שופט עם אומץ
לצד חגיגת הזיקוקין די נור לשמעון פרס התרחשו השבוע כמה אירועים הראויים להערות שוליים:
• איני יודע אם השופט החיפני עדי זרנקין קלע למטרה או שגה בדחותו את תביעת לוחמי השייטת, שלקו בסרטן וייחסו את מחלתם לצלילות בשירות צה"ל בנחל הקישון המזוהם ("נחל קישון גרפם", שוררה דבורה הנביאה בהקשר אחר). ההכרעה תתקבל בבית המשפט העליון, אבל הצל"ש מגיע לזרנקין. שכן האהדה נתונה ללוחמי השייטת, ומה קל לשופט מאשר להעניק להם סכומים גבוהים מקופת המדינה? אין זו יושרה של מה בכך לשחות נגד הזרם.
• ליאיר לפיד אין סיבה משכנעת לדחות את המועד שקבע עמיתו ישראל כץ לפרסום מכרזים לבניית נמל חדש המשוחרר מאזיקי ועד העובדים וההנהלה באשדוד. לדחות רק כדי לא להיקלע עתה למחלוקת עם עופר עיני? עילה בלתי מספקת. להפך, כץ צודק, נכון להכות בברזל בעודו חם.
• מרכזת הליכוד בוועדת הכספים ח"כ גילה גמליאל הרשתה לעצמה להיעדר במפגיע מההצבעה על תקציב המדינה. אין מצב כזה בשום פרלמנט בעולם, אלא אם כן היתה פורשת (לפחות) מתפקידה. יאיר לפיד תבע כדין להדיחה. אך בנימין נתניהו עובר על כך לסדר היום וחורץ סדק בחומת הקואליציה. הוא נושא באחריות לעוד קלקול ועוד קלקול, שיפוררו בסופו של דבר את הקואליציה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו