שנים האחרונות הפכו את הקיץ באופן רשמי ל"תקופת ההופעות", שמנחיתה בישראל הקטנה אמנים גדולים: פול מקרטני, לאונרד כהן, בוב דילן, פול סיימון, אלטון ג'ון, מדונה, מוריסי, דפש מוד (פעמיים!) ורד הוט צ'ילי פפרס כבר היו כאן (רשימה חלקית), השתכנו במלון על הים, שמו פתק בכותל, צפו בים המלח ולא שכחו לתת בראש בפארק הירקון או באיצטדיון רמת גן.
אבל לצד ההודעות המשמחות על בואו של אמן כזה או אחר, מתרבים גם הדיווחים על אחרים שביטלו את הופעתם בארץ או שמראש לא היו מוכנים להגיע בשל החרם התרבותי והאקדמי על ישראל מטעם ארגונים פרו־פלשתיניים וארגוני זכויות אדם (לפחות כך הם מגדירים את עצמם).
אחד האנשים היחידים בארץ שמנתח את המצב המורכב הזה, מנסה להבין את מימדי התופעה ואף מצליח להילחם בה הוא אדם שי, חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. שי, 37, מגדיר את עצמו כ"איש מדיניות עם אהבה לתרבות", וככזה התמקד בלימודי התואר השני שלו בפילוסופיה פוליטית במוסיקה ככלי לשינוע אידיאולוגיה פוליטית.
רשימת המבטלים ששי והמעריצים נתקלו בה אינה מבוטלת: ביוני 2010 איכזבו חברי להקת הפיקסיז המיתולוגית את עשרות אלפי מעריציהם והסבירו כי "אירועים שמעבר לשליטתם" - קרי הלחץ שהופעל עליהם אחרי אירועי משט המרמרה לעזה - הם שגרמו לביטול; מייד אחריהם ביטל אלביס קוסטלו שתי הופעות באמרו כי "אינו יכול להופיע בישראל באקלים הפוליטי הנוכחי"; ואליהם הצטרפו הגורילז סאונד סיסטם והקלקסונז ולבסוף הסולן והגיטריסט של פינק פלויד האגדית, רוג'ר ווטרס, המוכר כפעיל פרו־פלשתיני.
אך יש גם מי שעומדים בלחץ שמפעילים הארגונים האנטי־ישראליים. קחו לדוגמה את ה"פט שופ בויז" שיופיעו כאן מחרתיים. אל מול הלחצים והאיומים של האתר "Inovatiae Minds", הדוגל באג'נדה המקדמת את המהפכה המוסלמית באיראן ומציג תוכן פרו־פלשתיני מועט, עמד צמד הפופ המצליח ללא חשש והבהיר: "ישראל אינה מדינת אפרטהייד".
שי מסביר: "זו תשובה נהדרת השוללת את ההשוואה לאפרטהייד. היא מבוססת על היכרות ממקור ראשון עם מדינת ישראל. הלהקה הופיעה כאן כמה פעמים ותמיד קל יותר לחזור למקום שמכירים. הרבה ביטולים התקבלו מלהקות שהיו אמורות להגיע לארץ בפעם הראשונה, ולא הכירו את המציאות כאן".
דוגמה נוספת לעמידה בלחץ היא של הזמרת אלישיה קיז, שתגיע לישראל בעוד כשבועיים. הארגונים המדוברים קראו לה "להצטרף להתנגדות למתן לגיטימציה לממשלת ישראל להשתמש במדיניות לא חוקית של מדינת אפרטהייד וכיבוש של שטחים השייכים לאנשי פלשתין", אך היא סירבה והודיעה שהיא "מצפה להופעתה הראשונה בישראל".
קיז הפגינה אומץ (גם אם לא התכוונה לכך), כיוון שאותם אמנים שחשופים ללחץ האנטי־ישראלי, מותקפים באופן אלים באמצעות לחץ והפחדה, גם ברשתות החברתיות, וכך יוצא שמאחורי ביטולים "מטעמי מצפון", מסתתר אמן מפוחד, שלא מבין מה האנשים המשוגעים האלה רוצים ממנו.
לצד מפח הנפש שהביטולים גורמים למעריצים בישראל, יש לזכור את הפגיעה הכלכלית הקשה באמרגנים שאחראים להבאת האמנים. מנגד, עומדים הארגונים הפרו־פלשתיניים ומניפים את דגל הניצחון בשמחה מעל כל במה שניתנת להם.
ההמונים ככלי
כבן למשפחת מוסיקאים עם מודעות פוליטית ומדינית גבוהה, שי "אוהב לחפש את הפוליטיקה במקומות לא שגרתיים, כגון בקולנוע, במוסיקה ובתיאטרון", כלומר, בתרבות. "בסופו של דבר אנחנו חיים בתוך התרבות הישראלית ולא בתוך הפוליטיקה הישראלית", הוא אומר.
החרם התרבותי המוטל על ישראל כבר יותר מעשור מייצר לשי תיק יציב לבחינת הקשר שבין פוליטיקה למוסיקה, ומוביל אותו לפעול בצורה ישירה כדי להקדים תרופה למכת הביטולים, שאגב השנה נעלמה לגמרי. שי מסביר זאת בכך ש"אל מול הלהבות המרקיעות שחקים בסוריה קשה יותר לגייס ולמקד את דעת הקהל נגד ישראל. אם פעילים מנסים להציג את ישראל כמפלצת רצחנית, סוריה מקנה לטיעון הזה פרספקטיבה שונה".
עם זאת, החרם עוד קיים, ועל פי שי, מקורו בוועידת דרבן, שהתקיימה בדרום אפריקה בתחילת שנות ה־2000 בחסות האו"ם. בוועידה זו נדונה השאלה "האם ציונות היא גזענות?" מדינת ישראל החרימה את ההתכנסות, אלא שבכך לא היה כדי למנוע מבאי הוועידה לאמץ את המודל הדרום־אפריקני, אשר הנחת העבודה שלו היא שמשטר האפרטהייד בדרום אפריקה התמוטט בזכות חרם בינלאומי מאסיבי על המדינה.
"המסקנה שעלתה מתוך הוועידה היתה שיש להחיל את אותו מודל על ישראל", מסביר שי. "לפיכך, יש לנקוט כמה צעדים, שמשמעותם בסופו של דבר היא חרם אקדמי ותרבותי על ישראל. כמה שנים אחרי כן העסק החל להתגלגל, והצעד הראשון היה חרם אקדמי, שהגיע, כמה מפתיע, מבריטניה".
משמעותו של חרם אקדמי ברורה: אנשי אקדמיה לא מגיעים לוועידות ולקונגרסים שאוניברסיטאות מקיימות בארץ, ואוניברסיטאות בחו"ל נמנעות משיתופי פעולה עם המקבילות בארץ. זו מכה, כי העולם האקדמי בנוי על שיתופי פעולה.
אף על פי שהחרם האקדמי התחיל בפועל לפני החרם התרבותי, לפי שי, ההצלחה שלו הרבה יותר מוגבלת. "הציבור בכללו נוטה להיות סקפטי לגבי מה שהוא מגדיר כמגדל השן", אומר שי. "רובנו מזהים את האקדמיה כמשהו מנותק. היא מתקיימת כמעין בועה סגורה. רוב מה שקורה שם לא בהכרח מחלחל כלפי מטה, אבל מה שכן משפיע עלינו הוא התרבות שלנו: הלהקה שאהבנו לשמוע בתור בני נוער, המוסיקאי שקנינו (לא הורדנו ברשת; ס"א) כל תקליט שלו והכרנו את כל מילות השירים.
"לכן, אם אחרי 30 שנים שאני אוהב את פינק פלויד, פתאום באה פינק פלויד ואומרת לי שישראל היא מדינת אפרטהייד - זה כואב. התרבות רלוונטית לרמה הפופולרית, והרמה הפופולרית היא ההמונים. ההמונים הם אנחנו, וזו הדרך הכי טובה שלהם לפגוע בנו".
גם ארגוני טרור
האצבע המאשימה בכל הסיפור הזה מופנית בעצם למפעילה של המכונה המשומנת הזו, תנועה פרו־פלשתינית בשם BDS, שראשי התיבות שלה קוראים לחרם, למניעת השקעות ולסנקציות - Boycott, Divestment, Sanctions. בראשה עומד עומר ברגותי, ממובילי החרם האקדמי על ישראל בעולם.
ברגותי עלה לכותרות בשנת 2009, כאשר נרשם ללימודי פילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, שבה הוא כיום, כמה אירוני, דוקטורנט. הוא הוציא ספר בשם "The Case For Boycott", שבו הוא מספר מדוע חרם תרבותי, אקדמי וכלכלי הוא כלי נהדר להפעלת לחץ על ישראל. "מדובר בספר של סיסמאות", אומר שי, "שבו הוא בעצם קורא לפעילות בשלושה אפיקים: סנקציות, מניעת השקעות וחרם, כאמור ראשי התיבות BDS. החרם, כפי שאנחנו מכירים אותו היום, מתנהל על ידי כמה וכמה גופים, תחת המטרייה של BDS".
האם חוץ מהחרם, התנועה משיגה הצלחות גם בשני האפיקים האחרים?
"לא ממש, בעיקר משום שלתנועה, מחויבת ומרושתת ככל שתהיה, יש יכולת מוגבלת. רק מדינות יכולות להטיל סנקציות על מדינות אחרות. אין שום מדינה שמפעילה עלינו סנקציות כרגע. מבחינת מניעת השקעות - גם אין לה הצלחה, כי אין מקום להתעסקות אידיאולוגית בעולם הכלכלה".
המצב שונה כשזה מגיע לחרם התרבותי?
"בהחלט. גם ככה קשה לאמנים וללהקות להגיע לישראל. אנחנו נמצאים ביבשת אחרת, רחוקה, ומאוד יקר לשנע את הלהקה, את הציוד ואת הצוות לכאן. בנוסף, היקף הקהל בארץ מצומצם והוא לא ממש הופך את ההגעה לכדאית. על שתי הבעיות האלה אנחנו מוסיפים את בעיית החרם התרבותי, שמתקיים באצטלה של מוסריות, מילה נעלה שאנחנו מוכנים לקבל בהקשר של אמנות. אז יוצא שאפשר לחבר הרבה דברים לקונטקסט הזה, ולפיכך זה גם משמש כלי מאוד יעיל להשפעה חיצונית. בעבור BDS היכולת להפעיל את האייקונים של הציבור הישראלי נגדו היא פשוט הצלחה מסחררת".
איך BDS מגיעים אל האמנים?
"לרוב המודיעין הוא ישראלי. ברגע ששוקי וייס מפרסם שרד הוט צ'ילי פפרס תופיע בתאריך הזה והזה, יש בארץ מי שכותב דו"ח קצרצר עם כל הפרטים, שולח את זה לברגותי או לסניף הרלוונטי של BDS באירופה, ומשם זה יוצא בתפוצה ברשת לכל הארגונים שנמצאים תחת BDS. הם קולטים את המידע ומתחילים לפעול".
באילו ארגונים מדובר?
"באתר של BDS נכתב שהקריאה לחרם מגיעה מיותר מ־150 ארגוני NGO (ארגונים לא ממשלתיים) פלשתיניים. בפועל הרבה מהם רשומים תחת אותו ארגון שלוש פעמים בשם שונה. כלומר, בן אדם אחד, שיש לו שלושה אתרים שונים, נחשב לשלושה ארגונים. בנוסף, רבים מהם הם ארגוני טרור לכל דבר, שמוכרים כגופי טרור במדינות כגון קנדה, ארה"ב, גרמניה ויפן".
לא לחינם שי מזכיר את המילה טרור. "המצב הוא שהזמר או הלהקה מותקפים ברשת, או שמופעלת כלפיהם אלימות של ממש. הם מקבלים לעיתים גם איומים ממשיים על חייהם", שי מפרט ומוסיף: "הכי קל לעשות את כל זה באינטרנט, כי אין אחריות על כך. אמנים מקבלים 600 אי־מיילים ביום ומתלוננים על מתקפה מאסיבית לפני הופעות בישראל. מדובר במתקפות מתוזמנות, שמתואמות בין כל ארגוני תנועת BDS".
נשמע אגרסיבי מאוד.
"אכן כן, ולצערי יש מעט מאוד אמנים שיש להם האומץ לקום ולהגיד: 'קיבלתי איומים על חיי, אבל אני בא בכל זאת'. פול מקרטני עשה את זה. הוא יצא לתקשורת ואמר: 'קיבלתי איומים מפורשים על חיי, אבל אני לא מתכוון להיכנע. אני מסרב לבטל את הופעתי בישראל'. מובי, אגב, התראיין לגל"צ זמן קצר לפני הופעתו בארץ וגילה שהאינטנסיביות של ההתקפות עליו לפני הגעתו לישראל, גרמו לו לחשוד שלא מדובר באיזו תנועה אובייקטיבית שטובת האנשים לנגד עיניה, אלא במשהו אפל ולא כשר. אולם הבעיה היא שרוב האמנים פשוט לא רוצים להתעסק בזה".
לחשוף את השקר
שי, לעומת האמנים, כן מתמודד עם התופעה השלילית הזו ופועל לביטול הביטולים. "זה התחיל לפני שש שנים", הוא נזכר. "הייתי בחתונה ופגשתי חבר ותיק, שבמקצועו הוא מפיק מוסיקלי שמביא להקות מחו"ל. שאלתי אותו אם הוא נתקל בגילויים של החרם התרבותי, והוא אמר שלא יצא לו. שנה אחר כך אני מקבל ממנו טלפון, והבחור אומר לי שלהקת המטאל "Napalm Death" עומדת לבטל הופעה בארץ מטעמי מצפון. ישראל היא מעצמת מטאל, ולהופעות האלה יש ביקוש לא קטן. זה היה בתקופת עופרת יצוקה, וחברי הלהקה שמו לב שמפוצצים להם את האתר בקריאות שלא להופיע בישראל, והם התחילו להשתכנע. אותו מפיק ביקש ממני ליצור איתם קשר ולראות מה קורה איתם".
איך פעלת?
"הקדשתי יום ללימוד הלהקה. היה לי חשוב ללמוד את הטקסטים שלהם, ללמוד את האג'נדה שלהם. היה לי חשוב לנצל את הטרמינולוגיה שלהם נגדם. הרמתי טלפון לסולן, ובעזרת נקודות הייחוס של המוסיקה שלו עצמו, תיארתי בפניו את המציאות שלנו. זה עבד כמו קסם".
מה שיכנע אותו?
"המוסיקה שלהם מדברת על נתק מוחלט בין הציבור למנהיגיו, והסברתי לו שכך זה גם אצלנו - המנהיגים הפוליטיים הם שמשסים את שני העמים זה בזה, ולא פשוטי העם. הבהרתי לו שיש נתק בין המציאות הפופולרית למציאות הפוליטית. זה מאוד דיבר אליו. גם הבטחתי לו שנמצא להקה פלשתינית שתחמם אותם, והם היו מבסוטים לגמרי".
ומה ההשפעה של הצלחה כזו?
"הפכנו אירוע שכמעט בוטל עקב מחלוקות וחרם לאירוע של שיתוף פעולה ודו־קיום. אחרי ההופעה הלהקה חזרה לאנגליה מרוצה עד הגג, וחבריה סיפרו לכולם שהם ביקרו ב־War Zone, סיכנו את עצמם וקידמו את השלום בין ישראלים לפלשתינים".
משם זה התחיל להתגלגל. שי הבין שיש לו יכולת הסברה נדירה, והוא פנה לחברות הפקה והציע את שירותיו. בתוך זמן קצר פנתה אליו חברת הפקה, שניסתה להביא לארץ להקת מטאל שבדית, ושהסולנית שלה איימה בביטול עקב חשש לחייה.
"הסולנית הזו הותקפה בצורה מאוד אלימה", נזכר שי. "דיברתי איתה, והיא אמרה לי שהיא מפחדת, שמאיימים על החיים שלה. היא הפנתה אותי למכתב שכתב לה מעריץ כביכול, שמודה לה ממקום יושבו באיזה מאחז בהתנחלות, על הנכונות שלה לתמוך במשימת הקודש של היהודים למחוק את הפלשתינים מעל פני האדמה. היא קראה את זה ויצא לה קיטור מהאוזניים. היא היתה משוכנעת שזה הישראלי המצוי, הישראלי שמעריץ את הלהקה שלה".
איך התמודדת עם זה?
"הראיתי לה שמשקרים לה. מצאתי שהוא הגיע בכלל מאיזה אקטיביסט מניו זילנד, שברגע שהיתה לי כתובת ה־IP שלו, גיליתי שהוא פעיל ב־BDS, ושותף בפעילויות אנטי־ישראליות אחרות. ברגע שהוכחתי לה שעובדים עליה, היא הבינה שלא מדובר באנשים שטובת הפלשתינים נמצאת לנגד עיניהם, אלא באג'נדה אחרת לגמרי".
מאיפה מגיע הדרייב הזה, לגרום לאמנים האלה לשנות את דעתם?
"השאלה שצריך לשאול היא מה המטרה - להיות צודקים ולשכנע את כולם שאנחנו לא מדינת אפרטהייד, או שההופעה תתקיים? מבחינתי המטרה היא קיום ההופעה. אני רוצה לספק לאמרגנים ולמפיקים כלים להתמודד עם האיום הזה, כי חיי התרבות של מדינת ישראל חשובים לי. המגוון התרבותי שמאפיין אותנו כיום הוא דבר שלא קיים בשום מקום אחר בעולם, וחייבים לשמור עליו. מעבר לזה, אני לא מוכן שיקראו לנו מדינת אפרטהייד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו