בשורה התחתונה, "איש הפלדה" ממציא את סופרמן מחדש. הוא אינו מנסה להמשיך את המסורת של ריצ'רד דונר, שביים את "סופרמן" (1978) ו"סופרמן 2" (1980), והוא לא מעוניין להיות נוסטלגי ונאמן לרוח של חוברות הקומיקס הישנות. הוא רציני ו"ריאליסטי" יותר; פזורים בו רפרנסים ל־11 בספטמבר ולסוגיות אקטואליות שונות (איכות הסביבה, למשל); ועל אף שהוא נמשך כמעט שעתיים וחצי, ממש אין לו זמן לשטויות ילדותיות כמו הומור או רומנטיקה. הטון שלו מיתי ומלכותי. קנה המידה שלו אפי. סצנות האקשן שלו חולות בראש. ולמרות שכל הנאמר לעיל עשוי לגרום ללא מעט אנשים לשנוא אותו, להשתעמם ממנו, להאשים אותו בבגידה ו/או להתגעגע לסרטים הישנים והנאיביים עם כריסטופר ריב, בעיניי הוא מספק נקודת מוצא רעננה, מלהיבה ודי נהדרת עבור גיבור העל הוותיק מכולם.
לא דרוש דוקטורט באסטרופיזיקה כדי להבין שמודל החיקוי של "איש הפלדה" הוא "באטמן מתחיל". הבמאי כריסטופר נולאן והתסריטאי דיוויד ס' גויר, שחתומים על האתחול מחדש של איש העטלף (ועל שני סרטי "האביר האפל" שהגיעו בעקבותיו), משמשים תסריטאים ומפיקים גם כאן, וטביעות האצבע שלהם מורגשות לאורך כל הדרך - החל בסצנות הראשונות, שמתארות את לידתו של הסופר־בייבי קאל־אל ואת החורבן הטרגי של כוכב הלכת שלו, קריפטון; המשך באופן היצירתי והמקוטע שבו מוצגות שנות ילדותו ונעוריו בעיירה הכל־אמריקנית הקטנה סמולוויל; וכלה בדינמיקה היצרית ועתירת הנזק ההיקפי שמתפתחת בינו לבין הנבל העצבני גנרל זוד, שמגיע לכדור הארץ כדי להחריב ולכבוש אותו עבור עמו.
התסריט החסכוני והדחוס שעליו עמלו השניים מקפץ במרץ ובענייניות ממקום למקום, זז קדימה ואחורה בזמן כדי להשלים פרטים חסרים ולספק עוד תובנה או שתיים בנוגע לעולמו הפנימי של הגיבור המתהווה, ומתנקז באופן מתבקש ובלתי נמנע אל קרב אדיר, ארוך ומופרע לחלוטין שאינו דומה לשום דבר שראיתם קודם לכן. בתוך כך, המעשייה הקלאסית והמוכרת משילה את כל שומניה ומתמצה בסיפור מדע בדיוני איכותי על אודות חריג מיוסר - חייזר, מהגר, משיח, השלם את החסר - המחפש את מקומו ביקום. לטוב ולרע, זו המהות של הדמות עכשיו. ואם תשאלו אותי, היא עושה עימה (ועם הצופים) צדק.
מי שמוציא את החזון של נולאן וגויר אל הפועל הפעם הוא זאק סניידר - במאי עם חושים ויזואליים די מדהימים שהתקשה עד היום לשכנע את מי שצריך שהוא הדבר האמיתי. לא יהיה זה מוגזם לומר ש"איש הפלדה" הוא סרטו הטוב ביותר. התחושה המעט מבאסת שעלתה מהעיבוד שלו לרומן הגרפי הקלאסי "השומרים" - שהוא לגמרי מפספס את הפואנטה - אינה נוכחת כאן. והתחושה המעט מטרידה שעלתה מפנטזיית הקומיקס המחורפנת שלו "סאקר פאנץ'" - שהוא זקוק לאשפוז דחוף - דופקת נפקדות משמחת גם היא. במשך שני שלישים של הסרט, סניידר נותר רגוע, ממוקד מטרה וקל רגליים. הוא נמנע מלעשות שימוש בשטיקים המסוגננים והראוותניים שהפכו לסימן ההיכר שלו (כמו "ספיד ראמפינג", למשל), מחדיר כמה מחוות משעשעות (אך מתאימות מאוד) ל"עץ החיים" של טרנס מאליק, ובסך הכל, הגישה הניאו־קלאסית/הייטקית שלו משדרגת את החומרים וטוענת אותם במומנטום ובמיידיות, ולא מאפילה עליהם.
סופרמן מתחיל
הרגעים שאמורים להיות מלהיבים - אלה שבהם סופרמן מחליט לטייל בשחקים או להציל אוטובוס מלא בילדים - אכן מלהיבים (תורמת לכך כמובן התמה המוסיקלית החדשה והמעולה שחיבר האנס זימר). הרגעים שאמורים להיות נוגעים ללב - אלה שבהם אביו החורג של קלארק (קווין קוסטנר) נושא בפניו נאום חניכה כזה או אחר - אכן נוגעים ללב (תורמת לכך כמובן העובדה שקוסטנר מגיש את הנאומים האלה בקול הסנטימנטלי־סדוק המפורסם שלו). וכשמגיעה השעה לשחרר כל רסן ולהתחרפן - גם את זה סניידר עושה כמו נינג'ה שרצחו לו את המאסטר. עד כדי כך, שצפייה אחת ממש אינה מספיקה כדי לקלוט, לעכל ולעבד את ההיקף של מה שמתרחש על המסך.
כמעט כל השינויים ש"איש הפלדה" מבצע ביקום הסופרמני - למשל המייקאובר הקיצוני והמבורך שנעשה לדמותה של לויס ליין (איימי אדמס) או ההחלטה המושכלת לא להציג את האלטר־אגו העיתונאי של קלארק בסרט הזה - מסייעים באופן ישיר בכיווץ המיתוס, בחיסול הסחות הדעת המיותרות שעשויות להגביל את תנועתו ואת החלטותיו של גיבורנו, ובהתאמתו לרוח הזמנים. זהו אמנם סרט על אבות ובנים, ועל זהות, ועל איפוק. אבל באותה נשימה, זהו גם סרט על אנשים בעלי כוחות־על שזורקים זה את זה אל תוך (ודרך) גורדי שחקים מבטון, מזכוכית ומפלדה. ואל לנו לשכוח את זה.
כך או כך, לפני שאתם מתחילים להפנות אצבעות מאשימות ולמנות את הפגמים של "איש הפלדה" (יותר מדי תוכן שיווקי, פחות מדי ערך לחיי אדם), כדאי אולי לזכור שגם "באטמן מתחיל" לא התקבל בזרועות פתוחות ובהתלהבות יתרה כשיצא לאקרנים. רק לאחר צאת "האביר האפל" החלו נולאן וגויר לקבל קרדיט על המאסטר־פּלאן השאפתני שלהם. רק אז הצופים החלו להעריך את קווי המתאר החדשים ששירטטו השניים ולהבין את הפוטנציאל הגלום בחזון שביקשו להחיל, ורק אז החלו לכנות אותם גאונים.
במילים אחרות, עדיף לא להסתכל על "איש הפלדה" כעל סרט בודד. עדיף להיות סבלנים ולראות בו טיסת ניסוי. פרק פיילוט, אם תרצו. ככזה, הוא מוצלח. מוצלח מאוד אפילו. כמובן, עדיין מוקדם לדעת אם "איש הפלדה 2", או איך שלא יקראו לו, יתקרב לקרסוליו של "האביר האפל", אבל בינתיים, עדיף לתת למעורבים במלאכה ליהנות מהספק. כי הם עשו סרט סופר־גיבורים ממש טוב. ובימינו, גם זה משהו.
לפני סיום, כדאי אולי לציין שהחתיך ההורס הנרי קאוויל פשוט מצוין בתפקיד הראשי; שהמגה־שחקן מייקל שאנון, שמגלם את גנרל זוד, מאמץ את כל שרירי פניו כדי להגיש לצופים את אחד מנבלי העל העצבניים ביותר שנצפו על המסך בשנים האחרונות; שאנטיה טראו הגרמנייה, שנכנסת לנעליה הגדולות של שרה דאגלס מ"סופרמן 2" בתור "השחרחורת הפסיכופטית עם הפוני", צפויה לככב בחלומות הרטובים של דור שלם של מתבגרים; ושאפילו איילת זורר, שמעטרת את המסך במשך כמה דקות בפתיחת הסרט בתור אמו של קאל־אל, מעולם לא נראתה טוב יותר. זורר אמנם לא תזכה להשתתף בסרט ההמשך - היא מתפוצצת לאלפי חלקיקים יחד עם יתר אוכלוסיית קריפטון - אך היא יכולה להיות רגועה. מקומה בהיסטוריה מובטח. בכל זאת, האמא של סופרמן.
"איש הפלדה" ("Man of Steel"), במאי: זאק סניידר. ארה"ב 2013
yishai.kiczales@gmail.com