חגיגת פרס: מוגזם או ראוי?

מפגן ראוותני ובזבזני

למוסד הנשיאות במדינת ישראל יש חשיבות גדולה. במדינה רב־תרבותית, שבה שסעים חברתיים ניכרים, נדרש מוסד שיכול להכיל בתוכו הסכמה חברתית. אשר על כן יום ההולדת ה־90 של הנשיא היה אמור לתת ביטוי להכרת התודה של הציבור על מעשיו הטובים, לשכוח לרגע את כישלונותיו. במקום זאת קיבלנו מפגן ראוותני, בזבזני, יקר להפליא וצורם. מפגן חנופה והתרפסות שהזכיר לרבים דמוקרטיות עממיות. מרוב גלגול עיניים לא היה אפשר להישיר מבט אל המציאות.

צילום: רויטרס

אין זה ראוי שנשיא המדינה ינהיג מופעים שעלותם רבה ותרומתם למדינה קטנה, בייחוד בעת שהציבור כולו נקרא להדק את החגורה. יסודה של מנהיגות ואחריות הוא הדוגמה האישית. לעת שכזו נדרשות צניעות, ענווה ומידתיות. רכבת אווירית של סלבריטאים היא היפוכה של דוגמה אישית חיונית.

אפשר להבין את הצורך של מר פרס בחגיגת יום הולדת המונית. במשך עשרות שנים הוא הזין את אזרחי ישראל בחזונות שווא אופטימיים על השלום הנכסף שעומד בשער ובכל רגע פורץ לתוך חיינו. בעבר היו רבים שהאמינו לו שיש מזרח תיכון חדש. על חלומות השלום הוא קיבל פרס נובל. עתה, כשאזרחי ישראל כבר הפנימו והתרחקו מחזונות ההבל של השלום הקרוב, מנסה הנשיא לשקם את כבוד השלום האבוד. לזכות בעוד קצת אבק של כוכבים, בעיקר כוכבי לכת מהעבר, שיפארו את דמיונותיו וחזיונותיו שהתנפצו אל מול סלעי המציאות.

בטוחני שאם שמעון פרס היה קובע את יום ההולדת שלו בשדרות, בבאר שבע, בנתיבות ואולי בשדה בוקר, עם ישראל כולו היה חש סוג של התרוממות רוח, אחדות ואפילו סוג של גאווה בנשיא שחוקי הביולוגיה לא יכולים לו. גאווה אותנטית בלי צורך להביא את קלינטון, דה נירו, סטרייסנד ושרון סטון.

הריני מאחל לפרס שנים רבות של בריאות ונחת, ובעיקר שיפסיק לנבא לנו מה יקרה בעוד מאה שנה. נסתפק אם יתמקד בשנים הקרובות.

*   *   *

בישראל לא אוהבים לפרגן

בואו נודה על האמת: הפרגון לזולת אינו תכונה בולטת אצלנו הישראלים. אנחנו הרבה יותר אוהבים להשמיץ, להטיח האשמות, לחפש אשמים ולראות אנשים נכשלים. אז אנחנו מלקקים את השפתיים בהנאה ואומרים "מגיע להם".

גם האירועים שאורגנו לרגל יום הולדתו ה־90 של נשיא המדינה גרמו לרבים כאבי בטן. קשה להם לראות את הישראלי המפורסם והמוערך ביותר בעולם זוכה לכבוד כזה. כואב להם לראות את הנשיא ביל קלינטון מגיע במיוחד לישראל כדי לשבח אותו, לצפות בברברה סטרייסנד באה כדי לשיר לכבודו ולחבק אותו בחום. כך גם שרון סטון ורוברט דה נירו.

איך זה ייתכן, שואלים ואוכלים את עצמם כל אותם ישראלים כשהם רואים את הכבוד הרב שמעניקים לפרס, האיש היחיד והמיוחד הזה, שהודות לו הוקם הכור בדימונה, שהודות לו ישראל זכתה לסיוע צבאי נדיב מצרפת בימי שארל דה גול, שהודות לו הודבר המשבר הכלכלי החמור של שנות ה־80 ועוד ועוד זכויות והישגים שקשה למנותם. וכמובן כמה כבוד הוא הוסיף למוסד הנשיאות אחרי הביזיון שהיה עם הנשיא שקדם לו (משה קצב).

כשנלוויתי לפרס בביקורו האחרון בצרפת, היתה לי הזדמנות להתרשם מהאהבה שהרעיפו עליו. ראיתי כיצד התייחסו אליו ראשי הממשל, איזה כבוד נתנו לו.

נכון, היתה מידה מסוימת של חוסר רגישות בעלויות הגבוהות של האירוע דווקא בימים של גזירות כלכליות. היה אפשר לוותר על חלק מהראוותנות. היה גם משהו זר ולא כל כך ישראלי בהרכב המוזמנים. היה אפשר גם לבחור ביתר קפידה את האמנים. למשל, הגבעטרון במקום אייל גולן ושלמה ארצי. אפשר היה גם לוותר על המופע חסר הטעם של עדי אשכנזי.

אבל מכאן ועד להשמצות ולטענות ששמעתי אתמול בכנסת, מדוע לא הזכירו את הכישלונות הפוליטיים של פרס, את התרגיל המסריח ואת אמירתו של יצחק רבין  ז"ל כי פרס הוא "חתרן בלתי נלאה" - המרחק גדול.

גדעון אלון