החיים ממלאים את הטלפון הנייד שלך במאות שמות וטלפונים (כי לכל איש יש שם ומספר שנתנה לו סלקום), אבל כמה מהם באמת חברים? אחרי שמחקת בעלי מקצוע, משפחה רחוקה, תחנות מוניות ושמרטפיות, אתה נשאר עם מעט מאוד חברים אמיתיים. כאלה שאתה יכול להתקשר אליהם באמצע הלילה כשנתקעת בכביש הערבה, והם יבואו מתל אביב לעזור. יש לי לא מעט כאלה, ובתוכם גם קבוצה קטנה שאני קורא לה "החברים מהצבא", או "החבר'ה מהתותחנים".
הם היו נערים המומים כמוני, שלא פגשתי מעולם, אבל בתוך שבוע הפכנו לחברי נפש. חלקו איתי אוהל ושקית ופלים, דחפו אותי קדימה במסע אלונקות ועזרו לי להתגבר כשהחברה נטשה אותי כי חזרתי הביתה רק פעם בשלושה שבועות. בפגישתנו האחרונה החלטנו שעקב גילנו המתקדם והחיים שבורחים לנו בין הידיים, הגיע הזמן לטיול משותף בחו"ל. לא סתם טיול, אלא טיול אופנועים.
כמובן, היו טענות נגד. עכשיו לא מתאים, זה לא הזמן לבזבז כסף, אולי תהיה מלחמה עם סוריה, ציפי חוטובלי מתחתנת. אבל ההחלטה נפלה. אני מודה שהיו לי חששות, כבר שנים שלא נסעתי לחו"ל בלי אשתי. אבל דווקא היא דחפה אותי ואמרה לי "סע". אני, החשדן, מייד חיפשתי את המניע שלה. האם היא באמת רוצה בטובתי? אולי היא סתם צריכה ממני חופש? אולי יש לה חבר? כדי לחסוך לי את ההתלבטות צוידתי גם ברשימת קניות לחו"ל.
הדיון המקדים עסק בשני נושאים עיקריים: אילו אופנועים ניקח, ומה היעד. אוסטרליה נפסלה על סעיף מרחק, יוון במשבר, גרמניה בגלל חשבון ישן, ארה"ב זה יקר. המדינה שלקחה את כל הקופה היתה איטליה. אחלה.
כשהתחלנו לדבר על האופנועים, העניינים הסתבכו. התברר שלשני חברים אין בכלל רישיון, חבר אחר שבר את היד ויהיה לו קשה עם הקלאץ', לשלישי יש אופנוע בבית וזה לא בוער בו. יצא שחלום האופנועים נותר רק שלי. שקלנו לשנות יעד ולצאת לחופשת סקי באלפים, מסע רגלי בפירנאים או רפטינג בטורקיה. מישהו הציע אפילו מסע חיפוש שורשים בעיראק, אבל בסופו של דבר חזרנו לאיטליה. הסכמנו על טיול של יין, נוף ואוכל טוב בטוסקנה, רכובים על שתי מכוניות משפחתיות ובנאליות. לא אופנועים, לא אופניים עם מנוע עזר, ואפילו לא קורקינט. החברים הגיעו מכל קצוות תבל. שלושה מישראל, אחד מאיטליה, אחד מניו יורק ואחד מקוסטה ריקה. לארבעה מאיתנו כבר היו אירועים בריאותיים משמעותיים, כולל דיבור צפוף עם המוות וסיכום לדחות את המפגש איתו לעת עתה. אחד גרוש, אחד התאלמן לפני שנתיים, והשאר נשואים. חלקם אפילו באושר. יש לנו במצטבר שש בנות וארבעה בנים. שלושה מאיתנו סובלים מעודף משקל, שלושה סובלים משיער דליל, אני מזמן ויתרתי.
את המסע התחלנו בבית הקברות היהודי של מילאנו באזכרה לאיימי, אשתו האהובה של רונן. שמחתי על ההזדמנות להיות עם החברים ברגע העצוב, אבל באיטליה כמו באיטליה, אי אפשר לא להתפעל מהיופי שמסביב, בעיקר זה של מצבות השיש. מאחר שרונן הוא מעצב במקצועו, והוא עיצב את המצבה המיוחדת של רעייתו, הזמנתי ממנו מייד אחת לעצמי וביקשתי שירשום על החשבון. התברר שגם שאר החבר'ה הזמינו. רונן היה אפוא הראשון שהרוויח מהמפגש הזה. בכיף, שיהיה לו לבריאות.
התמקמנו בקומפלקס כפרי לא רחוק מסיינה. מהחלון נשקפו עץ דובדבנים וכרם גפנים, שבה מייצרים את הקיאנטי המפורסם שהישקה אותי במהלך השבוע. מסביב היה שקט קסום, מתובל פה ושם באפקטים של טרקטור, עלים יבשים וציפורים. הבמאי של טוסקנה יודע את העבודה.
ביום השני נשארתי בחדר להקליט קריינות לתוכנית שלי בערוץ 10. לצורך העניין הקמתי אולפן קטן עם מחשב, מיקרופון וזוג אוזניות. אני מתכתב עם המפיקה בתל אביב שאומרת לי שהקריינות שלי מהדהדת מדי. לך תסביר לה שאני גר בחדר שהיה לפני מאה שנה מתבן או אורווה. בימים ההם לא חשבו על אקוסטיקה, כי זה לא עניין את הסוסים. לקחתי שמיכת צמר מחדר השינה וכיסיתי בה את הראש. לא עזר. כיסיתי בכרית את ציוד ההקלטה. נרשם שיפור, אבל המפיקה אמרה ששומעים טרקטור ברקע. לקחתי הפסקה ויצאתי החוצה. באיטלקית שבורה ביקשתי מהטרקטוריסט לקחת פסק זמן. הוא חייך, אמר לי "סי, סי" בארשת מסבירת פנים, והמשיך לחרוש. בצהריים הוא נהיה רעב, אז זכיתי לחצי שעה של שקט.
בשאר הימים טיילנו בעיירות ציוריות, דיברנו הרבה ונהנינו מאוכל, מיין טוב ומנופים מרהיבים. שבוע שלם עם שישה גברים מלמד אותך הרבה על עצמך ועל החיים. למשל, הבנתי סופית שאני כבר לא בנוי לישון עם עוד גבר בחדר. מספיק קשה לי עם השיגעונות שלי.
למדתי להכיר את החברים שלי טוב יותר ולהבין שלא ממש השתנינו, ושעמוק בפנים כולנו עדיין ילדים בני 20 שאוהבים ביטלס. למדתי שדני יהיה תמיד הכי טוב בפוקר ושאני לעולם לא אדע שש בש, שאורי לא מוכן לשמוע מוסיקה שהיא לא רוק כבד, ואם אתה שם לו משהו שקט או שיר עברי, הוא מקבל עור ברווז. למדתי שמוישל'ה עדיין עושה את החביתות הכי טובות בארץ, ושהוא חייב בסביבות ארבע משהו מתוק, ואם הוא לא מוצא אין לו שום בעיה להיכנס לאוטו, לנסוע שעה לעיר הקרובה ולקנות עוגה. למדתי שרונן מדבר כמו איטלקי, מתלבש כמו איטלקי, והג'גואר החדש עם הגג הפתוח יושב עליו יופי. למדתי שלאריאל לא יעזור שום קרם הגנה, כי אם יש לך גנים שוויצריים, תמיד תהיה ורוד אחרי חמש דקות בשמש. על עצמי למדתי שאני חייב ללכת לסדנת גמילה מטלפונים ניידים, אייפדים, אי־מיילים, סמסים ואינטרנט.
אבל הדבר הכי מדהים שלמדתי זה ששישה גברים יכולים להסתדר גם בלי לקבל הוראות מהאישה (טוב, רק שבוע), הם יכולים לעשות קניות, לבשל, לשטוף כלים בעצמם ולהגיע ליעד בלי שישאלו אותם "למה נסעת מכאן?" כן, אנחנו יכולים!
מה אני הכי אזכור מהטיול הזה? את זה שבכל פעם שעברו לידינו אופנועים הסתכלנו עליהם בקנאה, אמרנו "הנה אנחנו", ושתינו עוד בירה.
yairn@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו