מגוון דעות באיראן: כל המועמדים בעד הגרעין

ביום שישי יתמודדו שמונה מועמדים על נשיאות איראן. אם נשים בצד את סוגיית הגרעין נוכל להבחין שכן, יש ביניהם גם הבדלים. לכל אחד מאלה המבקשים לרשת את אחמדינג'אד יש לדוגמה את הדרך שלו לשקם את הכלכלה האיראנית. אבל בואו נהיה ריאליים: אף אחד מהם לא מתכוון וגם לא מסוגל לקרוא תיגר על המנהיג הרוחני עלי חמינאי, הגרעין הקשה של המשטר.

צילום: רויטרס

חמינאי, עוד בתחילת המירוץ, כבר הבהיר כי לגרעין האיראני חשיבות עליונה. הוא ביקש מהמועמדים "לא לשים את האינטרסים של האויב לפני האינטרסים הלאומיים של איראן". בקיצור, אוי לו למי שיעז לעצור את הפרויקט.

לגרעין הקשה של המשטר יש את המועמד שלו, סעיד ג'לילי. זה חטף חיצים שלשום, במהלך העימות, מכל הכיוונים. אבל אף אחד מיריביו לא פיקפק בזכותה של איראן להמשיך בפרויקט הגרעין. היתה להם רק בעיה עם הדרך. עניין סמנטי, אם תרצו.

ג'לילי ציחקק: "אנחנו לא במצב רע, התקדמנו מאוד". מי שעוקב אצלנו בארץ אחר הפרויקט קצת פחות צחק. ג'לילי צודק.

חמינאי מנסה להוריד פרופיל לקראת הבחירות (תזכורת, בחירות 2009) ולא קרא לעם האיראני להצביע עבור מועמד ספציפי. חמינאי קורא להצביע גרעין. סעיד ג'לילי עומד בראש השיחות. להצביע גרעין בלשון חמינאי זה להצביע ג'לילי.

בכלל, הגרעין הפך באיראן לעניין לאומי. יש אפילו יום בשנה ברפובליקה האיסלאמית שבו מציינים את יום הגרעין. לא פלא שהסוגיה הפכה כמעט לחלק מהזהות הלאומית. ההישג הגדול של המשטר הוא שהצליח לקשור את העם לפרויקט והפך את זה לגאווה לאומית, לכבוד לאומי. באיראן יש רבים המתנגדים למשטר, אבל לא לפרויקט.

ובכלל, למי שתולה תקוות בבחירות האלה ונושם לרווחה מהסתלקותו מהזירה של אחמדינג'אד, נזכיר כי בעבר תלו תקווה ב"אביב" האיראני, עם בחירתו של חתאמי במאי 1997. מוחמד חתאמי נחשב לרפורמיסט ונתפס כמעט כליברל. היו אפילו שראו בו גורבצ'וב חדש. איזו תאוצה תפסה העשרת האורניום בתקופה שלו.