דרך הגב

לספרים של יואל הופמן אין כריכות אחוריות. כלומר, יש להם, אבל אין עליהן דבר פרט לציטוט מרחף וחידתי. בספר "אפרים" זה מתחיל ב"אנחנו רואים יונה וחושבים על המילים צלם אנוש", ובספר "מצבי רוח", למשל, זה הולך כך: "וישנו אדם שרצינו לדבר עליו אבל שכחנו את שמו ושכחנו את מראהו". בלי הנחות והכנות, הקורא נזרק אל הטקסט ההופמני; באותו רגע הוא שוכח את כל מה שהכיר וידע על כריכות אחוריות.

אבל יואל הופמן יש רק אחד. כריכות אחוריות, לעומת זאת, יש בלי סוף. וכשחושבים על זה לעומק, גב הספר הוא למעשה הפנים האמיתיות שלו, כי עם כל הכבוד לדימוי שמככב בפרונט, קשה למצוא קורא שנוטל ספר חדש לידיו ולא מסובב אותו מייד. הטקסט הקצר שמונח שם - אם הוא כתוב היטב או ברישול זועק זו כבר שאלה אחרת - הוא הדלת שמאפשרת כניסה, ולעיתים רק הצצה חטופה, לספר שלכבודו התכנסנו. לגב יש חיים משל עצמו.

*   *   *

יומרות אמנותיות הן דבר טוב ויפה, אבל ספרים צריך למכור. הכריכה האחורית היא המשווק הרשמי של יצירת הספרות, והיא תהיה מוכנה לנקוט את כל התחבולות כדי להגיע לכמה שיותר קונים. "שם הכותר והדימוי בחזית העטיפה אמורים לפתות את הקורא ליטול את הספר בידו האחת, להפוך ולקרוא את הטקסט בגב, שמתפקידו ללכוד סופית את הקורא - כך שיכניס את ידו האחרת אל כיסו וישלוף משם מרשרשים ומצלצלים בדרכו אל הקופה", מבהיר חנן אלשטיין, עורך בהוצאת ספרי עליית הגג ומתרגם, שכבר צבר קילומטרז' נאה של כתיבת כריכות אחוריות לספרים. אלשטיין אומר כי "אם להיות ציניים, המניפולציה של כריכת ספר גלומה ביחסים בין החזית הגלויה לירכתיים החבויות: הפנים מפתות אותך באופן טהור, באמצעים לא טקסטואליים, ואילו הגב, מרגע שנחשף, מפתה אותך בצורה פחות אלגנטית, בתקשורת מילולית ישירה יותר".

הדרך אל הגב המושלם היתה פשוטה יותר אם היה מדובר בדאודורנט או באריזת דגני בוקר, אלא שמאחורי כל ספר יש סופר (חי או מת), עורך, מסורות אמנותיות למכביר וכמובן קהל פוטנציאלי. לכן, לטקסט של הכריכה האחורית יש חשיבות אדירה, שלפעמים הופכת לפיצוץ בין הצדדים המעורבים. סופרים כבר התוודו על ימים ולילות של התכתבויות והתכתשויות עם העורך על משפט או אפילו על מילה אחת צורמת בטקסט שבגב הכריכה. "ברגעים מסוימים הרגשתי שהטקסט על הגב חשוב לי יותר מהספר עצמו", אמר וצחק במרירות השבוע סופר שחווה טראומה כזו בעבודה מול עורך. בביצה של ענף הספרים בישראל אף ידוע על מקרה שבו סופר בכיר עזב את בית ההוצאה שלו לאחר שנים רבות, מכיוון שבין השאר לא יכול היה לסבול את הנוסחים הבנאליים שכתבה העורכת שלו על הכריכות האחוריות.  

"כתיבת גב היא דבר מורכב וקשה מאוד, והרבה עורכים וסופרים טובים מתקשים בכך", מסכים אלשטיין. "ראשיתו של הקושי ב'עיוות': איך מכווצים מאות עמודים של טקסט, עשרות אלפי מילים, לכלל מאה, מאתיים, שלוש מאות מילה - בלי לעשות עוול למחבר, לספר ולקורא? 'העיוות' הזה מצד אחד משפיע באופן מיידי על כל קורא פוטנציאלי, ומצד אחר מתועד לדיראון עולם. 

"במישור העקרוני ובעולם אידיאלי", אומר אלשטיין, "הכריכה האחורית לא היתה משמשת לשיווק דווקא, אלא כבמה לשימושים חלופיים: מניפסט, הצהרת כוונות פואטית, מקום לביטוי אמנותי, לניסיונות בתחום העיצוב, למשל כריכה ריקה, או להיפוך של הפונקציות בין הכריכה הקדמית והאחורית. אלא שספרים כרוכים הם בסך הכל עניין די שמרני, קל וחומר בשוק הישראלי".

רק לא ויקיפדיה

שוק הספרים בישראל נזהר מהרפתקאות. בעידן שבו ספרים נמכרים במשקל כירקות, והתמלוגים שמגיעים לאחר סינון למו"לים וליוצרים עצמם מסתכמים בפרוטות, כשמדובר בכריכות אין מקום לחשיבה מחוץ לקופסה; שהרי הפתעה מרעישה יכולה להתברר במהירות כפארסה שעולה כסף. 

בעולם, לעומת זאת, יש תעוזה רבה יותר, והיא כוללת את העטיפה כולה - לא רק את הגב. "חסרה אצלנו מסורת של עיצוב חזותי‫, וזה גורם לכך שתפקיד העיצוב לא תמיד נתפס כמשמעותי כפי שהוא באמת", מבהירה המעצבת עדה רוטנברג, שעיצבה כריכות רבות של ספרים. לדבריה, "הספר המודפס הוא מוצר תלת־מימדי. כמו שהסיפור הוא חוויה עגולה ורבת רבדים, כך אפשר לעצב את העטיפה כמשהו עגול - מה שמופיע על הכריכה הקדמית משלים את מה שמופיע על הכריכה האחורית, ולהפך. ‬היום כשחלק ניכר מהספרים עובר לפורמט דיגיטלי‫,‬ התלת־מ‬ימדיות הזו תיעלם‫,‬ ויהיה צורך להעביר את החוויה העגולה באמצעים אחרים ‫-‬ ‫למשל, ‬תנועה‫".

יש משמעות לסיבוב המיידי שקורא מבצע לגב הכריכה כשהוא פוגש ספר חדש?

"העטיפה היא הבטחה‫, ‬והספר צריך לקיים אותה‫.‬ הטקסט על הכריכה האחורית פותח עוד קצת את הדלת ונותן הצצה אל התוכן שבפנים‫. הוא מוסיף תוכן מילולי שמשלים את הרושם החזותי שנוצר עם ההסתכלות בעטיפה הקדמית".

הדינמיות שעליה מדברת רוטנברג אולי קיימת בעולם, אבל כשנוטלים ליד ספרים עבריים מהעשורים קודמים, מגלים על הגב שטאנץ די מוכר. זה מתחיל כבר בקלאסיקות כגון "פעמון הזכוכית" של סילביה פלאת (הוצאת פועלים), שעל גב כריכתו נמסרות בטון ויקיפדי תולדות חייה של הסופרת: "סילביה פלאת נולדה בבוסטון שבארה"ב ב־1932...", ונמשך עד אנה קארנינה של טולסטוי (עם עובד, ספריה לעם), שמבליט את הציטוט המפורסם והכמעט קלישאתי "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו..." 

"לא לחפור"

מעניין לגלות שדווקא בספרים קאנוניים שנחשבים לייחודיים מאוד, העדיף לפעמים העורך שלא לספק לקורא את תמצית העלילה, אלא נתן לטקסט לדבר בעצמו, עם פסקה אחת שמופיעה ללא הפרעה על גב הכריכה. כך בשני ספרים שונים אך זכורים מאוד משנת 1992 - "מקדמות" של ס. יזהר ו"דולי סיטי" לאורלי קסטל־בלום, שניהם בהוצאת זמורה ביתן. חיים פסח, שערך את "דולי סיטי", מספר כי "הרבה יותר קל לכתוב על ספר מתורגם מאשר על מקור - כמעט תמיד יש חומר רב באינטרנט וזה גם פחות מחייב. המקרה של 'דולי סיטי' מעניין. היתה לי איתו בעיה הפוכה: היה לי המון מה לכתוב ולא הצלחתי לתמצת את זה ל־150 מילה".

פסח, עורך ותיק שמאחוריו כתיבת "גבים" למאות ספרים, מגלה כי "יש הבדל גדול בצורת הכתיבה בגב הספר לפני ואחרי האינטרנט. אז ניסו להרשים את הקוראים בשפה מהודרת ובפירוט רב. היום, כמו בכל תחום אחר, הקורא דורש מסר מהיר, לא טקסט טרחני ו'חופר', ובשפה עיתונאית יותר מאשר ספרותית. קצר, חד ושנון".

מה אסור לכתוב על גב כריכה?

"כמובן, אסור ספוילר, ולא רק בספרי מתח. זה מאוד מכעיס את הקוראים".  

השינוי הסגנוני שמתאים את גבי הכריכות העכשוויים לעידן הסטטוס בפייסבוק, נשמע כמעט כמו הניגוד המוחלט לכריכות שכתב מנחם פרי בהוצאת הספריה החדשה במשך עשרות שנים. הטקסטים של מ"פ - כחתימתו שהפכה לאייקון אימתני עבור

סופרים - הם דינוזאורים בפרספקטיבה של זמן; מדובר בניתוחים, לעיתים ארוכים ומעמיקים, של לב היצירה. היום פרי נוקט גישה רכה וקצרה יותר, אך בעבר היה מדובר לא פעם במניפסטים שדורשים התמצאות אקדמית. "במגילות האלה פרי כתב אל עצמו ואל מילייה תיאורטי מצומצם, ואולי גם למען הסופר, וחנק את כל הכריכה האחורית", אומר אלשטיין אך מבהיר: "אני דווקא אוהב הגבים הישנים של פרי, גם כשאיני מבין מה הוא אומר. היה נהוג לזלזל בגבים שלו, אבל לפחות לא היתה בהם האחידות המשמימה והחלולה של כל כך הרבה גבים היום".

גם סוחף וגם שקט?

הרוב המכריע של ה"גבים" בספרים העבריים, ודאי היום, מנסים לקלוע למכנה המשותף הרחב ביותר וכך להגיע ל"כולם". לעיתים קרובות הרצון הזה יוצר גבי כריכות אנמיים, שמפזרים מילים יפות עם מעט מאוד כיסוי. 

"הכריכה האחורית בתעשיית הספרים הישראלית מתפקדת כסימפטום מובהק של מצב האבדון ואובדן היושר והיצירתיות של הענף", אומרים יחדיו שירה חפר ואוריאל קון, עורכי הוצאת זיקית שנוסדה בשנה האחרונה. לדבריהם, "השיעור המכריע של הגבים בתעשיית הספרים הישראלית מתרכז בתמצות העלילה תוך כדי התעלמות מיתר הפנים של הספר - כגון צורה, הקשר ומיפוי ספרותי ונקודות למחשבה. בנוסף, הפנייה על הגב היא תמיד סנטימנטלית אל הקורא, ומנסה להוכיח לו שהספר יצליח לסחוט ממנו רגשות".

אסור לייפות על גב הספר את המציאות שמועברת בתוכו?

חפר וקון: "יסוד הכתיבה של גבי ספרים הוא ראשית כל בהימנעות משקרים. עולם המבצעים הישראלי עשה את דרכו על הכריכה האחורית של הספר. הכל מלא בספרים שהם 'עדינים ועוצמתיים כאחד', או 'נעים בין הסוחף לשקט': תמיד שניים במחיר אחד או דבר והיפוכו. אנחנו נגד ה'כאחד' ונגד הספרים הנעים בין משהו למשהו אחר. בניסיון להיות הכל, מתברר בדרך כלל שהספרים הללו הם בעצם שום דבר". 

גם חיים פסח מסכים כי "אסור להגזים בשבחים. מי שעושה כך ספר אחרי ספר פשוט מאבד את האמינות שלו בעיני הקוראים. כולם מבינים שלא ייתכן שכל ספר יהיה מופתי. אסור לזלזל בקורא".

אז שבחים מעורפלים שאינם מתממשים בספר - לא; אבל מה עם ציטוטים נבחרים מעיתונות העולם? אמרות כנף של סופרים בכירים על הספר שזה עתה עומד מולנו? סאראמאגו מצוטט בגב רומן של סופר פורטוגלי צעיר - באנקר? ג'ונתן פרנזן התלהב - שלא נאמין לו? ועוד לא דיברנו על סופרלטיבים ממיטב עיתוני העולם - מה"ניו יורק טיימס" ועד "מומביי מירור".

"אני מבין מדוע משתמשים בציטוטים", אומר אלשטיין, "אבל אני מאוד לא מחבב את זה. זהו כלי שיווקי טהור, שפונה אל מכנה משותף נמוך מאוד, בבחינת המלצות חלולות. רוב הציטוטים בעטיפות בארץ לא אומרים דבר מלבד המובן מאליו, שבחים ריקים מתוכן, שתכליתם לייצר מסה קריטית של האדרה באצטלה של סמכות המצוּטטים - דוברים בעלי שם ועיתונים יוקרתיים. 

"הבעיה היא שבמקום לייצר המשכיות יצירתית, הכריכות האחוריות נעשו למודעות פרסומת", ממשיך אלשטיין. "שים לב כמה פעמים ציטוטי הגב מופיעים גם במודעות בעיתונים, וכמה פעמים מבקשים מידוענים ציטוטים מוקדמים לגב לפני צאת הספר לאור".

קון וחפר חריפים יותר. "צריך להימנע מציטוטים נוסח 'הניו יורק טיימס', או ה'סן פרנסיסקו הראלד' או ה'גארדיאן' אמרו..." הם קובעים. "בישראל בולט מתן חשיבות הגמונית לעיתונות הספרותית האנגלוסקסית הרדודה, שהזיקה מאוד לתחום שהיה קרוי 'ביקורת ספרות'. הציטוט אינו פריט פרסומי או שיווקי, אלא הפניה עם טעם ותוכן. הוא צריך לתרום למיפוי הספר ולמתן דגש לפינות בלתי צפויות. אך יותר מכל הציטוט הוא מעין 'היקו', יצירת אמנות מיניאטורית. ציטוטים טובים הם כאלו בעלי יכולת להפתיע, להסביר ולספר סיפור בעצמם". 

*   *   *

הסיפור, אם כן, הוא לא כל הסיפור, יש גם העניין הלא פתור, העקשני והמיתולוגי של גב הכריכה. קשה למצוא איש ספרות שלא חושש מהכריכות האחוריות; הן גורליות מדי. 

"הכתיבה של גב קשה מפני שהיא נעה על צירים רדיקליים: בין אמת לשקר ובין גילוי לכיסוי - כמה, מה ואיך מגלים? ואיך יוצרים עניין אצל הקורא?" מודה ומסכם חנן אלשטיין. "אידיאלית, הקורא צריך לקבל משהו שאינו יכול לדעת לבד בלי לקרוא את הספר, אבל שהוא קומוניקטיבי, לא דל ומעליב, ושיספק לו תחמושת לדבר על הספר בסביבה שלו, בשיחות הסלון". 

האם העובדה שהעורכים כל כך מתחבטים בעניין הכריכות האחורית גורמת לכך שלפעמים הסופר נוטל על עצמו את המלאכה? ובכן, נראה שפה עובר קו הגבול. "בין כל מאות הספרים שערכתי, לא היה לי מקרה אחד שבו הסופר ביקש לכתוב את גב העטיפה", מגלה חיים פסח. "אולי זה מעצלות, ואולי כי זו דרך ערמומית של סופר לקרוא מה באמת העורך חושב עליו". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו