מחשבות מיום חול

1. מכת חשמל

בטר פלייס היתה אחד משני אירועים גדולים של השנים האחרונות שבהם תליתי תקוות גדולות. השני היה האביב הערבי. לא יודע מי אירגן ככה את הדברים, אבל פשיטת הרגל של החברה באותו שבוע שבו שוב עלו מחירי הדלק היא סאטירה במיטבה. הבדיחה כמו תמיד היא על חשבוננו, אבל נדמה לי שאף אחד לא צוחק. חבל, חשבתי לעצמי בעודי תקוע בפקק בדרך לתל אביב, שורף דלק כאילו אין מחר, חבל שזה לא הצליח. 

אני מודה שהחזון של שי אגסי סחף גם אותי. איך אפשר שלא? מיזם ישראלי חדשני ואקולוגי, חצוף בסטייל של "אנחנו נשנה את העולם", המחשבה שישראל הקטנה תמכור לעולם מכוניות ללא דלק ותסיר את התלות בנפט הערבי. איזה חלום. אם אתה ישראלי אתה חייב להיות בעד. מה שעצוב, מעבר למפוטרים, לכסף שבוזבז ולחלום שנגוז, הוא המחשבה שבדיוק עכשיו בכוויית או בעמאן יושב לו איזה שייח' שמן על חבית נפט וצוחק עלינו. "פחח. בטר בלייס עאלק". 

חבר טוב שקנה רנו חשמלית לא יודע מה לעשות איתה. "אני חולה על האוטו", אמר לי, "זה ליגה אחרת של נסיעה. נכון שלאילת לא הצלחתי להגיע, אבל לאוטו עם מנוע בנזין אני לא חוזר. השאלה הגדולה היא איפה אני מטעין את הבונבוניירה כשהם יסגרו את הבאסטה". שאלה טובה, הירהרתי, אבל רק במחלף אלוף שדה הרגשתי שיש לי תשובה. סיפרתי לחבר שלי על אוסף מטעני הנוקיה שיש בכל בית בארץ. מיליוני מטענים ששוכבים (בדרך כלל במגירה במטבח) ואף אחד לא יודע מה לעשות איתם. הצעתי לו שננסה לחבר את שתי הבעיות לפתרון אחד. אם בעלי מכוניות של בטר פלייס יוכלו לחבר את המכונית בסוף היום למטענים הישנים של נוקיה, יש לנו פה ווין־ווין! החבר אמר שיחזור אלי ובינתיים לא שמעתי ממנו. אולי הוא נתקע עם האוטו. כונס הנכסים של בטר פלייס לא יארגן לה לוויה ולא יקנה לה חלקת קבר, אבל אם אני הייתי צריך להחליט הייתי מעמיד מצבה בצורת רנו פלואנס ומשלב גם בה עמדת טעינה. ככה בעלי המכוניות יוכלו לבוא להתייחד, ובעיקר לטעון. 

2. רוצה להיות יזם

אני מקווה מאוד שמה שקרה לחברה של אגסי לא יעצור את תנופת היזמות של העם היושב בציון. ההייטק הוא הקטר המניע את המשק, ולטובת כולנו כדאי שהוא ימשיך לדהור. בזמן האחרון אני מרגיש שגם בי החלה לפעם רוח היזם. פתאום לא מספיק לי טור בעיתון, תוכנית בטלוויזיה או להיות חלק מלהקת רוק. אני מרגיש שאני רוצה שינוי. שמגיע לי יותר. יותר כבוד, יותר פרסטיז' ויותר כסף. אני רוצה שיהיו לי המון משתמשים. אבל משתמשים של מה? מסביבי כולם עסוקים ביזמות. ממציאים רעיונות, נכנסים לשותפויות, עושים אקזיטים, מקימים חברות, קונים, מוכרים, מייבאים, מייצאים, ורק אני לא זז מילימטר. תראו את אשטון קוצ'ר הזה. לא חסר לו כלום ובכל זאת הוא בא לפה להיפגש עם הייטקיסטים ולהסתחבק עם יוסי ורדי. מה יש לו שאין לי? טוב, נכון שהוא נראה טוב ושיש לו שיער, אבל מה זה רלוונטי לענייננו? אני רוצה להשקיע במניות, לקנות חברת תעופה ולהשביח אותה, לבנות בית מלון, לפתוח מסעדת קונספט, לפתח אפליקציה, להקים מועדון ולהמציא שעשועון. אני משוכנע שכל הרעיונות שלי יכולים להיות הצלחה ענקית, חסרים לי רק המימון, הזמן, המיקוד והידע. אחרי כמה לילות בלי שינה הגעתי למסקנה שהרעיון הכלכלי הנכון לי ביותר הוא קניית דירות ישנות בדרום תל אביב, שיפוצן ומכירתן ברווח עצום. המחירים בתל אביב מעולם לא ירדו, אז מה הבעיה? אני הולך לבנק, לוקח משכנתא בריבית נמוכה מאוד, קונה דירת חדר, לוקח סיני שיסייד, שם ספה של איקאה, וילונות ושטיחון אמבטיה ומעיף אותה בדקה לסטודנט מפונק ב־5,000 שקלים לחודש. "הבעיה היא שעם הכסף שיש לנו אתה בקושי יכול לקנות פיר מעלית, אז אתה מדבר איתי על דירה?" אומרת אשתי, "וחוץ מזה, לפני שאתה נהיה טייקון נדל"ן ומוכר דירות במיליונים, אולי תתחיל בלמכור את שידת ההחתלה של הקטנה?" צודקת. הילדה כבר בת תשע וממש השבוע ימלאו שלוש שנים מאז שהבטחתי להעלות מודעה ביד 2. הרגה לי את המיזם, הגברת, אבל עם עובדות קשה להתווכח. אני צריך להפסיק לחפש כל מיני הרפתקאות ולהתרכז במה שאני הכי טוב בו. אבל מה זה, לעזאזל?

3. איפה הם היום

אחר צהריים אחד עשיתי דבר שלא עשיתי כבר הרבה מאוד זמן. טיילתי בדיזנגוף. הייתי בפגישה בסביבה וחניתי רחוק אז הלכתי ברגל. כשעברתי ליד מה שהיה פוטו פרג' המיתולוגית, פתאום קלטתי שכבר שנים לא נכנסתי לחנות כזאת. בעידן האייפונים והאלבומים האינטרנטיים אין באמת סיבה להיכנס לחנות צילום. הטכנולוגיה השאירה מאחוריה אדמה חרוכה ומקצועות שכבר לא צריך. האינטרנט ייתר את פקידי הבנק ואת סוכני הנסיעות, הווידיאומטים הוכחדו והושלכו לפח ההיסטוריה, ספריות הווידיאו חוסלו. 

הכי כואב לי על חנויות התקליטים והדיסקים. הציפייה לדיסק חדש, המבט הראשון על העטיפה והשני על רשימת השירים מאחור התחלפו בפקודת "הורד" מהמחשב או מהטלפון. לא סקסי, לא מרגש, אבל יעיל מאוד. חשבתי שאם בטר פלייס היתה מצליחה, אלפי מוסכניקים של פעם, כאלה עם ידיים מלאות גריז ודיאודורנט בריח שמן, היו מוצאים את עצמם מובטלים. עכשיו יש להם עוד כמה שנים של עבודה בראש שקט, ובשלב הזה נדמה לי שזה הדבר הכי טוב שיצא מהסיפור הזה. 

yairn@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו