אורי פסטר אוהב לביים, ללמד ולהרביץ תורה באמנים צעירים. את עניין ה"להרביץ" נפתור בהמשך, אבל בינתיים נתחיל בשיעורים. באותה המידה שבה המנטור של "חי בלה לה לנד", התוכנית ששמה לה למטרה לאנגלז את הילידים מהמזרח התיכון, אוהב להעביר שיעור באמנויות הבמה, ככה הוא גם אוהב ללמוד. ורצוי מהטובים ביותר. לראיון הזה, למשל, התייצב עם מחברת ירוקה עמוסה בהגיגים ובמונולוגים שכתב, ואותם הוא מקריא בנונשלנטיות במהלך השיחה.
"זה משהו שנעמי שמר לימדה אותי לפני הרבה מאוד שנים", מסביר תוך כדי דפדוף בדפי המחברת הבמאי שיחגוג השבוע יום הולדת 52, "אני לוקח מחברת והופך אותה ליומן לכל דבר. כותב את הלו"ז לשבוע הקרוב, כותב מחשבות, זיכרונות ורעיונות שיש לי. פה, למשל, הדבקתי תמונה של הדיסק של גיא ויהל שקניתי, וכאן תמונה של הסרט 'האבנים הכחולות' שראיתי השבוע. גם כתבות או ביקורות עלי אני גוזר ומדביק במחברת. בגלל שאין לי זמן לעשות סדר בין כל הניירות שלי, אני פשוט שומר את כל המחברות וזה הופך ליומן אישי עם מחשבות, רעיונות ושיעורים".
מליא קניג, אגב, הוא למד שיעור באיך להיות קשוח. יש מי שיאמרו להיות דיקטטור אמנותי. כשהיה בסך הכל בן 22 הוא כבר ביים בהבימה, התיאטרון הלאומי של ישראל. חלומו הרטוב של כל יוצר תיאטרון. בוקר אחד קניג, אושיית תיאטרון שהפכה לגוש חימר בידי הבמאי הצעיר, לקחה אותו הצידה ולחשה באוזנו: "בחיים אל תעז להגיע לא מגולח לחזרות, אחרת נחשוב שאתה כועס עלינו - אנחנו הילדים הקטנים והמפוחדים שלך. ובנוסף, אל תגיד לנו 'אני לא יודע'. אני יודעת שאתה ילד צעיר וטיפש, אבל האחרים לא. שואלים אותך משהו ואתה לא יודע את התשובה? תמציא משהו! אנחנו חייבים לראות שיש כאן מישהו שיודע מה הוא רוצה ומוביל אותנו למשהו בטוח".
"השיעור ההוא היה מהחשובים שעברתי בחיים", הוא נזכר בהתלהבות פסטרית אופיינית ונוטש את המחברת הירוקה, "הבנתי שאם לא אבוא מוכן לחזרות, ובעיקר אהיה קשוח ודעתן, לא אצליח להוביל צוות של שחקנים שחלקם היו מבוגרים יותר מההורים שלי. הבנתי שאי אפשר לעשות תיאטרון בדמוקרטיה".
השיטה הדיקטטורית של פסטר הוכיחה את עצמה. לפחות מבחינת התפוקה. בשלושים שנות קריירה הספיק לביים אינספור הצגות תיאטרון; לגלות את ליאור אשכנזי במסגרת לימודיו בבית צבי ולהפשיט אותו כאיוב ב"ייסורי איוב"; ללהק את ריטה למחזה "חתולה על גג פח לוהט"; לתפור סביב דוד ד'אור ואתי אנקרי את המחזמר "זעקי ארץ אהובה"; להפוך את הופעות צוותי הבידור בבתי המלון של אילת לסוג של מופעי מיני לאס וגאס; להמציא מחזות זמר ולהפוך את חנוכה לחג המחזמר הישראלי עם שוברי קופות כגון "פיטר פן", "הכל אגדה" וה"קוסם" בכיכובה של מיכל ינאי, שאף שבר את שיא גינס כהצגה שרצה הכי הרבה פעמים בפרק זמן קצר. והיו גם פרויקטים בקולנוע ובטלוויזיה וגיחה ל"חי בלה לה לנד" כמנטור, וגם תפקיד שופט ב"רוקדים עם כוכבים". והכל ביד רמה, מקצועית, יצירתית וקשוחה. בצידי הדרך הותיר לא מעט נפגעים, עד שנאלץ לעשות עם עצמו חשבון נפש כדי להבין אם טעה. ואז הגיעה בט מידלר.
"לפני כמה שנים כתבתי עם עוד שני תסריטאים תסריט לסרט בשם 'SOLD OUT' - קומדיה על משפחת אצולה בברודוויי, שבה האבא גוסס מסרטן וכולם מסביבו מנסים לעשות לו קאמבק ולא מצליחים. אחד התפקידים המרכזיים נתפר עבור בט מידלר, הסרט צולם וחיכה להפצה. בשלב מוקדם תיאמו לי פגישה איתה ונסעתי ללאס וגאס. היא נתנה לי הערות על התסריט ולא הייתי במיטבי כי התרגשתי מאוד. אמרתי לה שאשב עם הכותבים האחרים וננסה למצוא את שביל הזהב כדי שתהיה מרוצה. כמה ימים אחר כך הגיע אלי אי־מייל מהמנהל שלה שרצה להוסיף כמה שירים לסרט. המקום היחיד שבו יש שיר זה לקראת הסוף, וזאת אמורה להיות סוג של הפתעה לדמויות, שלא יודעות שהדמות של בט יודעת לשיר. הייתי בשוק מהבקשה, שהיתה בסך הכל גחמה של שחקנית־זמרת ולא היתה קשורה לתסריט. המפיקים אמרו לי 'לך על זה כדי לא לעצבן את בט'. הייתי עצבני ושלחתי לה אי־מייל קצר וענייני שהיה כתוב בו: 'גברת מידלר, אני אומר לך חד וחלק: השירה של הדמות אמורה להיות הפתעה לדמויות ולקהל. את לא במיוזיקל ואת לא תשירי מעבר לשיר שיש בסוף הסרט!'"
אאוץ'.
"הסוכן שלה החזיר לי אי־מייל וכתב: 'לא רוצים? לא צריך'. ואז נפגשנו שוב והיא אמרה 'רק שתדע לך שכשכתבת לי את האי־מייל התקיף הבנתי שאני רוצה להיות בסרט. בפגישה הראשונה היית כל כך חנפן וכל מה שאמרתי ענית כן, כן, שרק שידר שאתה לא בטוח בעצמך. פתאום באי־מייל הבנתי שאתה יודע בדיוק מה אתה רוצה לעשות, שאתה מאמין בעצמך ובפרויקט, ובעיקר שאתה לא כמו כל החנפנים שמלווים אותי ואומרים על הכל כן ומושלם'. זה היה שיעור חשוב בכך שהדרך שלי נכונה, וזה נתן לי הרבה מאוד כוח".
"קראתם לי בשביל חלטורה?"
את דרכו המקצועית החל בגיל 22. אחרי לימודי תיאטרון באוניברסיטת תל אביב ובלונדון דרמה סקול הוא זכה במקום הראשון בפסטיבל עכו עם ההצגה "אללה כרים" ומייד נחטף להבימה. במשך שנים עשה ועשה ועשה, עד שיום אחד בשנת 2000 נעלם לארה"ב. לפני כשלוש שנים חזר לעשייה בארץ. לאחרונה סיים לעבד את הסרט "חגיגה בסנוקר" להצגה בימתית בהשתתפות זאב רווח, אריה מוסקונה, מיקי קם, נירו לוי ואחרים. במקביל, התעסק בחודשים האחרונים בקריאת יותר ממאה מחזות זמר שהוגשו לו כמנהל האמנותי של פסטיבל מחזות הזמר, שאמור להיות אירוע שנתי קבוע ויושק בחנוכה בבת ים.
הדור הצעיר בארץ מכיר אותך כמנטור מ"לה לה לנד" ולא מודע לביוגרפיה האמנותית הארוכה. שנים תהיתי למה, בשיא הצלחתך, קמת ונטשת?
"חמש שנים אחרי שהמחזמר 'הקוסם' שבר כל שיא אפשרי, המפיקים ביקשו ממני לחדש אותו בגירסת 'הקוסם 2000'. זה הרגיש לי מוקדם מדי, אבל שיכנעו אותי שקיימת דרישה מצד הקהל אז התגייסתי למשימה כמו שאני יודע והעליתי את ההצגה שוב. מה שלא ידעתי הוא שמתכננים להעלות אותו לחנוכה ולהוריד אותו אחרי שבוע. זה שבר אותי. כל כך הרבה השקעה בשביל שבוע אחד? קראתם לי בשביל חלטורה? זה הרגיז אותי. ובכלל, זאת היתה תקופה של רצף הצלחות שהעמידו את הציפיות ממני על רף גבוה כל כך, עד שהרגשתי שאני מאבד את ההנאה האמנותית שלי. כל מה שרצו זה שאמלא אולמות ואמכור כרטיסים. זה איבד את הטוהר האמנותי.
"כל הדבר הזה התווסף לאכזבה גדולה שחוויתי שנה וחצי קודם לכן. חיים סבן הזמין אותי לניו יורק ורצה להעלות את המחזמר 'הכל אגדה', שכתבתי בברודוויי. עשינו אודישנים ובחרנו בשרה ג'סיקה פרקר, בימים שלפני 'סקס והעיר הגדולה'. התחלתי לעבוד על הגירסה באנגלית, ובוקר אחד התברר לי שחיים מכר את חברות ההפקה שלו ושההפקה נדחתה לתאריך לא ידוע. זה הפך אותי לגמרי. חזרתי לארץ לקחת אוויר לנשימה ולעשות את מה שאני יודע לעשות, ואז הגיעה החוויה של 'הקוסם 2000' ופשוט הרגשתי שאני צריך אוויר ושאני חייב לעשות את הברייק שמעולם לא עשיתי אחרי הצבא, אז נסעתי לניו יורק לשנה וחצי".
ומה עשית שם?
"צילמתי פיילוט לערוץ 10 בשם 'שגרירות 69', אבל זאת היתה עוד אחת מתקופות המשבר של הערוץ וזה נפל בין הכיסאות. כתבתי תסריט לסרט 'מלך של קבצנים', שלימים צילמתי, וחתמתי הסכם מול רשת פוקס ליצור סידרה על ספיישל תוכניות לחימה. הם קנו את הזכויות, אבל אז התרחש אסון התאומים והם החליטו שזה לא זמן מתאים לתוכניות אלימות. זו היתה תקופה שבה צברתי אכזבות בארה"ב, עם תחושה שהראש שלי מתנגח בתקרת הזכוכית בישראל; אני מודה שהייתי מבולבל. מצד אחד הייתי מאושר מעצם חדוות היצירה שהיתה לי שם, אבל חשתי אכזבה מהדברים שנתקעו".
אני שמעתי סיפורים אחרים על העזיבה שלך.
"מה כבר שמעת?"
שסגרת לא מעט דלתות בארץ. שגישת היד הקשה של הבמאי גבתה מחיר משחקנים שעבדת איתם. בעצם, ששילמת מחיר על גישת העבודה שלך.
"נו, באמת. יש יותר מדי אנשים שצריכים להתנצל בפניי על כך שהם המציאו עלי שמועות שאני קשה ומתנהג לא יפה. אלו אנשים שהמציאו דברים מתוך התסכול שלהם, כי עבדתי איתם פעם אחת ואחר כך לא ליהקתי אותם לעוד עבודות. זאת כפיות טובה לשמה".
הגישה הקפדנית אף פעם לא פגעה בשחקנים?
"תראה, לא אתכחש לכך שאני מאוד מאוד אמוציונלי בעבודה ושאני יכול לאבד שליטה בגלל טיפשות, חוסר מקצועיות ואיחורים לעבודה. אני חושב שאת הטוטאליות והאכפתיות שלי ראו טוב מאוד ב'לה לה לנד'. שיר לוי החליט בשלב מסוים שהוא לא רוצה לקבל את העצות שלי. בסדר. אל תעבוד איתי. ההפסד הוא שלך ולא שלי. אם אני מאבד את העשתונות זה תמיד תמיד מסיבה שקשורה להתנהגות לא מקצועית.
"בארץ אני צריך להתחנן אחרי כל חזרה, 'נא ללמוד את הטקסט למחר', בזמן שבחו"ל השחקנים מגיעים ליום הראשון כשהם יודעים את כל הטקסט בעל פה. אני מגיע לחזרות מוכן ומדויק עד הסוף, ואילו לא מעט שחקנים מתלוננים שחם או קר להם, שיש להם יותר מדי עבודה במקביל ומה לא. עובדים על הפקה לחנוכה כשהשחקנים יודעים מראש שההצגה תרוץ ארבע או חמש פעמים ביום, בחום ובקור, בבריאותם ובחוליים, ואז הם מתלוננים שטוחנים אותם. ובסוף אתה מצפה שלא אתרגז מחוסר מקצועיות של שחקנים?
"עזוב את השמועות, יובל. כן, אני קפדן בעבודה, וכן, אני מתרגש כמו ילד וגם מתרגז כמו ילד, אבל אף פעם לא פגעתי באנשים מתוך זדון, ומי שלא הבין את זה, כנראה לא הבין את רף המקצועיות שלי".
מה עוד מרגיז אותך ביצירה הישראלית?
"יש המון. בעיקר העובדה שהתיאטרון הישראלי כבר שנים ארוכות מאוד לא מביא שום בשורה. בזמן שבטלוויזיה יש פריצת דרך, בארה"ב מצלמים לטלוויזיה הפקות ישראליות ובקולנוע אנחנו מגיעים לאוסקר ויש את ארי פולמן שהמציא שפה חדשה, בתיאטרון אנחנו פשוט תקועים מאחורה. מחזמר על שירים של צביקה פיק, מחזמר על שירים של שלמה ארצי ומחזמר על שירים של דני סנדרסון".
ומה הבעיה בזה? גם "חגיגה בסנוקר" שעיבדת וביימת היא לא בדיוק המקבילה של שייקספיר.
"זאת הצגה נוסטלגית שנתפרה סביב סרט קאלט ומשלבת פסקול נוסטלגי משנות השבעים. היא נמצאת בתיאטרון פרטי ומסחרי, זה המקום שלה. הבעיה היא שהתיאטראות בישראל, כאלה שמסובסדים מתקציבי הממשלה, אמורים לא לפעול משיקולי מסחריות אלא לעודד יצירה ויוצרים חדשים. כמה שנים עוד אנחנו צריכים לשמוע שחנוך לוין הוא גדול המחזאים כאן? חנוך מת! הגיע הזמן להוליד יוצרים חדשים, ואת זה אפשר לעשות רק על ידי עידוד יוצרים ויצירה, בלי לחשוב על כסף שהתיאטרון רוצה להכניס. גם בלונדון ובניו יורק יש תיאטרון רפרטוארי עם הצגות של שייקספיר, איבסן, קלאסיקות והצגות חדשות, ויש את הווסט־אנד וברודוויי עם כל מחזות הזמר. אין לי בעיה עם הצגות קלילות, יש לי בעיה עם המיקום שלהן".
יש לך שאיפות להיות מנהל אמנותי בתיאטרון?
"ממש לא. תפקידים כאלו הוצעו לי בעבר ואני חושב שזה חרא ג'וב. אני לא רוצה להיות האבא והאמא של אחרים ואני מודה בקול רם שמעניינת אותי רק היצירה שלי. אם הייתי צריך לקבוע לוח הצגות הוא היה סובב סביב הצגות של אורי פסטר".
איך השם החם בתיאטרון נדחק לשוק הפרטי?
"כי אני אדם מאוד מאוד בררן, מחפש את האתגר הבא ואומר הרבה 'לא'. היו לא מעט מקומות שהציעו לי פרויקטים שאמרתי להם 'לא' ו'לא' ו'לא', עד שאני מניח שהגיע שלב שהם אמרו 'נו, טוב. אין טעם לפנות אליו יותר'. קשה לי ליישר קו עם חלק מהדברים. ביום שאיישר קו עם הזרם אפסיק לעבוד! אני הולך בדרכי והיא מוכיחה את עצמה.
"הנה, עכשיו החלטתי ליזום עם שלמה לחיאני, ראש עיריית בת ים שהכרתי ב'רוקדים עם כוכבים', את חג המחזמר המקורי. אנחנו עומדים להעלות ארבעה מחזות זמר חדשים ולהזמין את מנהלי התיאטראות וגופי התרבות, בתקווה שיגלו עניין ויאמצו את זה. כמה שנים אפשר לחדש שוב ושוב את 'סאלח שבתי' ו'קזבלן'? אנחנו ב־2013, ולא יכול להיות שמחזות הזמר שמעלים פה הם בני חמישים שנה".
מה עובר ליאיר לפיד בראש?
נדמה שלפסטר יש דעה על כל דבר. הוא מתקשה להסתיר את דעותיו על הגופים ועל המבצעים הישראליים, שולף משפטים ואז מבקש לצנזר את עצמו "כי אין לי כוח להיכנס למלחמות". גם ליאיר לפיד, פעם חבר קרוב ושותף ביצירה והיום שר האוצר של מדינת ישראל, יש לו מה לומר. הוא אפילו חיבר מונולוג מבעוד מועד שמצוי, כמובן, במחברת הירוקה שלו.
"מה שקרה עם יאיר לפיד בלתי נתפס בעיניי! אני זוכר שביום הבחירות פתחתי את האינטרנט בלוס אנג'לס ולא האמנתי שהוא קיבל 19 מנדטים. זה הפך אותי לחלוטין, בילבל אותי לגמרי. מרוב בלבול ותחושת הזיה לא ידעתי מי אני ואיך דבר כזה קורה. זה בלתי נתפס בעיניי, אבל זאת לא אשמתו. זו אשמת הבוחרים שלקחו בחור טוב, שהיה יכול להיות שר חינוך טוב או שר תרבות מצוין עם חמישה מנדטים, והפכו אותו למשהו שהוא אפילו לא דמיין בחלומות הכי ורודים. פתאום הוא גם מדבר על להיות ראש הממשלה.
"איבדנו סופר גדול. עבדתי עם יאיר כל כך הרבה שנים. כתבנו יחד את 'החופש האחרון' של צעירי תל אביב, עשינו הפקות באילת, הוא תירגם את 'שידוכים' של גוגול שעשיתי בהבימה וכתב פזמונים עם רמי קלינשטיין למחזמר 'מלך היהודים' שביימתי. הוא אדם יצירתי מאוד בעיניי, וספרו הראשון 'הראש הכפול' הוא יצירה מדהימה. יאיר היה אמור להיות עמוס עוז הבא, ולא בנימין נתניהו הבא. אני מסתכל עליו בטלוויזיה ומרגיש כאילו אני מסתכל על מישהו שנקלע לבית 'האח הגדול' ולא יודע איך משחקים את המשחק. אני מרחם עליו. אני מנסה להבין מה עובר לו בראש ומה עבר בדעתו כשהחליט לעשות את המעשה. האם תאוות הפרסום הובילה אותו לשם? אני מרחם על אנשים שהאגו משתלט להם על האמת הפנימית, ואני מתקשה לכבד אנשים שלא הולכים אחרי הייעוד האמיתי שלהם. איבדנו סופר גדול, וזה מרגיז אותי".
יגידו אנשים שגם אתה איבדת דרך. מבמאי דגול הפכת למנטור טלוויזיוני. יש דור שלם שאורי פסטר בשבילו הוא זה שאומר 'כן?' בסיום כל משפט ורב עם מאיה בוסקילה ועם ג'ולייטה.
"ההבדל הוא שאף פעם לא זנחתי את עבודתי כבמאי ולא הפסקתי לחפש אתגרים אמנותיים. 'לה לה לנד' הגיעה אלי במקרה. המפיק אלעד קופרמן פגש אותי אחרי שאבא שלי נפטר וסיפר על סידרה שמצלמים באל.איי ושאל אם זה מעניין אותי. התגובה הראשונית שלי היתה 'עכשיו באים?' אם היה משהו שכאב לאבא שלי בשנים האחרונות, זו העובדה שלא ראו אותי בטלוויזיה ושאחרים לקחו קרדיט על דברים שעשיתי. נכנסתי לזה ובהתחלה הייתי נוראי. התרגשתי נורא. לאט לאט התחלתי ליהנות מזה ואז הגיעה ההצעה ל'רוקדים עם כוכבים'.
"האמת היא שאני נהנה מזה. מתשומת הלב, מהמוניות שמגיעות לאסוף אותי, מהכתבות, מהאיפור, מיחס ה־VIP ומהתגובות ברחוב. אני לא מכחיש. להפך, אני צריך להילחם בעצמי להגיד 'לא' לכל מיני הצעות שמגיעות. אני מזכיר לעצמי כל הזמן מה הייעוד שלי ולמה אני נמצא פה. קיבלתי איזו הצעה להיות בתוכנית בוקר, ולמרות שהיה בזה משהו מפתה מאוד, כי אני אדם דעתן שקורא בכל בוקר את כל העיתונים, סירבתי לזה. זה לא אני. זאת לא המהות שלי. אני חייב להישאר במקום שלי בלי רעשי רקע".
הוורבליות האינסופית של פסטר והדעתנות הנחרצת נעצרת כשמגיעים לדבר עליו. כלומר על האדם שמאחורי התדמית. פסטר מעולם לא נישא, אין לו ילדים ובשנים האחרונות הוא חולק את זמנו בין מלון דירות בלוס אנג'לס, בית אמו בהרצליה ודירתו ברמת אביב החדשה. הוא רווק נצחי, שכאילו התמסד עם הבמה.
"אני אוהב להתראיין ולדבר על העבודה, אבל ממש לא אוהב לדבר על עצמי. יש סביבי מעגל מצומצם מאוד של חברים ובני משפחה, ואין אליו כניסה לזרים. אחרי המוות של אבא הבנתי, יותר מתמיד, מה חשוב לי וממי אכפת לי. המעגל נסגר למציצים. אני לא מתחבר לדור הפייסבוק והאינטרנט והמחוברים שמדברים אל עצמם ועל עצמם.
"אין ספק שהקריירה פגעה בחדוות הזוגיות שלי. היצירה מילאה אותי בסיפוק במשך שנים, והצוות שהקיף אותי בהפקות היה המשפחה הכי קרובה אלי. אז כן, הקריירה באה על חשבון משפחה וזוגיות, אבל היות שאני מפגר אחרי האדם הממוצע בהרבה שנים מבחינת ההתקדמות האישית שלי, ומכיוון שיש בי משהו ילדותי, אני עוד יכול להפתיע את עצמי ולהדביק את הפער".
yuvalab@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו