סרטו של דרור מורה, שהיה מועמד בטקס האוסקר 2012 בקטגוריית הסרט התיעודי, זכה לסיקור רחב ולניתוחים רבים. מחומרי הגלם ששימשו את הסרט צמחה גם סידרה בת חמישה פרקים, המנתחת את העימות הישראלי־פלשתיני מנקודת מבטם של שישה ראשי שב"כ לשעבר, ובתוך כך חושפת כמה מסודות הביטחון של מדינת ישראל. שידורה בערוץ הממלכתי הוא הישג כשלעצמו, ביטוי לחופש הדיבור בישראל, פתח לדיון ציבורי. כ־80 אלף ישראלים צפו ב"שומרי הסף" בקולנוע, ומי שלא נחשף לסרט כשהוקרן על מסך גדול, יוכל לעשות זאת באמצעות הסידרה, המרחיבה את היריעה ומחדדת נקודות שונות. שיבוצה דווקא בליל ראשון, מול מעצמת הרייטינג "האח הגדול", הוא עניין למחשבה: האם יש מי שרוצה שאזרחי ישראל לא יצפו בכל פרקיה? לא יצפו בה בכלל? ואולי האח הגדול האמיתי יושב בכלל ברוממה?
שישה אחים גדולים אחרים, ראשי שב"כ לשעבר, מתראיינים בסידרה. זוהי דרמה מינורית, איטית, שעיקרה "ראשים מדברים". הסצנות מורכבות מראיונות קרים עם אנשים שישבו בעמדת מפתח וצפו בדרג המדיני הבכיר, מקבלי ההחלטות, בפעולה, מולבשים על סרטי ארכיון. איש לא מזיל שם דמעה (לפחות לא בפרק הראשון), איש לא מתמוטט מייסורים בחדר סגור מול מצלמה. ובכל זאת, מהצפייה עולות תחושות קשות. כתב האשמה חריף. מורה בחר למקד את הביקורת בצמרת: הקודקודים אשמים. "מה ההבדל בין גולדה לבגין? כלום", אמר בבכורה אברהם שלום. התמה הזו תלווה את רוב פרקי הסידרה. שלום, האיש שגם העניק לפרק הבכורה את שמו "אין אסטרטגיה, רק טקטיקה", הוא הגיבור הכי פחות פופולרי מקרב המרואיינים, כולם שועלי טלוויזיה ותיקים, ואולי המפתיע ביותר. "נשארנו בלי אויב", ניתח שלום את תוצאותיה של מלחמת ששת הימים, נקודת הפתיחה של הסידרה. מכאן יוצא לדרך נרטיב פוליטי־צבאי, שכמו כל סיפור היסטורי שעם מספר לעצמו, יש שמאמינים בו ויש המפקפקים בו.
אפשר לראות ב"שומרי הסף" סרט הפחדה ואפשר לראות בו סרט מפחיד. ההבדל תלוי בהשקפה הפוליטית שממנה צומח המתבונן. עצם החשיפה של גוף ביטחוני דוגמת השב"כ יכול להיתפס כמסוכן או כמבורך. בפרק הראשון מתמקד מורה בשיטות הפעולה של הארגון, מנגנון איסוף מידע, גיוס משת"פים וכשלים. טבח סברה ושתילה והמחתרת היהודית עלו לדיון, ראשים הודו בכישלון. "כישלון מודיעיני", התייחס יעקב פרי למחתרת היהודית. הפרק משופע אמירות מהדהדות ("האויב שהכי קשה לתפוס זה שבא מתוכך", שלום), חלקן נשמעו כמו חוכמת הבדיעבד, חלקן כמו נבואות זעם, חלקן כמו רבע התנצלות.
לפרק הבכורה הסתפח דיון באולפן בהנחיית אמיר בר שלום ונועה ברק, שהגיעה על תקן קישוט פלוס טון רציני. החשודים הרגילים, תא"ל (מיל') אפי איתם וד"ר יוסי ביילין, התייצבו וזכו לשטוח את עמדותיהם המוכרות לצד איש צבא ושני פרופסורים (משלחת חיפוש יצאה לאתר אישה בעלת דעה על "שומרי הסף" המוכנה להתראיין בטלוויזיה. האם תימצא כזו עד לסיום הקרנת הסידרה?).
חוסר ההסכמה בחברה השתקף באולפן. אז מי אשם? ראשי הממשלה? הפרטנר שאיננו? המציאות? כצפוי, הדיון לא חידש דבר ולא הלך לשום מקום. גם בשבוע הבא ידברו שלום, פרי, אבי דיכטר, יובל דיסקין, כרמי גילון ועמי איילון עם מורה. השידור הטלוויזיוני יאפשר לבדוק כמה ישראלים חפצים להתמודד עם דבריהם. אפשר להמר שיותר ישראלים ירצו להאזין לחוכמת האח הגדול. אצלו לפחות מובטח זוכה אחד בסוף העונה.