צילום: אוהד צויגנברג // מחפשים את הנוסחה שתבטא את הרצון לשינוי. הוועדה לשוויון בנטל

הסדר הישן קורס, ולא ברור מה יבוא במקומו

כאשר תיקרא ישראל לבחור את הכנסת ה־20 דבר לא יהיה כבעבר. מהביטחון הלאומי עד האקדמיה, מהרבנות ועד לנמל

רוח גדולה באה ונושאת בחובה תזזית לאורכה ולרוחבה של החברה. לעיני הישראלי המצוי מתנהלת מהפכה ללא שפיכות דמים. יש לה מוקדים בביטחון הלאומי ובעוני העמוק ובנסיגת שלטון החוק ובמחאה החברתית. איש אינו יודע לאן נושאת אותו הרוח.

במבוכתו מנסה האזרח לאמוד את המתרחש באמצעות כלים ישנים, ששוב אינם משקפים את השינוי המתחולל. בתכיפות גוברת מתפרסם סקר השואל בלשון ארכאית מה חושב הציבור על משהו שהיה פעם רלוונטי, ואם ארבע שנים לפני הבחירות הבאות יצביע היום לבנימין נתניהו או ליאיר לפיד?

אין לכך חשיבות. אפילו המאבקים על הבכורה הפוליטית אינם "העניין האמיתי''. בפרק זמן קצר נפרמו אכסיומות רבות. השבוע היה שייך לשוויון בנטל, ובסיומו התברר כי הפתרון המעשי מעניין מעטים בלבד. המילים הן שמעבירות מסר של התחדשות וחוסר שביעות רצון וכמיהה לתמורה, וטרם נמצא הניסוח אשר ישקף את מהות השינוי המיוחל.

הסדר הישן קורס במגזריו. הרבנים השמרנים של היהדות החרדית חשים שיאבדו את השליטה על חלק ניכר מצעיריהם גם אם יקפחו אותם וימנעו מהם ללמוד אנגלית ומתמטיקה. הרב חיים דרוקמן ואנשיו משיבים מלחמה שערה, אבל בליבם יודעים שהרבנות לא תוכל לשוב אל מי האפסיים כפי שהם רוצים לראותה, עם הרב דוד סתיו ובלעדיו.

הכל מתנקז לאי אמון אחד גדול. אפילו הכנסת עצמאית ומורדת, ומסרבת לפנייה משותפת של נתניהו ולפיד לרכך את חוק הפירמידות. הקהל זע בכיסאו כאשר היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין ניסה לתרץ בהרצאה באילת את אי העמדת אביגדור ליברמן לדין. לא מפני שהניתוח המשפטי שלו בהכרח שגוי אלא מפני שלא האמינו לו. ידעו שבקהל יושבים עמיתיו־עוזריו משה לדור ואביה אלף ומנענעים בראשם ל"לאו".

אין אמון אפילו בטענת מפקדי צה"ל כי ברצונם לקלוט את החרדים במדים, ולא במפלגות המבטיחות לחדש את פניהן ולמתוח אותן, אבל לא ממש.

במדינה מתחוללת מלחמת בני אור בבני חושך במובן רחב יותר מאשר המאבק הקלאסי להגנת שלטון החוק. כאשר כמה מתומכיו המובהקים של נתניהו ממליצים בפניו לנהוג כאריאל שרון ולהקים מסגרת מפלגתית חדשה - זה ביטוי לאותה מהפכה, ששוב אינה מסתפקת במה שהיה, אפילו במה שהיה לטוב.

כאשר תיקרא ישראל לבחור את הכנסת ה־20 דבר לא יהיה כבעבר. הכל יהיה שונה. מהביטחון הלאומי עד האקדמיה, מהרבנות עד לנמל, מבית המשפט העליון עד לפרברי העוני. זה קורה, רק אנו איננו יודעים עדיין איך למצב ולהגדיר את ה"משהו" המהפכני הזה.

 קיצוץ חסר אחריות

האם אנו עדים למהדורה ב' של סף מלחמת לבנון השנייה אשר הסתיימה בתבוסה? כך זה מתחיל: צה"ל נאלץ לקצץ בתקציבו. מערכת הביטחון מתנגדת לעיכוב פיתוחן של מערכות נשק מדויק ולקיפול העיניים והאוזניים של המדינה - המודיעין הפרוס על פני המזרח התיכון. נותר לפגוע רק באימונים.

מישהו טוען שיש "שומן" להסיר מהתקציב, ולא מאימון הלוחמים? בבקשה, שיצביע היכן לבד מן השטות שלפיה ניתן להרע את תנאי השכר של משרתי הקבע. למי כבר הורידו שכר בארץ? אמנם תנאי העבודה בצה"ל עדיין טובים מדי, אבל כל אדם יודע כי גיל הפרישה מצוי בתהליך של עלייה מתמדת.

אך בבקשה, אם מישהו יודע כיצד - שיצביע בפני משה (בוגי) יעלון ובני גנץ. אם לאו - ראוי לזכור שבעבר הרחוק כבר כפו על הרמטכ"ל יעלון וקודמיו קיצוץ שנמשך שנה אחר שנה. התוצאה היתה מלחמת לבנון השנייה. באקראי הייתי במחיצת גנץ בהתנהל הקרב בסאלוקי, לבנון, ואני משוכנע כי שנתו נודדת בלילות למחשבה כי שוב תפרוץ מלחמה בלתי מתוכננת וצה"ל יתפקד כבאותה שבת שחורה.

אז, כשפרצה המלחמה, מיהר יעלון לחזור מלימודיו בארה"ב. הוא רצה להציע לאהוד אולמרט ולדן חלוץ לסתום את הפרצות, לתקן את החסר. שניהם לא פגשו בו. אולמרט שלח אליו את מזכירו הצבאי גדי שמני. הסוף ידוע, המלחמה נסתיימה בתבוסה.

כשהתמנה לרמטכ"ל החזיר גבי אשכנזי את הצבא לכשירות. היו אפילו שסברו כי התאמן יתר על המידה לקראת מלחמה שעברה

מהעולם. בכל זאת הצבא נראה בתוך זמן מה כצבא. מה עתה? שוב יתייצבו עם צבא בלתי מאומן מול מזרח תיכון רותח, קודח?

הממשלה מרגיעה את יעלון וגנץ שתחזיר את הקיצוץ בשנים הקרובות. מי יאמין? אחרי 2006 הבטיחו לצבא תקציב לעשור. נופפו בדו"ח הוועדה בראשות דוד ברודט, שעסקה בנושא ביסודיות. מה נשאר ממנו? לא כלום. בדיוק מה שיישאר מן ההבטחות ל־2015.

אם יש מישהו בממשלה ובכנסת שאחריותו רבה מן הפופוליזם המקנן בו, שיתניע הצעת חוק האוסרת על צה"ל לקצץ באימונים. אין לאימונים בא כוח. גם לא ועד עובדים. אך זה מה שנחוץ כדי שלא נתחרט בהיפתח מלחמת לבנון השלישית.

 כך נהייתי פראייר

יותר מכל, אמר יצחק רבין, הישראלי "שונא להיות פראייר". בימים אלה אני הפראייר התורן.

לפני כשנה פגשתי בארוחת צהריים את סגן הרמטכ"ל לשעבר משה קפלינסקי ורעייתו פנינה. הוא עמד בראש מיזם המכונית החשמלית בטר פלייס והיא שיכנעה אותי לרכוש אחת. הוא פרש בתוך זמן קצר ואני נותרתי בחברת 940 פראיירים אחרים עם פח והגה וסוללה חשמלית. הלך עלי.

איני מקטר ואיני מתבכיין, כפי שהאמריקנים והאנגלים נוהגים לומר You win some, you lose some. לא התפתיתי למכונית החשמלית כדי לממן את האחים עופר, שאחד מהם עוקר לאנגליה כדי לא לשלם מסים בישראל. קניתי את מכונית הרנו והסכמתי לאי הנוחות המסוימת שיש בשיטה החשמלית בתקווה כי רבים ינהגו כך, וקופת מדינות הנפט מאיראן עד סעודיה תתרוקן. אחרים עשו כן מסיבות אלה או מפני שהם דואגים לאיכות הסביבה, ובכלל רוצים מכונית שקטה.

בסופו של דבר חבל שהמיזם לא עלה יפה. אפשר שהיה משכנע גם אירופאים ואמריקנים לאמצו, והסוללות היו משתפרות וטווח הנסיעה מתארך, והאייתוללות היו רואים ועיניהם כלות, ובמקרה זה נכון היה להתריס כלפי האיראנים כי "אין שמחה כשמחה לאיד".

ככל שאני תומך בתחרות משקית במבט לאחור, נראה לי כי בטר פלייס היתה צריכה להיות חברה ממשלתית עד שהיתה מגיעה לביסוסה הכלכלי.

הממשלה יכלה לכפות את הרכב החשמלי על רבבות במשק. על עובדי מדינה ועל אחרים, שממילא מקבלים מכונית לכל פקיד מקופת הציבור. גם היתה מגבירה את החיסכון. כל מי שנוסע כ־2,000 קילומטרים בחודש חוסך כ־600 שקלים. 

כמה צריך עובד להיאבק כדי לקבל העלאה בשכרו בשיעור כזה? בבטר פלייס קיבלתי העלאה כזאת בחינם.

איני מציע שהממשלה תפדה את בטר פלייס ותשפה אותי. החלטתי, שגיתי, מגיע לי להפסיד. אבל בלי שתעשה שום תספורת למשפחת עופר ולאחרים - כולל גם לא לרוכשי מכוניות כמותי - אני סבור שכדאי לה לשקול לקבל את החברה לידה בחינם ולהמשיך לתפעלה.

בכפותה מכונית חשמלית על פקידיה ועל עובדי ציבור היא תחסוך הון תועפות מההוצאות הכבדות הכרוכות במימון צי המכוניות שלה.

 מלחמת "בני האור"

יושב ראש הקואליציה, יריב לוין, אינו מרפה. בסגנון ממותן שב להציע הרכב חדש לוועדה למינוי שופטים. אהרן ברק ודורית ביניש כבר אינם בעליון, אבל הוא עדיין סבור כי בג"ץ מוטה. בהצעה שלו אפילו ראש הממשלה ימנה נציג לוועדה לבחירת שופטים, אם כי נכון שיהיה רוב לאנשי המקצוע ולא לפוליטיקאים.

בממשלה הקודמת לא היה לכך סיכוי. מיכאל איתן, בני בגין, אהוד ברק ודן מרידור ניצבו כחומה בצורה להגנת שיטת בחירת השופטים, שהוכחה כיעילה. בסיבוב הנוכחי המאבק נופל על כתפי השרה ציפי לבני. היא הבטיחה ללחום בחורמה להגנת בג"ץ, אבל מי יחבור אליה? 

העיניים נשואות ליש עתיד שעד כה לא גילתה עניין במעמדו של בית המשפט העליון. מניין יבוא עזרו של בג"ץ? לבני תצטרך לגשש בממשלה. "בני האור" נקראים מחדש לדגל.

 בבית היהודי נבהלו

מה קורה אצל "האחים"? יש עתיד והבית היהודי תמכו בהצעת אלעזר שטרן (התנועה) להבטיח כי 20 אחוזים מהגוף הבוחר את הרב הראשי יהיו נשים. אך הבית היהודי נבהל מפני רבניו. הוא מצא עילה להתכתש עם בנימין נתניהו, שתבע (בהיגיון) כי חלק מהמינויים הנשיים ייעשו על ידו. נפתלי בנט נסוג. בקרוב ייוודע אם שי פירון מיש עתיד מתמיד בתמיכתו או נאלץ למשוך כתפיים. 

לפי שעה אין להצעת החוק רוב בכנסת. הבית היהודי איכזב. שוב יחלפו חודשים. בנט ידחה את בחירת הרב הראשי הבא עד לאחר סגירת הקלפיות המוניציפאליות. עוד חצי שנה של מי ביצה עומדים.

היתה לפחות קרן אור אחת בבית היהודי. השר אורי אורבך הודיע שנמאס לו. הוא תומך במועמדותו של הרב דוד סתיו. רק שאורבך קול קורא במדבר הפרלמנטרי.

 עושר ארכיאולוגי

מכירים את המשפט שהופיע בשלהי יצירות ספרותיות ומכתבים מתקופת ההשכלה וראשית הציונות: "נ.ב. - עיקר שכחתי"?

ובכן, אני השבוע "נ.ב. - עיקר שכחתי". לא בדיוק שכחתי אלא נודע לי באיחור.

אחרי שדיווחתי על סיור בעיר דוד התברר לי כי מתחת למגרש החניה בהר ציון מבצבצות עוד שלוש חומות. המאוחרת מהתקופה הביזנטית, והמרכזית מימי החשמונאים, וסימן שאלה מרחף מעל השלישית אם היא מימי הבית הראשון, אולי מימי חזקיהו. עושר ארכיאולוגי בבירת הערים הנחפרות בעולם כולו. לראש עמותת אלע"ד, דוד (דווידל'ה) בארי, רעיון מקורי, שחומות אלה ייחפרו על ידי תלמידים. מה שייחשף יתועד על שם בית הספר. הארכיאולוגים שיגיעו בעוד אלף שנים ישתאו להיווכח כי החומה החשמונאית, למשל, נושאת את השם תיכון א', וזו של הביזנטים - ישיבת הסדר ג'. לדעתי, גם המגזר הערבי מוזמן להשתתף.

רעיון חינוכי מרהיב. שווה יותר מסידרה של שיעורי מולדת משעממים בבית הספר. בכורתי נויה השתתפה בנעוריה בכמה ימי חפירה בשטח־G וההתנסות הקצרה הרשימה. זכור לי כי סיפרה בהתרגשות על חדר שירותים שנמצא ליד בית, משמע שהיה בבעלות ירושלמי עשיר לפני אלפיים שנים. מומלץ. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...