שני הפרקים מסידרת המופת "וייטנאם: הסרטים האבודים", שהוקרנו אמש, הצליחו להאיר באור חד את הפער העצום בין מציאות המלחמה בשטח לבין מה שקרה בעורף. את השטח ייצגו החיילים שהסתערו על הגבעה המפורסמת "המבורגר היל", שהיתה יעד מבוצר היטב של הווייטקונג. ערב ההתקפה, שגבתה את חייהם של 70 חיילים אמריקנים, כותב אחד החיילים ביומנו: "אנשים שאני לא מכיר ולא מכירים אותי ממתינים על הגבעה הזאת כדי להרוג אותי. למה לעלות עליה בכלל?" והוא עונה בפשטות: "כי אני שייך למארינס, ואנחנו לא מאכזבים זה את זה". החברות והאחריות לאנשים שאיתך - מעל הכל.
כשאותם חיילים חוזרים מווייטנאם, גאים במדים ובמדליות שעל חזם, הם נתקלים במפגינים שהולמים בשלטי מחאה על גגות המכוניות שמביאות אותם משדה התעופה הביתה. "מעולם לא הרגשתי כל כך בודד", כותב חייל אחר ביומנו. "רציתי רק למהר ולצאת מהמדים הללו, שהייתי כל כך גאה בהם. אף פעם לא התביישתי כל כך".
דעת הקהל האמריקנית החלה לנטות נגד המלחמה בעקבות אירועי מתקפת הטט. באופן מדהים, במתקפת הטט (הקרויה על שם ראש השנה הווייטנאמי שבו פרצה, ב־31 בינואר 1968) הכל קרה הפוך: אלה שהובסו תבוסה ניצחת בקרב - ניצחו באופן גורף במלחמה; אלה שהצליחו להדוף מתקפת פתע ולנצח חד־משמעית את האויב (מלחמת גבורה ממש שניהלו המארינס בקה סאן מתוארת כאן היטב) הפסידו במערכה ונאלצו, בסופו של דבר, לסגת עם הזנב בין הרגליים ולשוב לארצם. לקח צבאי־היסטורי יקר וחשוב.
הטלוויזיה הביאה את מוראות המלחמה לכל בית, והתמיכה הציבורית ב"מלחמה המצולמת ביותר", כפי שכונתה מלחמת וייטנאם, נפלה קורבן לכיסוי התקשורתי המאסיבי והבלתי מצונזר. בזמן מתקפת הטט, 90 אחוזים מחדשות הערב, בכל יום, הוקדשו למלחמה בווייטנאם, ו־50 מיליון אמריקנים צפו במוראותיה בכל יום.
הסידרה עושה שימוש מצוין בסרטי הטלוויזיה האלה, ביומנים פרטיים של בוגרי וייטנאם ובראיונות המשך שנערכו בימינו. הסרטים עברו עיבוד לדרגת HD ואת היומנים מקריינים שחקנים הוליוודיים. התוצאה משכנעת ומדממת, ולא נעשה שום ניסיון לייפות או לטשטש את מראות הזוועה.
האכזריות מומחשת באופן מצמרר בסרטון שממנו נלקחה תמונה שהפכה לאייקונית, ובה נראה מפקד המשטרה הדרום־וייטנאמית, גנרל לואן, יורה בראשו של שבוי מהווייטקונג. אלא שתמונת הסטילס מספרת רק חלק מהסיפור: הסרטון מראה את הגנרל יוצא מחויך מבניין, מצית סיגריה, וכשהוא עובר ליד השבוי - הוא פשוט שולף את האקדח, ויורה בראשו. בלי שאלות, בלי חקירה, בלי כלום.
נקודת המפתח של המתקפה היתה כש־19 אנשי וייטקונג הצליחו לפרוץ את החומה ולחדור לתוך מתחם השגרירות האמריקנית בסייגון, הסמל לעוצמתה של ארה"ב. אמנם בתוך שש שעות ההתקפה נהדפה וכולם נהרגו, אבל עצם העובדה שהשגרירות עמדה תחת התקפה עוררה תדהמה וכעס עצומים בארה"ב. "אמרו לנו שאנחנו מנצחים במלחמה הזאת," אמר בחוסר אמון ולטר קרונקייט, השדר הבכיר של סי.בי.אס, אמירה שזכתה לפרסום עולמי. המתקפה יצרה משבר אמון חריף בין המסרים האופטימיים של ממשל ג'ונסון והגנרל ווסטמורלנד, שאו־טו־טו הצפון־וייטנאמים נכנעים ואמריקה מנצחת, לבין מה שהצופה האמריקני ראה בטלוויזיה.