בירה, נקניקייה וגרעיני עפולה

קשורת הספורט הגרמנית עסוקה מאוד בימים האחרונים. לכאורה, הדבר הגיוני למדי. גמר ליגת האלופות שייערך מחר על אדמת אנגליה, יפגיש בין שתי הקבוצות הגדולות של הליגה הגרמנית: באיירן מינכן ובורוסיה דורטמונד. עם זאת, התקשורת הגרמנית מוצאת זמן להתעסק במה שבעיניה הוא תופעה מפתיעה למדי: אוהדים שרופים של קבוצות גרמניות בארץ ישראל.

אתר הבונדסליגה (הליגה הגרמנית הראשונה) עוסק בכך ואף מפרסם בסוף השבוע כתבה ענקית בנושא, ושליחי כלי התקשורת במזרח התיכון זונחים לרגע את הסכסוך הבלתי נגמר, ובוחרים לראיין כל נימול שמסתובב עם צעיף של באיירן מינכן ועם מגן דוד. אפילו מסעדה גרמנית חדשה שנפתחה בתל אביב, מוצאת עצמה מוקפת בחובבי נקניקיות קנאק, ששרים שירים שהם בטח לא מבית סבא, אולי דווקא מבית הרוצחים של סבא.

אבל בואו נשים רגע את ההומור השחור בצד. מבחינת כדורגל, הגרמניות נתנו השנה את הטוב ביותר לכל מי שהכדורגל יקר לליבו. הן פירקו מעצמות כדורגל כגון ברצלונה, ריאל מדריד ויובנטוס; הן סחפו מיליוני חובבי כדורגל אמיתיים ברחבי אירופה, שהבינו שהעתיד טומן בחובו פחות לאו מסי ויותר אריאן רובן. שנה לפני המונדיאל שעומד להתקיים בברזיל, נדמה שגרמניה, כנבחרת, חזרה להיות פייבוריטית לזכייה.

כמובן, הפופולריות הזו לא דילגה על ארץ הקודש. נכון, עד לפני 20 שנה כל ביקור בארץ של קבוצה מהבונדסליגה זכה בכותרת "הנשר נחת", והשחקנים הגרמנים תוארו במשפט קצר "מגיני פח עם לב מאבן", אבל הזמנים השתנו. בשל כך הפגשנו לקפה של בוקר (הם היו שמחים לבירה באיזה מרתף) את האוהדים השרופים של הקבוצות הגרמניות בארץ. את כתב ההגנה שלהם הם החליפו במהירה בגאווה אמיתית.

אינטרסים מסחריים

מועדון האוהדים של קבוצת באיירן מינכן (fcbayern.co.il) הוא באופן לא מפתיע הכי מסודר וממושמע מכל מועדוני האוהדים הבינלאומיים בארץ. יש תפקידים, יש היררכיה, וכולם ממלאים היטב את ההוראות בספר החוקים הבלתי כתוב של אהדה לקבוצת כדורגל. בראש עומדים בוריס סקוליאר - מנהל טכני, מיכאל שינדלר - מנהל פרסום ויחסי ציבור ומאור בן חיים - מנהל אתר האוהדים הרשמי. אליהם הצטרפו אלי חזן ויובל לידור, אוהדים אקטיביים למדי, שמשתדלים לבקר לעיתים קרובות באליאנץ ארינה, מגרשה הביתי של הקבוצה.

מהצד האחר החבר'ה של דורטמונד שלחו שני נציגים ועוד שלושה על קו הטלפון; צביקה טפר, אושרי אברמוביץ' ומשפחת אמיתי: הסבא יוסי בן ה־75, הבן יותם בן ה־45 והנכד חגי בן ה־15. הם אולי לא גדלו במכרות הפחם של חבל הרוהר, אבל הם כן עושים "לייק" בפייסבוק לכל מיני שחקנים צעירים מהנוער של דורטמונד, שלא מאמינים שיש להם אוהדים שרופים בישראל.

לבאיירן יש יותר אוהדים בארץ, לדורטמונד קצת פחות, אבל הגורל המשותף שהביא אותם לאהוד קבוצות גרמניות בישראל, משכיח את היריבות החמה לרגע אחד. "אצלנו יש יותר מ־800 אוהדים רשומים במועדון באיירן מינכן ישראל; אוהדים אקטיביים, שקונים מוצרים, נוסעים למשחקים ומגיעים למפגשים שאנחנו מארגנים", פותח בוריס את הישיבה.

"יש אצלנו הרבה אוהדים מהמגזר הערבי", מגלה מאור, חייל בסדיר. "הם באים מטייבה ומכפרים בצפון לראות איתנו משחקים. הפוליטיקה נעלמת, ובגלל האהבה לבאיירן אנחנו מרגישים מאוחדים".

מאוחדים מול מי?

מיכאל: "מול חוסר פרגון וחוסר אובייקטיביות בנוגע להצלחות של באיירן. אף אחד לא מדבר על זה. מדברים רק על ההצלחה של ברצלונה. זה נובע מההיסטוריה הגרמנית, וכמובן מכך שאנחנו חיים בישראל. האבסורד הוא שבאיירן מינכן הוקמה על ידי יהודים. היא נחשבת לקבוצה יהודית".

אלי: "אל תשכחו כמובן את האינטרס שיש לערוץ חמש".

יובל: "יש פה שיקולים כלכליים נטו. אנשים שמשדרים את הליגה הספרדית מעדיפים למכור אותה, ומבחינתם זה לא משנה אם הבונדסליגה היא הליגה הכי מצליחה באירופה. מדובר בליגה מותחת ומעניינת, שאין לה הרבה מקבילות בעולם. הליגה הגרמנית נשארה מאחור בגלל שילוב של אינטרסים כלכליים והשנאה הקיימת לכל דבר שקשור לגרמנים, כך מי שאוהד כאן קבוצה גרמנית, חי במחשכים. לא מעט אנשים שואלים אם בשבת נצפה ב'סופר נאציקו' במקום ב'סופר קלאסיקו'".

אבל נדמה שהיחס לכדורגל הגרמני השתנה בשנים האחרונות, בייחוד בישראל.

אלי: "אני חושב שיש שני רגעים חשובים: הראשון הוא המונדיאל שנערך בגרמניה בשנת 2006. המונדיאל שינה את היחס של הישראלים לכדורגל הגרמני, לא רק כי הגרמנים שיחקו מצוין, אלא כי הרבה ישראלים היו במונדיאל הזה וראו שהגרמנים הם מארחים מעולים עם נבחרת מצוינת. הרגע השני שצריך לשים אליו לב הוא ההפסד האכזרי של באיירן מינכן למנצ'סטר יונייטד בגמר של 1999 - הוא הביא לקבוצה הרבה אוהדים".

"למדתי לאהוב"

אוהדי שני המחנות מבהירים כי הקבוצות הגרמניות מופלות לרעה בישראל ביחסי הציבור של הכדורגל העולמי, אבל גם קובעים שלא מדובר בגזירת גורל - וכי המצב משתנה במהירות. "אתה מבין", אומר יובל לידור, "היחס לקבוצות הכדורגל הגרמניות בישראל נובע לגמרי מבורות ומשטיפת מוח שנעשתה להם לגבי קבוצות אחרות לאורך ההיסטוריה".

צביקה: "כל עוד הקבוצות הגרמניות משחקות ביניהן, השנאה פחות מורגשת. קבוצות אנגליות או ספרדיות מדליקות את הישראלים, ואז כל השנאה יוצאת החוצה. אני למדתי לאהוב את דורטמונד כי הקהל שלה הוא הטוב ביותר בעולם. אהדתי גם את מנצ'סטר בתור ילד, אבל האהבה שלי לדורטמונד עכשיו היא הרבה יותר גדולה. ברצלונה מתאימה לתיירים - הקהל שלה הוא קהל של קונצרטים והעיר לא מעורבת. בדורטמונד כל העיר מעורבת".

אושרי: "התרבות היא אחרת לגמרי. אתה מרגיש שהכדורגל הוא כמו הכדורגל של פעם. הוא שייך לעם ולא ממוסחר. חובבי הכדורגל בישראל, ברגע שהם מגיעים לגרמניה, מתאהבים בעניין ומבינים על מה אנחנו מדברים".

ועדיין, זה לא שישראלים נוסעים עם הילד למינכן, כולם נוהרים לראמבלס.

צביקה: "זה ברור וידוע, אבל אולי הכתבה הזו תשנה את זה. בישראל אין בכלל חבילות של טיסות וכרטיסים למשחקי כדורגל בגרמניה. הייתי צריך קומבינה שכללה טיסה לברלין, משם רכבת ובקיצור אל תשאל. זה סיפור רציני ויקר. החברות הגדולות לא סופרות אותנו ולא עושות דילים, למרות שמינכן היא יעד מרכזי והכרטיסים לשם זולים יחסית. חברות הנסיעות לא מבינות את הפוטנציאל שגלום בחובבי הכדורגל הגרמני".

מאור: "אני פעם תפסתי טיסה לפראג, ומשם נהגתי למינכן".

אושרי: "מצאתי טיסה לקלן ומשם לדורטמונד ובפוקס התארגנתי גם על מלון ללילה".

איך צברים כמותכם מגיעים לאהוד קבוצות גרמניות?

אושרי: "אבא שלי הביא לי צעיף והתאהבתי מאז עונת 94/95".

צביקה: "אני בשנות ה־80 התאהבתי בכדורגל הגרמני. בכלל הגעתי לגרמניה כשחקן כדוריד עם הפועל ראשון לציון, ראיתי את הקהל החם ונדלקתי. לפני 17 שנה התאהבתי בדורטמונד באופן טוטאלי, ואני משתדל להגיע לכמה שיותר משחקים ולהקרין אצלי בבית משחקים, עם בירות ועם נקניקיות".

אלי: "בטירוף של 99', כשהם הפסידו את גביע האלופות, התאהבתי, וקבוצה היא כמו אישה, אתה מאוהב בה ולא יודע למה. כשלמדתי באוסטריה ב־2004 נסעתי לראות משחקים".

יובל: "שם המשפחה של סבא שלי בגרמניה היה 'לצטה', שפירושו אחרון בגרמנית, והוא עוברת לאחר מכן ללידור. סבא שלי היה גרמני ושיחק בהכח ברלין. מהבית הוא היה אוהד באיירן, כי היא היתה הקבוצה היהודית של גרמניה. כשהייתי קטן הוא היה אומר לי שאנחנו בגרמניה אוהדים רק את באיירן מינכן".

מאור: "לא התעניינתי בכדורגל אירופי עד הגמר של 99', וחוסר הצדק שנעשה שם בשתי דקות וחצי מול מנצ'סטר גרם לי להזדהות עם האנדרדוג. אחר כך, כשהם באו לארץ לשחק, זה פרח אצלי".

בוריס: "אני התאהבתי באוליבר קאן, השוער של באיירן בגמר של 99'. גם אני הייתי שוער, ולמרות שאצלי אהדו את יונייטד, אני התאהבתי באישיות המדהימה הזו, ומכאן התאהבתי כבר בקבוצה כולה".

מיכאל: "אני אוהד מכבי ת"א אז התחברתי לצבעים הצהובים של דורטמונד, אבל אז אבא שלי הסתכל עלי ואמר לי: "מה אתה עושה? בבית הזה אנחנו רק באיירן".

ביציע של באיירן, גם בר"ג

ספק אם בדורטמונד האמינו שבקיבוץ גבולות מצפון הנגב הם יגלו ארון בגדים מלא בחולצות ובצעיפים של הקבוצה, אבל הסיפור של משפחת אמיתי הוביל לכך שבמועדון עצמו מכירים היטב את המשפחה הישראלית הזאת. "אנחנו משתדלים לנסוע הרבה", מסביר יותם אמיתי.

"אבא שלי הדביק אותי באהדה לדורטמונד, אבל אני לקחתי את זה בקלות. מי שהתאהב בקבוצה באופן טוטאלי הוא הבן שלי, חגי, שהיה שמח להגיע ליותר משחקים. בפעם האחרונה שהיינו בדורטמונד החלטנו שאנחנו נוסעים לחמישה ימים רק לעיר, כדי לספוג קצת אווירה מעבר למשחק. יצרנו קשר עם המועדון, וכשהנשיא שמע שבאים אוהדים מישראל כדי לצפות במשחקי הקבוצה, הוא הצמיד לנו מארח. תחשוב על אבא שלי, בן 75, שכבר מתכנן שבספטמבר ניסע למשחק ליגה וגם למשחק בליגת האלופות. עד כדי כך דורטמונד היא חלק מחיינו".

אתם מתחברים בכלל לכדורגל ישראלי?

יותם: "לצערי הבן שלי עדיין אוהד כדורגל ישראלי, ובייחוד את הפועל תל אביב. אשמח אם הוא יעזוב את זה ויתרכז רק בכדורגל הגרמני". בנו בן ה־15 עומד בינתיים בציפיות. "באליפות השנייה של העשור הנוכחי, נסעתי עם סבא בפעם הראשונה לראות משחק בווסטפלן שטדיון", אומר חגי, "זה היה אחד המשחקים הגרועים של הקבוצה בשנים האחרונות, והיא הפסידה בבית להרטה ברלין. למרות ההפסד, החוויות והזיכרונות מהעיר - ובעיקר מהקהל של דורטמונד - היו גדולים".

גם יתר האוהדים הצברים של באיירן ודורטמונד לא מתעכבים על הנעשה בלוזון־ליג. "אני אוהד הפועל פ"ת", מבהיר אושרי, "אז לא קשה לי לעשות לפעמים ויתורים ולצפות בדורטמונד".

מיכאל: "שלא יהיה ספק בכלל, אני אוהד את באיירן בכל מקום ונגד כל קבוצה. כשהם באו לשחק כאן בארץ נגד מכבי חיפה ונגד מכבי תל אביב, ישבתי ביציע של האוהדים שלהם".

בוריס: "ברור שבאיירן, הכדורגל כאן לא מעניין".

יובל: "אני נשאר תקוע עם הפועל ת"א לפני הכל".

בסוף אתם עוד תהפכו לברצלונה, וכל מיני טרמפיסטים יידבקו אליכם ויאהבו כדורגל גרמני.

מאור: "אני לא מבין איך אוהדי מנצ'סטר יונייטד וברצלונה מסוגלים לקרוא לעצמם אוהדים. אני רואה מה אנחנו עושים, וכמה זמן הקבוצה הזו שואבת ממני, וכמה אני משקיע בה, ואומר לעצמי: 'לא יכול להיות שאנחנו והם נחשבים לאוהדים'".

בוריס: "אין סיכוי שלבאיירן יתלוו טרמפיסטים וכל מיני בחורות שמתלהבות ממסי או מרונאלדו".

יובל: "אני לא חושב שזה יקרה, אני חושב אבל שלגמר מחר יהיה רייטינג ממוצע ולא נמוך. זה בכל זאת גמר של אחד המותגים החזקים בעולם".

תגידו, איזו נבחרת אתם אוהדים בעולם?

כולם פה אחד: "דויטשלנד".

לפני שאנחנו נפרדים, החברים מהמרים על התוצאה. כולם בטוחים בניצחונם. את הגמר הם יראו בבית, אחרי לילות מול המסך והספסרים באינטרנט, שהסכימו להתפשר על 11 אלף שקלים לזוג כרטיסים.

"אבל אתה יודע איפה מתחיל להיות שינוי?", אומר אלי חזן, "כשאני רואה שבמשחקי הפלייסטיישן הילדים לא בוחרים אוטומטית בברצלונה או בריאל, אלא הולכים גם לבאיירן מינכן ולבורוסיה דורטמונד".