אחרי ההתלהבות, האם יפספסו את החלום הגדול?

האדם המודרני מיטיב להתגונן מפני איתני הטבע, אבל אינו יכול להם. הוא יבנה בטון כנגד רעש אדמה, אבל עדיין יהיו נפגעים רבים. יקים כור גרעיני כדי לגבור על מצוקת החשמל, אבל לא ימנע כליל אסונות. הוא הדין בטירוף.

צילום: מתוך מצלמות האבטחה בסניף

התצלומים מזירת הרצח בבנק הפועלים בבאר שבע מעידים שאין סיכול מלא. יתרון ההפתעה שמור לטירוף. אי אפשר לצפות מרשת הביטחון המשטרתית לקלוט כל זעקת שבר של המשוועים לעזרה.

זה עצוב. זה כואב. זה מצביע כמעט על אפסותו של האדם. אך מה לעשות, אין חיי אנוש על פני כוכב לכת שאין בהם בשורת איוב.

האכזבה

מעולם לא פרס הממשל מגוון כה רב של היצעים ניאותים בתחום היחסים שבינו לבין האזרח כפי שעשתה הממשלה הנוכחית. ממש מכל טוב הארץ.

שוויון בנטל השירות בצה"ל? - יש; תוכנית לימודי ליבה? - יש; היתר להירשם לנישואים בכל אזור במדינה בלי להיקלע לרב שמרן וטרחן? - יש; מהלך לחלץ את נמלי הארץ מידי הוועדים החזקים ולהחזירם לריבונות המדינה, שתקבע את דרכי הפעלתם? - יש; הוספת נשים לגוף הבוחר ברבנים הראשיים? - יש; בחירת רב ראשי אורתודוקסי אך מודרני כגון הרב דוד סתיו? - יש; ואם נשכח סעיף זה או אחר - יש ויש.

מה יש בפועל? אין. הוועדה לשוויון בנטל בראשות יעקב פרי לא תוליד הר אלא עכבר. המזער לגיוס חרדים ירד למזער מינוס. היעדים שנקבעו היו מספרי מינימום. גם מהם יישאר בהצבעה מחרתיים רק מינימום מקוצץ. בעוד שלוש שנים התכוונו לגייס 3,600. עכשיו מבקשים רק 3,200. יש די והותר זמן להוריד את המספרים ככל שיקרב מועד הגיוס.

ניחא, שהפוליטיקאים מאכזבים, אבל גם צה"ל אינו נלהב. הפך לצבא של "אי אפשר". מה אי אפשר? תמיד יש "לא אפשרניקים" כאלה. פעם הם אמרו שאי אפשר להקים מדינה, ואחר כך שאי אפשר לצאת למלחמת מגן יזומה ב־1967 אלא להמתין לישועה בידי זרים, ושאי אפשר להעלות בהמוניהם את יהודי מרוקו ואחריהם את מי שבאו מגלות אתיופיה.

בעלי רצון טוב הסבירו לדוד בן־גוריון שאי אפשר להעלות באחת את כל יהודי מרוקו. הפרופסור חיים שיבא הצביע על עומס במערכת הבריאות וגם בפי כולם היו נימוקים טובים לבד מהסברם של מעטים בצמרת כבן־גוריון וכמנחם בגין, שקודם כל יש לקיים את מצוות קיבוץ הגלויות ואחר כך להתמודד עם הקשיים. 

מדוע הצבא אינו נוהג כך בחרדים? ומדוע אינו מקדם אותם בזרועות פתוחות ורק אחר כך ניגש לפתור את הבעיות? ומדוע מניחים לפוליטיקאים לא לקצץ בתקציב הישיבות המשתמטות מחובת השירות בחסות התירוץ הנואל שטרם הוסדרו אורך השירות של נוער הכיפות הסרוגות וההשתמטות במגזר הערבי? קשיים או לא - צה"ל צריך לגלות התלהבות. שכן יש סיבה למסיבה, והקשיים בקליטת החרדים - אחר כך.

איש אינו מבקש להשליך את המשתמטים לכלא. רק לסגור את הקופה. כפי שאיש אינו סבור כי בתי הספר החרדיים יכולים לפתוח מייד בלימודי ליבה מלאים, אבל צריך לסגור את הקופה במקום שבו תיתכן התחלה, והיא נדחית על ידי ראשי הישיבה החרדית. 

אם יש מורה למתמטיקה - אין להמתין שתגויס גם עמיתה המלמדת אנגלית. ללמוד מייד, ולו גם במשורה. ואם הנהלת המוסד החרדי מערימה קשיים - לחסום את התקציבים עכשיו, לא בשנה הבאה. מה כה בלתי מובן בעניין זה, שהממשלה מעדיפה לדחות את עיכוב התקציב?

ומה על בחירת הרב הראשי? כאשר תשעה מהח"כים של הבית היהודי ממרים את פיו של נפתלי בנט ואינם מרימים יד בעד הצעת חוק של אלעזר שטרן, המגדילה את ייצוג הנשים בגוף הבוחר את הרב הראשי, נשחקת התקווה לשינוי. הפוליטיקה הישנה ניצחה את מי שמייצג את החדשה. האח הגדול נפתלי הופך לפתע לאחיין קטן בסיעתו־שלו. אולי טוב שכך, מפני שבנט עצמו נותן יד לחקיקה אנטי־ראויה, שנועדה להאריך את כהונת הרב שלמה עמאר ולבחור את עמיתו המבוגר יעקב אריאל, והוא יודע שזה פסול, אבל רוח הפוליטיקה הישנה מרחפת מעל גג הבית היהודי. גם שם. 

ניכרים סימני התרופפות. אילו ביקש יאיר לפיד ברצינות להחזיר לשליטת המדינה את נמלי הארץ, לא היה מקדים לכך הסכם עם עופר עיני. שר אוצר שעשה כן אינו יכול להיחשב מי שייאבק על האמת שלו.

הזמן החולף הוא רעה חולה. אם לפיד אינו מסוגל - מדוע בנימין נתניהו אינו נחלץ? הן הוא ידע מראש על ההסכם אשר גונן על הוועדים הגדולים בנמלים מפני הרפורמה הנחוצה; והן הוא עצמו רצה לכונן אותה בשמשו לפני עשור שנים כשר האוצר; ועליו לדעת כי כל טעות אסטרטגית למשק הלאומי בתחום זה תירשם גם על שמו. מפני שהוא שר־על לכלכלה הלאומית, גם אם בממשלתו הנוכחית אינו נושא בתואר זה כבעבר. 

עדיין לא מאוחר, אבל זמן קצר לאחר כינון כל ממשלה היא קרבה לצומת. עליה לבחור בין קפיצה למים הקרים לבין אובדן היוזמה והחלומות והתקוות והרעיונות לאורך כל דרכה העתידית. למשל, ברור שאם יישמר כוחו הפוליטי של לפיד הוא יתמודד בעוד ארבע שנים מול נתניהו על ראשות הממשלה. אך אם הוא עוסק בכך עתה - שניהם ייצאו וידם על התחתונה; שניהם לא יגיעו להישגים אשר יצדיקו את פנייתם לבוחר להעניק להם את אמונו.

נכון שהממשלה יצאה לדרכה לפני זמן קצר. אך צריך להתחיל מחדש כבר עתה. לא סתם התחלה אלא בשורה של נושאים בעת ובעונה אחת. לפחות זוגות־זוגות, נמלים ושוויון בנטל, לימודי ליבה ורישום חופשי של נישואים בכל אזורי הארץ.

התקדים בנמלים

זיכרונות־זיכרונות עם ניחוח של אקטואליה: ב־1967 סירב הוועד החזק בנמל חיפה להעביר את המתקן לשליטת המדינה. 2013 כבר היתה לפני 46 שנים. מפלגת העבודה שלטה בנמל בשיטות של חופי הכרך באמצעות סולל בונה ההסתדרותית.

בראש רשות הנמלים הממלכתית ניצב לוחם המופת הרמטכ"ל חיים לסקוב. הוא תבע ממפלגת השלטון את המובן מאליו, אבל היא תמכה בוועדים החזקים. עופר עיני לא חידש דבר. קדמו לו ראש עיריית חיפה אבא חושי ומזכיר ההסתדרות אהרן בקר.

יום אחד מסר לי בכיר בהסתדרות דו"ח ביקורת קטלני על מעשי סולל בונה בנמל: שחיתות, עצלות וזנות. לא הבנתי מה כתוב בו. הלכתי אל לסקוב וסגנו אברהם פרידמן. הם צילמו את הדו"ח במשרדי הרשות כל הלילה. בבוקר החזרתי אותו למדליף הרועד מפחד.

"הארץ" פירסם את הפרשה בסידרה ארוכה. ראשי "סולל בונה" הטרידו את עורך העיתון גרשום שוקן כאילו מדובר בכזבים, והוא חקר אותי שתי־וערב. כנראה גם את לסקוב. אך עמד כחומה בצורה מאחרי המסע לסילוק "סולל בונה" מהנמל.

השלטון כה כעס על לסקוב עד כי אסר לראיינו ברדיו. לא היה כדבר הזה כשמדובר ברמטכ"ל נערץ. אמנון לין - חתנו של חושי - זימן אותי לחיפה ואמר בנימת נזיפה בהצביעו על פיסגת הר הכרמל: כפי שההר לא יתכופף - כך גם "סולל בונה" יישאר זקוף בנמל. 

אחרי כמה חודשי מאבק ציבורי קיבל לסקוב לידיו את ניהול הנמל בלי מעורבות המפלגה. חלף זמן והמדינה שוב איבדה את השלטון בחיפה ובאשדוד. אבל האירוע מ־1967 הוא מקור לתקווה. בתנאי שנאבקים ברצינות.

רתיעה נבונה

שרת הבריאות יעל גרמן קבעה שהקנאביס לא יעמוד למכירה חופשית על המדף. כועסים עליה חולים, שאכן סובלים מכאבים עזים.

אין מניעה שגרמן תמנה ועדה רפואית נוספת לקבוע סופית מתי יינתן הקנאביס לחולה הסובל. אך הצדק עם גרמן שלא מייד; שהסם מגיע בסוף הסולם, ולא עם הכאב הראשון; ולא עם כל כאב. שכן הוא גורם גם לעייפות ולמחדל, ובכלל נכון להיזהר מסוג אחר של קובלים - הסוחרים בסם, שמעוניינים להשיגו בקלות ובזול לצורכי סחר.

 בחזרה לירושלים

הלכתי שלשום בעקבות ד"ר רונן ברגמן למוקדים ירושלמיים שבעבר ביקרתי בהם לרוב, וחשתי השתאות נוכח מעיין הנעורים הפוקד אותם בהתחדשותם.

מוזיאון ישראל אינו מה שהיה. 140 אלף כבר פקדו את התערוכה המוקדשת למלך הורדוס, צאצא הגרים שהיה שנוא על עמו, אבל עשה לביצור ולהרחבת בית המקדש ולהאדרת האדריכלות בארץ ישראל יותר מכל אדם אחר. תערוכה מהממת, אם כי נוכח עוצמת האבן נשכח מעט הצורך לספר מה עשה האיש בתבונת מדיניותו ובטירופו לרצוח את בני משפחתו בשל היות אמם חשמונאית.

כיצד אירע שהמלך הנתעב לא רק בעיני ההיסטוריון בן התקופה יוסף בן מתתיהו אלא גם בכתביו של יוסף קלויזנר במאה ה־20 הפך נערץ ב־2013? ובעיני מי? ראוי לדיון בסוגיה מתי יש עתיד למנהיגים שנואים מן העבר.

בכותל המזרח של התערוכה מצויה מגילת אבן מאותה תקופה - "אני גבריאל". לא היתה חשובה כמותה מאז גילוי המגילות הגנוזות. מקורה ממזרח לים המלח, והיא מבשרת מלחמה אדירה הכרוכה בחזיונות משיחיים עם תקווה גדולה לניצחון בן דוד בירושלים. כל כך יהודי. כל כך משיחי. כל כך נוצרי־בראשיתי.

גם עיר דוד - שבסמוך אליה שיפץ הורדוס את המקדש והגדיל את הרחבה ובנה את החומה שאחד מקירותיה הוא הכותל המערבי - אינה מה שהיתה. מנכ"ל עמותת גלעד, דוד (דוידל'ה) בארי, הוביל אותי בה בחורף לפני כשלוש שנים וחצי והציג תעלת ביוב נסתרת שדרכה נמלטו לוחמים רבים מפני הרומאים בשעה שהמקדש עלה בלהבות.

אפס, עתה קמה לה עיר תחתית במקום. מי שנכנס למעמקי האדמה בבריכת השילוח יוצא מתחת לכותל ברחוב עושי הגבינה. לא כל מה שכתוב בתנ"ך כבר הוכח; אבל כל מה שהוכח - עולה בקנה אחד עם הכתוב בתנ"ך.

הארכיאולוגיה בעיר דוד ובעידן הורדוס היא שדה הקרב בין יהודים לבין פלשתינים במאבק על הארץ, ועל הזכות לחיות בה. אילו אפשר היה להשיג שביתת נשק בתחום זה בלבד היו שני העמים - בשתי מדינות או באחת - יוצאים נשכרים. במקרה כזה, את התיירות הזאת אי אפשר להפסיק. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו