הפועל ת"א סיימה ביום חמישי את העונה החשובה ביותר שלה מאז הוקמה מחדש כקבוצת אוהדים. הפרויקט האדום הגיע אל מכשול לא פשוט, שאותו הוא עבר בהצלחה אחרי תשלום של לא מעט שכר לימוד.
לאורך חלק גדול מהעונה העסק נע על חבל דק - מצוקות כלכליות שהיקשו על השלמת סגל הזרים, מחסור באולם ביתי, פציעות חוזרות והתמודדות עם התנהגות הקהל. ולמרות הכל, הקבוצה שהתחילה את העונה כמועמדת אפשרית לירידה סיימה אותה ביכולת של קבוצת צמרת. במובנים רבים, סוד ההצלחה הוא ההיצמדות חסרת הפשרות לתפיסת העולם ההתנהלותית. לפעמים היא היתה אדוקה מדי (כמו ההודעה על החרמת הדרבי בגלל סוגיית הכרטיסים), אבל היא שהופכת את המועדון הזה למיוחד.
אין מועדון בארץ שמדבר על העתיד יותר מהפועל. ביטא זאת היטב המאמן ארז אדלשטיין כשאמר: "הניצחון שלנו העונה הוא המסר לעתיד". אותו עתיד נראה ורוד. התקציב אמור לגדול, המערכת התבגרה, לקבוצה יש בסיס קיים של שחקנים והאולם הביתי נראה באופק.
שובו של האדלשטיין
לא רק הפועל ת"א חזרה, גם ארז אדלשטיין. שש שנים אחרי שהפועל ירושלים הודיעה לו בצעד תמוה שחוזהו אינו מחודש, המאמן שב לבמה המרכזית והוכיח שעדיין יש לו את זה.
מתוך חמישה דרבים הוא ניצח אחד ובארבעה התמודד בכבוד. אפשר לזהות מקילומטר שלהפועל יש שיטה וסגנון ("שמרנו אישית כל העונה בלי גימיקים", אמר). הפרויקט הבא שלו יהיה להביא את הקבוצה לאירופה.
לא הכל מושלם
מכל דרבי העונה יצאתי חצוי. מצד אחד נפעם מהעוצמות של הקהל האדום ומצד אחר נדהם מעוצמות השנאה שיש בו. לאורך העונה הקהל הזה תמך בצורה אדירה בקבוצה שלו, אבל גם העמיד אותה בכמה צמתים לא סימפטיים. ראיתי את שמעון מזרחי צועד למכוניתו אחרי משחק מספר 2, ואילו הייתי מקבל דולר על כל קללה - הייתי מיליונר. אני יודע שאני לא בקונצרט של הפילהרמונית, ובכל זאת אני לא מצליח לעכל את כמויות השנאה.
אני מאמין להנהלת הפועל שהיא עושה הרבה בשיחות ישירות עם הקהל, אבל חסרה לי היציאה הפומבית חסרת הפשרות נגד התופעות השליליות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
