נכחתי לפני שבוע בהפגנה נגד יאיר לפיד, בנימין נתניהו וגזירות משרד האוצר, וראיתי רבים וטובים הנמנים עם אלו שנפלו קורבן לגזירות של לפיד. ראיתי אלפי אזרחים תמימים, לא מתלהמים ברובם, שצעדו מיואשים ברחוב אבן גבירול בתל אביב אחרי שהאמינו לעיתונאי לפיד, לשדר הטלוויזיה לפיד, לדוגמן לפיד, לפרזנטור לשעבר של בנק הפועלים. לפיד שיכנע אותם אמנם שהוא בא מהאלפיון העליון, אבל יודע לרדת אל העם.
מגישה: דניאל רוט, עריכה: רן מידן, הפקה: בת חן הולנדר, צילום: פז בר, ארכיון: רועי קסטרו, בני פלבן
כמה דברים בלטו בהפגנה הזאת:
א. היו בה הרבה מאוד צעירים שחלמו פעם להגיע לדירה, ופתאום הבינו שהחלום שלהם מתרחק. שמילה של מנהיג מפלגת הפוליטיקה החדשה אינה מילה.
ב. היו בה בעלי ממון ואמצעים שלא באו כדי לדאוג לעצמם. אכפת להם פשוט ממעמד הביניים השוקע ומהחלשים. הם באו לחזק את אלו שאין להם. סולידריות ראויה.
ג. היו בהפגנה גם גילויי תיעוב כלפי האוליגרכים, הטייקונים, מנקרי עיניים למיניהם, שמשקיעים בחתונה של הילדים שלהם מיליוני שקלים, דוגמת יצחק תשובה, ואחר כך מבקשים בעזות מצח מהציבור לקבל בהבנה תספורת של חובותיהם במאות מיליוני שקלים. הם הכתובת לזעם, הם חלק מיוצרי הקיטוב החברתי, אליהם כיוונו מפגינים צעירים רבים, שעטו על פניהם מסיכות של חזירים.
ד. היתה שם קבוצה שצעקה בקרן אחד הרחובות "יאיר שטייניץ, יאיר שטייניץ לך הביתה" - וצדקה. אין הבדל אמיתי בין לפיד לקודמו. שניהם, כדברי ירון זליכה, חשב האוצר לשעבר, "הם אנשי הפוסטר של בנימין נתניהו". אחד החליף את האחר, לדבריו, תחת אותו מנהיג.
ראיתי את המפגינים האלה, שלפיד היה מבחינתם תקווה גדולה והוא כבר לא, ושאלתי את עצמי: האם שר האוצר החדש חושב באמת שהעם כל כך מטומטם? שהוא יצליח להתל בו גם אחרי הבחירות? שמישהו יאמין לו שפתאום הוא שכח היכן נמצא הכסף? שאם הוא ידקלם כקודמו את סיפור קריסתן של יוון ושל ספרד, הציבור יבלע בשקט את ההעלאה הגורפת של מס הכנסה ב־1.5 אחוזים לאלה מלמעלה ולאלה מלמטה? מה, הוא לא שמע שאפשר להטיל מס באופן פרוגרסיבי?
ועוד שלוש שאלות שאלתי את עצמי לפני שהגעתי למסקנה שרק ליאיר לפיד יש כישרון לקחת את יש עתיד, מפלגה שקמה על כנפי אהדה עצומה של הציבור החילוני התמים, ולהפוך אותה בתוך חודש וחצי למפלגה שאין לה עתיד:
א. מדוע שר האוצר מודיע כי הוא מנהל מו"מ עם מנכ"ל חברת טבע, ג'רמי לוין, על מיסוי הוגן של המיליארדים של החברה, במקום לדפוק על השולחן ולהודיע ללוין שכללי המשחק השתנו?
ב. מדוע לפיד אינו דופק על שולחן שר האנרגיה, סילבן שלום, ומודיע לו שלא מייצאים גז והכל נשאר בארץ עד שיהיה ברור שהצרכים של מדינת ישראל מובטחים לדורי דורות?
ג. מדוע לפיד ברח, ממש ברח, מעופר עיני ומהרפורמה הנדרשת בנמלים ובחברות הציבוריות? מדוע בחר שלא להתעמת עם ועדים חזקים, שהפכו לחממות של שחיתות ושל אי סדרים? מדוע ברח מהתמודדות עם ההשקעות האין סופיות של המדינה במדינת המתנחלים? מי הוביל אותו לגבש את ההצעה האווילית לגבות ארנונה על חלקות קבר?
ירון זליכה שואל
החשב הכללי באוצר לשעבר, פרופ' ירון זליכה, התאמץ השבוע להתנסח בזהירות בעניין התנהלות הצמד לפיד ונתניהו. ובכל זאת, כעבור כמה דקות הוא לא התאפק ושאל:
1. מי מעלה מסים בתקופה של מיתון, אפילו ההעלאה הזאת היא מחויבת המציאות והכי מוצדקת בעולם? מי עושה שגיאה יסודית כל כך, ועוד מגיש תוכנית שאין בה שום מנוע של צמיחה אלא להפך: שפע של מחוללי מיתון?
2. איך אפשר לחלץ את המשק ממיתון כאשר הציבור אינו מאמין להבטחות הרבות של שר האוצר שלו?
3. מדוע לא מבטלים את הטבות המס למקבלי השכר באופציות? מדוע ממקבלי השכר בדרך הזאת נגבה מס הכנסה בשיעור של 25 אחוזים בלבד, ואילו אזרח מן השורה שמקבל שכר דומה משלם פי שניים?
ביקשתי מזליכה להשיב על השאלה האחרונה בעצמו. הוא צחק. "אשיב לך בשאלה", אמר, "פשוט לא נעים לי: אתה חושב שיש לזה קשר עם העובדה שחלק מפקידי האוצר הולכים לעבוד אחרי פרישתם בחברות גדולות, אלו שמעניקות לבכירים שלהן אופציות? אתה חושב שהחברים האלה דואגים פשוט לעצמם ולכיסם? האם ייתכן מצב כזה?"
- נו?
זליכה לא הוסיף מילה. הוא לא צעד אפילו צעד אחד קדימה.
עו"ד אלף מאשימה
עו"ד אביה אלף היתה עד לפני שבועות ספורים מנהלת המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה. לא כוכב משפטי שזרח מתישהו בשמי הפרקליטות; לא פרקליטה זריזה, יעילה או חדה במיוחד; לא מנהלת מוערכת. לא מי שהכשירה עתודת פרקליטים מרשימה ולוחמנית. רוצה לומר: אחד הכישלונות של הפרקליטות.
זו הסיבה שתיק טלנסקי נלקח ממנה, זו הסיבה שתיק הולילנד לא הופקד מלכתחילה במחלקה שלה. זו הסיבה שניצב יואב סגלוביץ', שחשד כי תיק ליברמן הגדול ייסגר בגלל היכולת המקצועית המוגבלת של אביה אלף ואנשיה, ולא בגלל מחסור בראיות, אמר ליועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, בין היתר: "אדוני, אתה צריך לחשוב גם על המדינה. לא רק על האגו של הפרקליטים המטפלים בתיק".
לשון אחר: תעביר את התיק הענק הזה לידיים מקצועיות. הנח למשחקי הכבוד המטופשים.
וינשטיין כזכור, באופן מקומם שייבחן עכשיו בבג"ץ, לא הניח. אבל גם לו יש בטן מלאה על עו"ד אלף, שכבר לפני חמש שנים זכתה כאן בכינוי: "ראש מחלקת ההרדמה". לא הגזמנו במילה.
ולמרות זאת, אפילו הפרקליטה הנרפית וחסרת הסכין בין השיניים, הגיעה למסקנה הבלתי נמנעת שיש בתיק חברות הקש של ליברמן ראיות שבכוחן להוביל להרשעתו. אפילו היא, הזהירה, שהלכה על קצות האצבעות ממש בתיקים של נבחרי ציבור, המליצה ליועץ המשפטי להגיש כתב אישום חמור נגד שר החוץ לשעבר.
עכשיו, שלושה שבועות אחרי פרישתה, בראיון עם עידו באום המתפרסם הבוקר ב"דה מרקר" של "הארץ", היא מדברת על כך בגלוי ויורה חיצים לעבר מני מזוז, שהשאיר את תפוח האדמה הלוהט הזה ליורשו, ולעבר היורש שסגר את התיק ללא סיבה אמיתית.
היא צודקת, רק שאנחנו חוזרים שוב ליכולת של אנשיה לנהל תיק כזה: גדול עליהם. ראינו שניים מהם בתיק פרשת השגריר בבלארוס, והאכזבה היתה גדולה. מי שמבקש לראות נציגי תביעה בפעולה, צעירים נמרצים וחדים, מוזמן לתיק הולילנד - אם לא ראה את עבודת התובעים במשפט ראשונטורס וטלנסקי. יום ולילה הבדל. ליגה אחרת.
האובססיה בעניין קומפני?
ביום שישי שעבר, שעות ספורות אחרי שהעמודים האלה כבר הופצו עם יתר חלקי העיתון לכ־1.5 מיליוני קוראים, שלחה אלי אחת הקוראות, זהבה הבר, את המכתב הבא:
"שלום לך,
אני אוהבת לקרוא מה שאתה כותב, גם אם לא מסכימה תמיד עם העליהום שלך על נציגי השלטון הקודם, תוך התעלמות ומעט ביקורת על השלטון של ביבי ושות'. לעומת זאת הכתבות שלך על אבי קומפני, המנהל הפדגוגי של אורט תל נוף, נראו לי עד היום משהו הגובל באובססיה. לא הבנתי מדוע אתה רודף את האיש.
היום זה נגמר. בצהריים קראתי את המדור שלך, שבו פירסמת את המכתב ששלחה לך האישה, שכיום היא בת 41, זו שהיתה תלמידה של אבי קומפני וסבלה בשעתו מהטרדותיו המיניות, ובזה גמרת לי את השבת.
אתה לא מבין כמה אני נסערת, מתוסכלת, לא מפסיקה לחשוב על הפרשה הזאת כשדמעות ממלאות את עיניי. זה ממש נורא איך יכול אדם, וליתר דיוק איש חינוך, לעשות מעשים כה חמורים לילדות רכות ותמימות, להשחית את גופן ונפשן, להמשיך לחיות ולעבוד שנים בתפקידים חינוכיים, כאילו לא קרה דבר.
זה מצמרר וזה נורא שאין אדם במערכות הציבוריות, המשפטיות והחינוכיות, שקם והפסיק את השערורייה. אם אכן עשה האיש את המיוחס לו, לא יכול להיות שכולם שומרים על קשר שתיקה. הם הופכים לשותפים לפשע, וגם הם צריכים לתת את הדין. אתה יודע כמה זיעזע אותי הסיפור הזה? אני כאמא וכסבתא לנכדות, שהגדולה שבהן בת 9, חושבת שאילו עשה זאת לבנות משפחתי, הייתי ניגשת אליו... קורעת... לא חסה עליו.
הייתי פונה לכל ח"כ ולכל שר ויוצאת להפגנות, ופותחת בשביתת רעב, עד שהאיש הזה יעוף. אולי אי אפשר לקחת אותו היום לבית המשפט מחמת ההתיישנות, אבל בהחלט אפשר היה להעיף אותו מכל תפקיד ציבורי. שיירד מהארץ ולא יראה יותר את פרצופו בישראל".
ובסיום הוסיפה שאלה מתבקשת: "תגיד, יש לנו שר חינוך חדש, שי פירון, פנית אליו? אני מאמינה ביושרו. אולי הוא יעשה מה שלא עשה קודמו?"
שתיקת בנט ופירון
לא אשאיר את הקוראת זהבה הבר בלי תשובה: כן, אני ועמיתיי עוזי דיין ומיכל שבת פנינו גם לשי פירון וגם לשר הכלכלה, נפתלי בנט, המופקד על רשת אורט, וניסינו לגייסם למערכה. לשווא.
הצגנו שאלה זהה לשני נציגי הפוליטיקה החדשה כביכול: האם סגן מנהל תיכון, שהיה מעורב במעשי מירמה בשנים האחרונות, ולפני 28 שנים הסתבך בהטרדות מיניות חמורות ובקיום יחסי מין עם קטינה בת 13, ראוי להיות מחנך בישראל?
שאלה עקרונית, ערכית, שקל להשיב עליה. למרות זאת שניהם העדיפו תחילה להתחמק. רק כעבור שבוע וחצי, אחרי שיחות רקע עם עוזריהם, העביר אלי עוזרו של שר החינוך את התשובה הסתמית הבאה: "מלשכת השר נמסר כי השר סבור שכל מורה צריך לשמש דוגמה ומופת מוסרי בהתנהגותו".
הבנתם? אני לא. ועוד הוסיף עוזרו: "אל תשכחו שהמורה שבו מדובר מלמד ברשת אורט, הכפופה למשרד הכלכלה".
מה היתה תגובת שר הכלכלה לשאלה הערכית הפשוטה? התחמקות עלובה דומה. מה טענו עוזריו? שהנושא של קומפני כבר נבדק בעבר; שלא הובאו בפני המשרד הוכחות שהמנהל הפדגוגי הזה אינו עומד בדרישות החוק; שלקומפני נערך שימוע ונקבע כי "אין ביסוס לטענה שאינו ראוי ללמד ברשת אורט".
אלא שאפילו ברשת אורט נפל השבוע האסימון, ומנכ"ל הרשת ויועציו הבינו שלאדם כזה אין מה לחפש יותר במוסד חינוכי. זה קרה אחרי שבשבוע שעבר, נוסף על פרסום המכתב המצמרר של ע' ומכתב האהבה של קומפני, תיארנו כאן את ניגוד העניינים החריף שבו מצוי יו"ר הדירקטוריון של אורט, ד"ר עוזי צוק: מצד אחד הוא מכהן כשומר הסף הראשי, ומצד אחר הוא מכהן כמנכ"ל קרן ההשתלמות של ארגון המורים, שקומפני הוא כזכור נשיאו. מצב בלתי נסבל על פניו.
הפרסום גרם אפוא לכינוס ישיבה דרמטית ביום א' בבוקר בחדרו של מנכ"ל אורט, צבי פלג, שבמהלכה התקבלה ההחלטה הבאה: לפטר את אבי קומפני מכל תפקידיו בכפוף לשימוע. לקיים את השימוע ביום חמישי ולאחריו לפרסם הודעה לתקשורת על תוצאותיו.
ותודה לעמיתיי העיתונאים
בעת סגירת הגיליון אתמול בבוקר לא נמסרה עדיין הודעה כלשהי, אבל המשיכו להגיע תגובות של קוראים המזועזעים ממכתבה של ע'. אחת מהן הייתה של איש עסקים ישראלי, המתגורר לדבריו בברזיל 17 שנים, בני זולונדז שמו, שכתב לנו כי הוא משתומם על שתיקת כלי התקשורת האחרים בפרשת קומפני.
"זה זמן רב אני עוקב אחרי סידרת הכתבות שלכם ותוהה מדוע אין איש מרים את הכפפה", כתב. "איש אינו פוצה פה ומצפצף? המשטרה? שר החינוך? ראש ממשלה? אולי עיתון נוסף שידרוש גם הוא צדק?
"אנא האירו את עיניי - הכיצד זה כמה חודשים עולה הנושא בעיתונכם שוב ושוב ואף כתב רדיו, טלוויזיה, או גורם תקשורתי אחר מציף את הנושא החשוב? לידיעתכם, אפילו במדינה כמו ברזיל הנחשבת מדינת עולם שלישי, נושא כזה היה מוצף עד לפתרונו".
זולונדז צודק. הוא נגע בפצע עמוק ומדמם של התקשורת הישראלית. השאלה הזאת במקומה.
אף ש"ישראל היום" מסוגל לנצח בכוחות עצמו במאבק אמיתי, ערכי וצודק כזה, כפי שאכן קורה הפעם, גם אני שאלתי את עצמי את השאלה הזאת. גם לי צרמה השתיקה הזאת, שהפכה בעצם להגנה על הנוכל והרמאי הסדרתי, שהטריד מינית לפני שנים תלמידות, וקיים יחסי מין עם אחת מהן ואימלל אותה עד היום.
מותר היה לצפות שלמאבק חשוב ועקרוני כל כך יצטרפו ארגוני נשים, חברות כנסת, אנשי מרצ והעבודה, הפמיניסטיות המקצועיות, תוכניות האקטואליה ברדיו ובטלוויזיה, חברות תא העיתונאיות מאגף עמנואל רוזן, אנשי ביקורת התקשורת וכלי תקשורת נוספים. מותר היה לצפות שהם יתעלו לרגע ויתרמו למאבק העיתונאי הציבורי. שהם יפנימו שמדובר בנשיא ארגון המורים העל־יסודיים. מה יכול להיות חמור מזה?
למרבה הצער זה לא קרה. שקט שרר בגיזרה. לאף עיתונאית מהלהקה הזאת, שיודעת להרים קול כשהיא רוצה, לא הפריעו מעשיו המחרידים של הפושע. מבחינתן הוא התנהל כשורה.
חבל, אבל זה מה שיש בתקשורת ובפוליטיקה. כלומר, אין הרבה. ולמרות זאת, מתברר, אפשר להסתדר לבד, רק שבמקום חודשיים זה לוקח לפעמים שנה.
זהבה גלאון בסביבה
בשבוע שעבר שאלנו כאן "אם זהבה גלאון בסביבה" לנוכח התגייסות נציג מרצ בעיריית רמת גן, צחי זליכה, לסיכול ההשעיה או ההדחה של ראש העירייה, צבי בר.
בר מואשם כזכור בקבלת שוחד במיליונים ובמעשי מירמה חמורים ביותר, אבל לזליכה לא מפריע שהנאשם הזה ממשיך לכהן בתפקידו. הוא תומך בראש העיר, מגונן עליו בעזרתם של 16 חברי מועצה אחרים, ואף היה זה שיזם את קריאת מתחם הבורסה על שם איש המופת צבי בר - מהלך שסוכל בסוף בבית המשפט ביוזמת חבר המועצה, ד"ר אבי ליליאן.
בושה אמרנו? אמרנו וכך גם אומרת לנו השבוע, יו"ר מרצ, ח"כ זהבה גלאון. ידה לא היתה במעל. זו לא עמדת מרצ. לדברי גלאון, מה שעושה הנציג שלה בעירייה, אותו צחי זליכה, בפירוש אינו על דעתה או על דעת חבריה. היא מסתייגת מהתמיכה בנאשם ששמו צבי בר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו