לא קל להיות פרה חולבת בשבועות. הציפיות מהסביבה מרקיעות שחקים: תני יותר חלב, אל תעשי בעיות, תהיי במצב רוח טוב - הרי יש חג ולא כדאי להרוס את החגיגה השנתית. אבל זה לא רק שבועות. חיי הפרות לא קלים בתקופה הזאת של השנה: בחג העצמאות חלקן מועלות על מוקד המנגל הישראלי המצוי, ושנייה אחרי זה מצפים מחברותיהן לתת חלב, הרבה חלב, כדי לספק את תצרוכת החלב הישראלית, שנחשבת לגבוהה מאוד בכל קנה מידה עולמי, ובשבועות היא שוברת כל שיא. אחרי תאוות הבשרים של החג הלאומי, הישראלי רוצה להירגע קצת עם גבינות, פשטידות ועוגות חלביות. אבל לפרה זה לא משנה, ובכלל, לא פשוט לעמוד כל היום ברפת עם שאר הפרות, שכמה מהן חוצפניות לא קטנות וחסרות כבוד - דוחפות בתור לחליבה, דוחפות בתור לארוחת הצהריים, ולפעמים מסרבות לחלוק עם השכנות את פיסת הבוץ שעבורן היא מרחב המחיה היחיד.
כדי לבדוק מקרוב מה באמת קורה שם ברפת עשיתי את הבלתי נסלח, הפקרתי מקום חניה יקר מפז בעיר הגדולה ועזבתי את תל אביב אהובתי לטובת יומיים של חליבת פרות במושב מרחביה שבעמק יזרעאל. אני, עכברית עיר מדופלמת, שפרות מבחינתי הן הסטייק שמדמם על הצלחת, נדרשתי לבגוד בכל הקדוש לי - אספלט, פיח וברים מרחק יריקה מהבית - ולהפוך ללילה אחד לעכברית כפר בהשתלמות בזק באחת המחלבות הגדולות במדינה, השייכת לרפתן עומר נוביץ'. ובכל זאת, למרות שמדובר בעבודה שחורה, מישהו חייב לעשות אותה. או לפחות ללכת לראות מישהו אחר עושה אותה.
כמו בכל משימה מכובדת השמורה לנבחרים, הגעתי עם לירון הצלמת בשעת לילה מאוחרת לביתו של עומר. אין לי בעיה עם יציאה מהבית בשעה מאוחרת, אני עושה את זה בכל סוף שבוע, רק שיעדי הסופי הוא בדרך כלל איזה בר חדש או מועדון מגניב, ולא מושב פסטורלי הנם את שנתו בשקט שצורם לי באוזניים. עומר קיבל את פנינו מחוץ לביתו, נתן לנו כמה דקות להתארגן ומייד לקח אותנו לראות את הבייבי שלו - הרפת. משפחת נוביץ' היא דור רביעי במרחביה, והרפת והמשק נמצאים ברשותם מתחילת שנות ה־20 של המאה הקודמת. עומר, בחור חסון וחתיך, כיאה למושבניק גאה ואיש חיל האוויר לשעבר, הוא ההגדרה המילונית ל"מלח הארץ", עם אישה, שלושה ילדים מוצלחים ואמא שגרה בצד השני של הרחוב, מתנדב בהנהלת המושב ובמועצת החלב. הוא מתחזק רפת ענקית שמככבת כבר שנים במצעדי "הרפת המשפחתית המניבה ביותר", ובין לבין מוצא זמן לרכוב על אופניים עם חברים בשבת. מה שהוא מספיק ביום אחד, אני בקושי מסיימת בשבוע. אבל בעצם, זו לא חוכמה כשישנים חמש שעות בלילה במקרה הטוב.
שעות החליבה של עומר קצת שונות משעות החליבה הסטנדרטיות. אצלו אין יקיצה בארבע לפנות בוקר לחליבה, או בשעה הזויה אחרת. אצלו חולבים בחצות, בשמונה בבוקר ובשלוש בצהריים, ובימים כתיקונם הוא נמצא רק בבוקר, כשאת שתי החליבות האחרות מבצע העובד שלו, כך שהוא פנוי לשאר המטלות שעל סדר היום. "מאז שעברנו לשלוש חליבות ביום במקום שתיים, הבנתי שאם אחלוב בשעות שנחשבות ל'סטנדרטיות' כביכול, ייפגע זמן האיכות שלי עם המשפחה", הוא מסביר לאחר שהרמתי גבה. "אם אחלוב בשש בערב ובשעות הבוקר הממש מוקדמות, לא יהיה לי זמן להיות עם הילדים שלי בבוקר לפני שהם יוצאים לבית הספר ולא בזמן ארוחת הערב. זה ממש לא התאים לי". גם מושבניק חתיך וגם איש משפחה למופת, אין דברים כאלה.
הדבר הראשון שמרגישים כשנכנסים לרפת הוא הריח. פרות, חמודות ככל שיהיו, הן ממש בהמות, וכיאה לכאלה הן לא שמעו על המושג היגיינה אישית או עשיית צרכים במקום המיועד לכך. מבחינתן, איפה שבא להן לעשות - הולך, גם אם זה על עצמן, על החברות שעומדות מסביב וגרוע מזה, על הבן־אדם שבאותו רגע מנסה לחלוב אותן או - במילים אחרות - עלי. אבל לזה עוד נגיע. לאור הניאונים החזקים של הרפת הסביר עומר לשתי העירוניות שנפלו עליו איך הבייבי שלו עובדת: "הרפת מחולקת לכמה חלקים. לכל קבוצת פרות יש את החלק שמוקצה לה: לחולבות, לעגלות הקטנות, לגיל ההתבגרות ול'יבשות' - אלה שבהריון וכרגע אי אפשר לחלוב אותן". הולד איט! עצירה לתובנה חשובה: ככל שלמדתי יותר על פרות ועל רפתות, הבנתי שלהיות פרה זה מקצוע מאוד לא פמיניסטי. את נשפטת ונמדדת על פי יכולותייך הגופניות בלבד, כל מה שצפים ממך זה לתת חלב, להיות סטייק טוב או להיות בהריון, ואם את כבר בהריון - לא שמים עלייך, הפר שהכי מתאים לך נבחר עבורך על פי מדדים כגון "פרים משפרי עטין" או "פרים משפרי פוריות", לא שזה משנה, כי את אפילו לא נפגשת עם פר ההרבעה שלך - הלאה הרומנטיקה - אלא עם יד זרה בעת מעמד ה"הזרעה". פרות יקרות, אתן מפסידות. עצה מבני האדם - דירשו את זכויותיכן ליחסי מין שוויוניים.
ובחזרה לרפת. עיקר הפעילות מתרחשת אצל החולבות כמובן. הרפת של עומר מקיימת כ־57 פרות חולבות שממלאות מכסה מטורפת של יותר מ־800 אלף ליטר חלב בשנה. שאר הפרות הנמצאות תחת קורת גגה של רפת משפחת נוביץ' הן עגלות, מתבגרות או הריוניות. עומר מכיר את כולן. פעם, הוא טוען, זכר את כולן בשמן, היום הוא זוכר בעיקר את המספרים הטבועים על צידן, ועל פיהם הוא יודע להגיד מי זו הפרה, מי היתה אמא שלה, מהן התכונות העיקריות שלה (שמסתכמות ב"נחמדה" או "עצבנית" אצל רובן) ומהי תפוקת החלב הממוצעת.
לא פגשתי הרבה רפתנים בימיי - בעצם, עד עומר לא פגשתי אפילו אחד - אבל גם אני יכולה לאשר שעומר מנהל מערכת יחסים מורכבת עם הפרות שלו, כמו כל גבר עם הנשים בחייו. "אני מת על הפרות שלי", הוא אומר. "הן חשובות לי כיצורים חיים שנמצאים באחריותי. אני ממש לא רואה אותן בתור מכונות חלב. יש כאלה שמתייחסים לפרות שלהם בתור חפצים - לא אני. אני אוהב את העבודה איתן, את הרוגע שלהן, את השלווה. אני לא מכה אותן או משגע אותן אלא מתייחס אליהן יפה". הוא מודד אותנו במבטו לפני שהוא מחליט להוציא מפיו את המשפט הבא: "סליחה שאני אומר, אבל פרות הן כמו נשים בסך הכל, מבחינת זה שיש להן מצבי רוח, הריון, מחזור, שיגעונות, וכמו נשים, אם אני אתייחס אליהן יפה, הן יתייחסו אלי יפה בחזרה". כמה הערות חריפות עומדות לי על קצה הלשון כשהוא מסיים, אבל כדי שהביקור יתנהל בנועם אני מחליטה לשמור אותן לעצמי.
מתחילים לעבוד. אני יודעת שתכף אצטרך להתנסות במלאכת החליבה במו ידיי, אבל את השלב הראשון אין מצב שאני מבצעת, כי הוא מורכב מכניסה פיזית לתוך המכלאה ודרבון הפרות לעבר משטח החליבה. אז נכון, לא הייתי נעולה ב"מגפי הגוצ'י" שלי - ולא בגלל שעומר הינחה אותי להשאיר אותם בבית כששאלתי אותו בטלפון מה להביא, אלא בגלל שאין לי מגפי גוצ'י לצערי הרב מאוד. הבאתי איתי מגפונים מ־H&M מדריד. אבל גם עם מגפיים פשוטים כאלו בחיים לא הייתי נכנסת לשם: אני לא יודעת אם ראיתם פעם רצפה של מכלאת החולבות ברפת, אבל מדובר בשכבה עבה ומלבבת של, סליחה על הביטוי, חרא של פרות, מעורב בשתן של פרות, מעורב בשאר הפרשות גוף, שמעורבבים בבוץ. אין מצב שכף רגלי דורכת שם, וכך גם אני מודיעה ללירון הצלמת, שמעזה לשאול אותי אם יש סיכוי לצילום אותנטי במרכז זירת ההתרחשות. התשובה היא: ממש לא.
אז עומר נכנס לבד, בזמן שאנחנו מחכות לו באזור החליבה, מתחת ל"במות", האזור שבו ממוקמות עמדות החליבה. הפרות די מחבבות אותו או, בואו נאמר, לא נרתעות ממנו בבהלה כפי שהגיבו אלינו כשהגענו: כל ניסיונותיי להתחבב עליהן, כי אחרי הכל אנחנו הולכות להעביר יומיים יחד אז רצוי שנכיר קודם, נתקלו בתגובות שנעו מסירוב עז, דרך מבטים מבוהלים ועד שעטה מבועתת לקצה השני של המכלאה. ואני בסך הכל הושטתי יד כדי לגעת לאחת מהן באף. מצד שני, על עומר הן מתות: הן מתקרבות אליו, מניחות עליו את ראשן הגדול, מסתכלות עליו בעיני עגל, סליחה, פרה, לחות, מאוהבות בו עד מעל לראשן נטול הקרניים. הוא מאגף אותן מימין ומשמאל בקריאות "יאללה, ממי" ו"יאללה, מותק", עד שאחרונת הפרות, סרבנית שהעזה למרוד ולא הלכה עם העדר (פרה כלבבי), רצה לקצה המכלאה וחיכתה שעומר יבוא לקחת אותה משם באופן אישי, אל השלב השני שלפני החליבה: שלב הצינון.
פרות הן יצורים גדולים. גדולים מאוד. בעצם, הן ממש ענקיות, ועל כן, כשלנו נעים - להן ממש חם. משום כך בכל קצה של הרפת תלויים מאווררי ענק שמופעלים בקיץ. שלב "הצינון" מתבצע כנוהל 20 דקות לפני כל חליבה: הפרות עמדו בקבוצה אחת בזמן שנהנו מהבריזה הנעימה שהפיקו ארבעה מאווררים ענקיים שאותנו הקפיאו למוות ומממטרי מים עדינים שהתיזו עליהן ממטרות שקבועות על גג הרפת, שגרמו ללירון לבצע פזצט"א על המצלמות כדי שלא יירטבו, בעוד אני קיבלתי רסס מים ישר לפנים. אחרי שכולנו נרטבנו והצטננו, היה אפשר להתחיל בחליבה.
עמוק בבוץ
בכל צד של הבמה ניצבות שש עמדות חליבה שמורכבות ממוניטור קטן, המזהה כל פרה הנכנסת לעמדה ומעניק לרפתן נתונים עליה (ממוצע תפוקת חלב, היסטוריה רפואית וכו') על פי בקשתו, וממכשיר החליבה עצמו, שנראה כמו תמנון בעל ארבע זרועות עשויות גומי המתלבשות על הפטמה של הפרה. מתחת לכל הקונסטרוקציה הזו משתרגים צינורות המובילים את החלב שנאסף היישר מעטין הפרה אל מיכל החלב הענק שנמצא בחדר סמוך. עומר פותח את השער הקטן ומתחיל להכניס את הפרות. הפרוצדורה ידועה להן: הן נכנסות, מסתדרות בצייתנות מול עמדות החליבה בתנוחה המתאימה וממתינות בסבלנות. בזכות אותה תנוחה, לראשונה בחיי נחשפתי למלוא הדרו של החלק האחורי של הפרה בעודו קשור לגוף הפרה עצמה, ולא כפי שהכרתי אותו עד אז - על צלחת, מפולפל וממולח לצד תפוחי אדמה. ותנו לי להגיד לכם, לא מדובר במחזה יפה. כשעומר הזהיר אותנו שמשום שהפרות קצת עצבניות מנוכחותנו הן עלולות להפגין זאת במופע פעולות מעיים קיצוני, זה לא הוסיף לי בריאות. "שימו לב לא לקבל מקלחות של חרא", הוא אמר. אה, אוקיי, בהתחשב בעובדה שאני מוקפת ב־12 ישבנים ענקיים של פרות מכל צד ומרחב התמרון שלי מצומצם עד לא קיים, האזהרה הזו קצת מאבדת מהרלוונטיות שלה. אבל מאוחר מדי להתחרט.
עומר פועל במהירות. תוך כדי עבודה הוא מסביר לנו מה הוא עושה. "לפני שמרכיבים את זרועות מכונת החליבה על העטינים, צריך לטבול את הפטמות בתמיסת יוד מיוחדת שמנקה ומחטאת את המקום". בעזרת בקבוק קטן הוא עובר פרה־פרה, דוחף את ידו אל בין רגליה, טובל וממשיך הלאה. אחרי נאגלה אחת הוא כבר דוחף לידי את הבקבוק ומסתכל עלי במבט ממתין. לוקח לי זמן להבין שהוא אשכרה מצפה ממני להתחיל לעבוד פה. "באת לחלוב, לא?" הוא מרעים עלי, "אז יאללה, תתחילי". בחיל ורעדה אני ניגשת לישבן הענקי הראשון בשורה. אני לא רואה את כל הפרה - גופה הענקי ניצב על במה שגבוהה ממני - ואני לא יכולה לראות אם היא רואה אותי מתקרבת. היא מצידה לא יכולה להסתכל אחורנית ולדעת מה קורה שם. על כן ברגע שאני נוגעת בה בעזרת פיית הבקבוק אני זוכה לרגל אחורית ענקית שסועת פרסה שמתרוממת סנטימטר מול הפנים שלי בתנועה מאיימת ועצבנית. "עדיף שתלטפי אותה קודם, כדי שהיא תדע שאת לידה", עומר מציע, ואני מהנהנת אליו באלם המום ומניחה יד רועדת על הבטן שלה. מתחת לבוץ ולסחי שמכסה אותה, מתברר שפרה היא חיה נעימה מאוד וחמימה. אני מתחילה ללטף אותה במרץ ובינתיים מנצלת את היסח הדעת הרגעי שלה כדי לדחוף את ידי בין רגליה ולטבול את הפטמות בתמיסה. שתי שניות אחרי זה אני יוצאת משם, מסתכלת מסביב וקולטת שזה עתה הטרדתי מינית פרה. היי, תמיד יש פעם ראשונה לכל דבר.
מכאן הכל רץ די מהר. עד שאני מסיימת לטבול את כל הפרות, עומר כבר עבר על אלה שניצבות בצד השני, ניקה את התמיסה בעזרת נייר סופג והופ, חיבר אותן לעמדות החליבה. זרועות החליבה מתחברות לפטמות בעזרת ואקום ומתחילות לחלוב בקצב אחיד. הנוזל הלבן זורם בצינורות, מגיע לצינור הראשי ונכנס למיכל. נתונים על כמות החלב שכל פרה נותנת נרשמים במוניטור, וכאשר כל פרה מגיעה למקסימום המיועד עבורה באותה חליבה, המכונה מפסיקה את פעולתה בצורה אוטומטית והזרועות מתנתקות מהעטינים. בזמן שהפרות מחוברות למה שנראה כמו המטריקס של עולם הבקר, אני מגלה כתם חום חשוד על המרפק, ועוד אחד על הזרוע. אני מנסה לא לייחס לזה חשיבות ואומרת לעצמי שמדובר בבוץ. כן, לגמרי רק בוץ, שום דבר אחר. כשעומר מבחין במצוקתי, הוא ממהר לנדב לי סינר רפתנים עשוי פלסטיק ירוק. "מהמם", אני אומרת לו, ומסתכלת על עצמי במבט עצוב. אמצע הלילה, אין אף אחד חוץ מאיתנו באזור ואני נמצאת במושב מרוחק ליד עפולה ועדיין מצליחה להתבאס מזה שאני נראית כמו רפתנית. "בחיים לא הייתי מסתובבת ככה בעיר", אני אומרת ללירון, שמנידה את ראשה באמפתיה לכיווני.
פגישה מרגשת בבוקר
ככה, בשיתוף פעולה מרשים, עומר ואני מתקתקים עבודה. הוא מכניס את הפרות, אני טובלת את העטינים בתמיסה ומנקה אותה, והוא מחבר אותן למכונות. בין לבין הוא מספר לנו סיפורים, חד לנו חידות וחולק איתנו אנקדוטות ופרטי טריוויה מעולם החלב, הרפת והפרות. "פרות הן חיות די נבזיות", הוא אומר. "הן חברותיות מאוד, אבל יש להן שיטת מעמדות נוקשה מאוד. אלה שנמצאות בתחתית הסולם החברתי סובלות מהתנכלויות או סתם מדחיפות ומרמיסות אם הן לא באות טוב לפרות המקובלות יותר. אפשר לראות את זה כשהן נכנסות לחליבה: המקובלות פחות תמיד יישארו אחרונות".
התפלאתי ללמוד שבניגוד לתדמית שהיתה לי בנוגע לפרות, של חיות עדר איטיות וטיפשות משהו, פרה היא בהמה די חכמה: למשל, על פי עומר, הן יודעות שבכל עמדת חליבה יש שש עמדות, ועל כן ברגע שנכנסות שש פרות ועמדות החליבה מלאות כולן, הן מפסיקות להתקדם. האם פרות יודעות לספור? נראה שכן. אני מהרהרת בנתון המפתיע הזה בעודי כורעת מתחת לתחת פרתי נוסף, כשלפתע אני שומעת את עומר צועק "זהירות!" באינסטינקט שמקורו באיזה גן קדמוני אני קופצת לאחור שנייה לפני שהפרה משחררת עלי זרם של פעילות מעיים בריאה. הזינוק מנע מקלחת של רפש, אבל מרחב התמרון לא היה מספיק גדול כדי להינצל מהנתזים שעפו לכל עבר. האמת, בשלב הזה כבר לא משנה לי - אחרי שהעברתי את השעה האחרונה של חיי במישוש עטינים וקרצוף פרות, מה זה קצת חרא על הפנים?
שעות הלילה עוברות בנעימים. כבר התרגלתי לריח, ופיתחתי מיומנות מקצועית במלאכת החליבה שזיכתה אותי במבטי התפעלות מצד עומר. אני גאה בעצמי מאוד, ורק לירון מצידה ממשיכה למלמל "אף אחד לא יאמין לזה בבית". אבל היי, תמיד ידעתי שיש בי עוד כישרונות חבויים, אולי רפתנות היא אחד מהם. כאשר אחרונת הפרות חוזרת למקומה במכלאה, עומר מפעיל את זרנוקי המים, מקרצף את הבמה מכל שאריות הרפש, מנקה ומצחצח כל מכונה. זהו, אפשר לסגור את האורות וללכת לישון. עוד מעט קמים והכל מתחיל מחדש.
ארבע שעות השינה שלהן זכיתי נראו לי כמו ארבע שניות. היקיצה היא בשש וחצי בבוקר. לאחר שתיית הקפה (כלומר, לירון ואני שותות קפה, עומר שותה כוס חלב, כיאה לרפתן אמיתי), שלושתנו צועדים חזרה אל הרפת. עכשיו אני מבינה למה הוא כל כך קשור לפרות, גם אני שמחתי לראות אותן השכם בבוקר, מחכות לו מעבר לגדר המכלאה. הן שמחות לקראתו כמו שהוא שמח לקראתן, והן מתקרבות לגדר להגיד לנו בוקר טוב. להפתעתי, עכשיו הן כבר לא מפחדות ממני, ומאפשרות לי ללטף אותן ואני אפילו זוכה לכמה ליקוקים נמרצים. כנראה אחרי האינטימיות שחלקנו אתמול, כל המחסומים הוסרו. אני עוזרת לעומר לחלק להן אוכל ומלאכת החליבה מתחילה מחדש. עכשיו הכל זורם הרבה יותר מהר ואנחנו מתקתקים עבודה, שבסופה מגיע הזמן להיפרד.
בדרך לאוטו לירון נשבעת שהיא חוזרת להיות צמחונית. "אז מה, שוקלת הסבה מקצועית?" עומר שואל אותי. "את הפרה שלי אני אוהבת על הצלחת ואת החלב בקפה הפוך, עדיף באיזו מסעדה שווה בתל אביב", אני עונה לו, אבל בכל זאת, גם אני יודעת שלעולם לא אסתכל על הסטייק שלי אותו דבר, וגם לא על החלב בקרטון.
Sigala@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו