זה היה שבוע של דאגות במערכת הביטחון. תחילתו, בדאגה מפני ההשלכות של התקיפות בסוריה שמיוחסות לחיל האוויר, וסיומו - בדאגה מפני המשמעויות של הקיצוץ העמוק שמבקש האוצר לבצע בתקציב הביטחון.
מגישה: דניאל רוט, הפקה: בת חן הולנדר, עריכה: עדי אלחדיף, צילום: קובי מאירי, ארכיון: רויטרס, הלבשה: מנגו
עד כמה שהדבר יישמע מוזר, הדאגה הכלכלית מטרידה הרבה יותר את יושבי הקומה ה־14 במגדל הקריה - שר הביטחון והרמטכ"ל. עם הראשונה, הצפונית, עושה רושם שישראל הסתדרה, ולפחות לעת עתה ירדה מעל הפרק אופציית התגובה הסורית על השמדת משלוחי הרקטות המדויקות בתחומה. הנשיא אסד אמנם ממשיך ברטוריקה המסלימה, אולם האפשרויות שלו מוגבלות מאוד. גם איומו האחרון - להשתמש בגורמים פלשתיניים לתגובה נגד ישראל מרמת הגולן - נשמע חלול מתמיד.
סביר להניח שבסוריה, כמו בישראל, היו חיים בשלום אם המידע על שתי התקיפות שבוצעו בשישי שעבר לפנות בוקר ובליל ראשון היה נשאר נחלתם של שותפי הסוד בלבד. זה היה אפשרי בתקיפה הראשונה, שהתרחשה רחוק יחסית ממרכזי אוכלוסייה, ואסד היה יכול להאשים בה את המורדים, ופחות בשנייה - שנשמעה ונראתה על ידי כל בדמשק. אלא שגם בתקיפה הראשונה היה מי שדאג לתפעל את התקשורת, ולטרוף בכך את ההערכות כי שקט כאן ייתקל בשקט משם, כלומר שכל עוד ישראל לא תתרברב שתקפה, סוריה תחיה בשלום עם העובדה שהותקפה ולא תגיב.
השקט הדו־צדדי הזה החזיק מעמד יממה וחצי, עד שהאמריקנים הדליפו את הסיפור. גם אם שמים לרגע בצד את האירוניה שההדלפה באה דווקא מוושינגטון, שמרבה להאשים את ירושלים שאינה יודעת לשמור סוד, נשארים עם התהייה מה היה האינטרס של מי שחשף את פרטי התקיפה. גורמים בוושינגטון טענו השבוע בתוקף שמדובר בגורם זוטר שטעה, אך פעל ללא כוונת זדון.
קשה למצוא מישהו בישראל שמאמין לגירסת "הטעות התמימה" הזאת; הדעות באשר למניעים נחלקות לשניים: אלה שסבורים כי ההדלפה באה מצידם של מצדדי הנשיא ברק אובאמה, שרצו להראות בכך כי בעלי בריתו של הממשל פועלים בסוריה בתיאום עימו ולכן אין לחץ להתערבות אמריקנית צבאית מיידית, ואלה שמאמינים שדווקא מתנגדי הנשיא הם שדיברו כדי להלבין את פניו, בכך שבעוד הוא מסתפק בדיבורים יש מי שלא חושש.
כך או אחרת, אפשר להניח שהפרסום המוקדם סיבך לישראל את החיים. לא רק שהוא העלה את הדריכות מחשש לתגובה אפשרית, אלא שהוא חייב מן הסתם מחשבה נוספת על הגל השני של התקיפות שבוצע בליל ראשון. ועדיין, ההערכות - שהתבררו כמוצדקות - היו שסוריה לא תגיב. אסד טרוד במלחמותיו הפנימיות ולא רוצה לפתוח חזית עם אויב נוסף, חזק בהרבה, שעלול למוטט את מה שנשאר משלטונו.
כלפי חוץ אמנם ניכר מתח באוויר - שתי סוללות כיפת ברזל נפרסו בצפון, ראש הממשלה עיכב את יציאתו מהארץ לטובת ישיבת קבינט, והמערכת כולה שמרה על שתיקה מתואמת כדי שלא לתת לאף אחד בצד השני עילה להשתגע - אבל אחרי יממה נשמעה צפירת ההרגעה והעניינים חזרו לסדרם. סוריה (שוב) הכילה בראייתה תקיפות ישראליות גלויות בתחומה.
אסד עסוק בענייניו
המסקנה המתבקשת מכך, שרבים מחזיקים בה, היא שישראל יכולה להמשיך לפעול. איראן וחיזבאללה התנהגו השבוע כאילו כל זה לא נוגע להם, וסוריה, כאמור, טרודה בענייניה הפנימיים.
אבל יש גם צד שני: מתישהו, ברגע מסוים, הסאה תוגדש, הכבוד יירמס ואסד יצטרך להגיב. האם היה שווה לקחת על זה את הסיכון דווקא השבוע, דווקא מול אמצעי הלחימה האלה? סביר להניח שבישראל משוכנעים שכן. ראשית, מן הטעם שאסד לא הגיב. עובדה. שנית, כי עצם השמדת המטרה מעיד על כך שהיה מודיעין מדויק, שלא תמיד יש. שלישית, כי התאהבנו בדיבורים על הנשק הכימי וליבנו קצת קהה בענייני הטילים והרקטות. על רקע המספרים שנזרקו באחרונה לחלל האוויר - 100 אלף היה המספר האחרון שנקב בו ראש אמ"ן - היה מי שתהה מה כבר ישנו עוד כמה עשרות רקטות.
אז זהו, שבמקרה הזה דווקא יש הבדל: הרקטות שהושמדו היו מסוג פאתח 110, רקטה איראנית לטווח של כ־250 ק"מ; לחיזבאללה כבר יש במחסנים כמה מאות רקטות מסוג SM600, לטווח דומה, אבל עם יכולת דיוק נמוכה בהרבה.
לא מעט גורמים בישראל סבורים שגם אותן אסור היה לנו לאפשר להעביר ללבנון, אבל עצם העובדה שזה קרה לא אמור לגרום לנו לחיות בשלום עם עליית מדרגה - שלחיזבאללה יהיו רקטות עם ראש נפץ של 500 ק"ג ורדיוס פגיעה של כ־100 מטרים.אבל לצד הסיכול, לתקיפה היה אפקט משמעותי נוסף: אפשר להניח שבעקבותיה תעשה איראן "הקפאת מצב", כדי לברר מה בדיוק קרה פה. בכל זאת, ישראל כנראה ידעה לפעול במדויק נגד פרויקט חשאי.
מי דיבר וחשף? האיראנים ינסו לגלות. הם יעברו עכשיו כל חוליה בשרשרת - בטהרן, בדמשק ובביירות - כדי להבין מה כשל. עד שיבינו, הם יימנעו מפעולה, כדי שלא להיות מופתעים שוב.
ובינתיים בדרום
תסריט כזה בדיוק מתנהל בחודשים האחרונים בזירה הדרומית, שם אפשר לייחס חלק מרכזי מהשקט ששורר מאז מבצע עמוד ענן לעובדה שישראל (על פי פרסומים זרים) תקפה והשמידה את משלוחי הנשק האיראניים במחסנים ליד שדה התעופה בחרטום.
חשיפת הציר הובילה לעצירת האספקה האיראנית, ובמשתמע להאטה דרמטית בקצב כניסת הנשק לרצועה. חמאס, שממילא נחלש במבצע האחרון, מקפיד שלא להסלים את המצב בדרום מחשש שייקלע לעימות נוסף, כשהוא חלש מתמיד.
בצפון העניינים מורכבים בהרבה, גם בשל כמויות הנשק העצומות שכבר נמצאות בזירה וגם בגלל הבלאגן הפנימי בסוריה, שמקשה לזהות במדויק את מארגי האינטרסים. בעוד אסד האשים השבוע את ישראל כי פעלה בתיאום עם המורדים, בלבנון האשימו דווקא את חיזבאללה בליבוי האש. יותר מ־1,000 מלוחמי הארגון, והטובים שבהם, מעורבים עמוק בפעילות בסוריה. בראייה ישראלית צרה, מדובר במעורבות ברוכה: כל עוד הם נלחמים שם, הם לא יילחמו פה.
ובכל זאת, ישראל תתקשה לצאת פטורה בלא כלום מאירועי השבוע. לא רק מעצם הפגיעה בנשק עצמו והרג לא מעט אנשים סביבו (ההערכה היא שבתקיפה נהרגו יותר מ־10 אנשי ביטחון סורים), וגם לא משום ההשפלה הפומבית, הנוספת, שספג אסד. התגובה תבוא משום שאיראן, סוריה וחיזבאללה חייבים את זה לעצמם, כדי לשמר את מנגנון הטרור חד ובועט. ובהיעדר יכולת (או רצון) להגיב מהגבול, צריך להניח שהתגובה תבוא בחו"ל: שגרירים, שגרירויות, מטוסים וספינות, הכל על הפרק, וגם אנחנו, הנופשים, "הבטן הרכה", בדיוק כמו לפני שנה בבורגס.
החזית הקשה ביותר
בעוד הקשב הציבורי היה מופנה השבוע צפונה, ראשם של ראשי מערכת הביטחון היה טרוד בעיקר בענייני התקציב. משרד הביטחון, צה"ל, המוסד והשב"כ - כולם נערכו לקרב ששריקת הפתיחה שלו תישמע ביום ראשון בצהריים.
מחד יתייצב האוצר, שיטען כי לא ייתכן להשית על המשק קיצוץ של מיליארדים בלי לגעת גם בתקציב הביטחון; מאידך יתייצבו גופי הביטחון, שיטענו כי לקיצוץ חד ולא מתוכנן יהיו השלכות קשות.
בתווך יישבו שבעת שרי הקבינט, שיידרשו להכריע (פורמלית תחליט הממשלה, מעשית היא תאשר את מה שיובא לה). בהכנות לישיבה רשמה מערכת הביטחון ניצחון כפול: בהחלטה כי הדיון יהיה קודם כל על צורכי הביטחון והנגזרות התקציביות שלהם, ובמשתמע מכך על משמעויות הקיצוץ, ולא כפי שרצה האוצר - על מספרים בלבד; ובהודעת ראש הממשלה מסין כי ייתן גיבוי מלא לכל צעד של שר האוצר, למעט בנוגע לתקציב הביטחון.
למערכת הביטחון ברור כי כמו בצפון, גם בתקציב סביר היא לא תצא פטורה בלא כלום. ראשיה יתקשו להסביר לציבור איך זה שבעוד כולנו נאנקים תחת הנטל, תקציבי הביטחון לא נפגעים. ולכן, הקיצוץ לא יצטרך להיראות - בגדולות ובקטנות.
צה"ל מלין בצדק על העיסוק הקטנוני של האוצר, האובססיבי, בכל יום נופש של קצין ובנסיעותיו בכביש 6, וקובע כי גם אם יקוצצו כל ימי הנופש וההטבה בנסיעות, עדיין לא יימצא אפילו אחוז מהכסף הדרוש. אחרי שהוויכוח על הזוטות ייגמר, יידרשו שרי הקבינט להחליט בעניינים הגדולים. לפני כחודש פרסנו כאן את תוכנית הרמטכ"ל לקיצוץ יזום, שבגדול אמורה להיראות כך: שינוי מבני עמוק בצבא היבשה, כך שיותאם לאיומים; סגירת מיפקדות; פיטורים של אלפי אנשי קבע.
אלא שכל זה אמור להיעשות בתוכנית ארוכת טווח - בראיית הצרכים ל־2025 - ובטח שלא להביא כסף גדול מחר בבוקר. ההפך הוא הנכון: סגירת אוגדות או פיטורים עולים כסף בהתחלה, ונותנים דיבידנד רק כעבור מספר שנים.
בינתיים יידרש צה"ל להשקיע גם בעניינים אחרים, דחופים וחיוניים, כמו במערך הסייבר ששואב תקציבים וכוח אדם, או במודיעין, ששוב הוכיח השבוע שאפשר לכמת במדויק את התפוקה שהוא נותן על כל שקל שהושקע בו.
ההסדר
כדי לצאת מהפלונטר הזה יציעו שר הביטחון והרמטכ"ל לשרים להחליט על קיצוץ עמוק בתקציב הביטחון, אבל לקיים אותו במקביל לתוכנית רב־שנתית ובכפוף לה. לא להפיל מיידית קיצוץ של מיליארדים כשחצי שנה כבר מאחורינו, אלא לאפשר לצבא להתכונן כך שהקיצוץ ייבלע בתוכניות סדורות ובנות־קיום. כל אופציה אחרת, יזהירו יעלון וגנץ, תחייב להביא את הכסף מהמקור הזמין היחיד שנותר פנוי: מילואים, מלאים ואימונים.
המשמעות האילמת של האזהרות האלה תהיה ברורה. קיצוץ כזה הוא מתכון ודאי לחזרה לימים שלפני מלחמת לבנון השנייה. אם הקבינט רוצה בכך, שיחתום ויהיה אחראי. אפשר להניח שלרוב השרים תרעד היד; גם שר האוצר לפיד יגלה שמה שעמד מולו עד עכשיו הוא משחק ילדים לעומת העוצמה (ויכולת ההפחדה) של מערכת הביטחון. בשלב הזה יינתנו לו שתי אפשרויות: לפתוח במלחמה כוללת, בסיוע העיתונות הכלכלית, או להגיע להסכם שיניח את דעת שני הצדדים.
עד כמה שזה יישמע מפתיע, בינתיים הצדדים נמנעים ממלחמה. יעלון ולפיד סיכמו ביניהם להתנהג כמו ג'נטלמנים, גם גנץ - בפגישתו האישית עם לפיד - התחייב לקרב הוגן. לכאורה, מתבקש; בפועל, מתבקש לומר שאין לזה סיכוי: השקט יתפוצץ, והמלחמה על התקציב תיזרק במלוא עוצמת המיליארדים שלה לזירה הפוליטית והציבורית.
ומה אז (1)? ראש הממשלה יתערב כפי שרצה, והצדדים יגיעו לסיכום, שיכלול קיצוץ עמוק מצד משרד הביטחון תוך התחייבות של משרד האוצר לתוכנית רב־שנתית, שתי הסכמות שיחזיקו מעמד בדיוק חצי שנה.
ומה אז (2)? יחזור הניגון, ועימו הזמירות המוכרות על הצורך בקיצוץ מחד, ומנגד האזהרות על השלכותיו על הביטחון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו