אתם בטח חושבים שזה פשוט לספק טור שבועי לעיתון. כבר שמעתי כל מיני חכמולוגים מסבירים לי כמה זה קל. "חסר על מה לכתוב? תמציא משהו. אתה הרי שולף את זה מהשרוול בשנייה".
ובכן, התשובה היא ממש לא. יש מקרים שזה פשוט לא יוצא. הנושא שבחרת לא מספיק מעניין/לא רלוונטי/לא אקטואלי, ולעיתים מתברר שמישהו אחר כבר כתב על זה קודם, והרבה יותר טוב ממך. מחסן הרעיונות שלך נראה כמו "מכון למחקר צבאי" בדמשק אחרי טיפול של חיל האוויר, ואתה פשוט יוצא מדעתך נוכח הדד־ליין המתקרב.
הקורבנות הם, כמו תמיד, בני המשפחה, שצופים בי נכנס ויוצא מחדר העבודה, זעוף, מדוכדך ולא מגולח. אני מבלה שעות במטבח בהכנת ארוחות שאינן חלק משלוש הארוחות המוכרות, גומר את כל הפירות בבית ולוקח גם מהשכנים ושותה כמו ג'מוס, אבל בעיקר קפה בכל הגרסאות: נס, שחור בוץ, טורקי בפינג'אן, עם הל, עם קרח, עם וויסקי, עם מע"מ, הפוך, אספרסו ואמריקנו עם עוגייה בצד. בשוונג אני מכין גם לבאי הבית. פעם, כשהגשתי לאשתי קפה, שאלתי אותה בטעות אם היא רוצה גם לשמוע על המיוחדים שלנו.
השבוע שוב לא מצאתי נושא ראוי. לא היתה לי מוזה, והפכתי את העולם כדי למצוא אותה. אין דבר משונה יותר מאדם שמחפש את המוזה של עצמו. אתה מנסה לשחזר איפה פגשת אותה בפעם האחרונה - מה לבשת, האם שמת דיאודורנט, ומה אכלת רגע לפני.
אחרי יומיים בלי מוזה הגיעו נדודי השינה. הלילות היו חמים, והיתושים, שחשו בחולשתי, באו להציק לי. יכולתי לישון עם מזגן ופוך, אבל אשתי סובלת מקור. היא מעדיפה מאוורר, אבל לי זה תופס את הגב. התפתלתי במיטה חצי לילה במחשבה שאין לי נושא ראוי לטור, ושעם כל הכבוד, ההתלבטות שלי בין מזגן למאוורר לא סוחבת טור. אשתי הציעה שאלך לראות קצת טלוויזיה. רעיון מעולה.
בערוץ 1 שרו זמרים ז"ל שמזמן כבר לא איתנו, ולצידם נגנים שמזמן כבר החליפו מקצוע ופתחו דוכן סביח. בערוץ 2 היה, כרגיל, פרומו ל"האח הגדול", ובערוץ 5 משחק מהליגה הספרדית בשידור חוזר. בערוץ הקניות הציעו מערכת מפוארת של כלי מטבח, 24 חלקים ב־24 תשלומים. אחלה דיל. ההסברים של המנחה נשמעו משכנעים ובא לי על העיסקה, אבל איך עושים את זה בלי להעיר את כל הבית כדי למצוא את כרטיס האשראי? ומה, אני לא אתייעץ עם אשתי? זה המטבח שלה. ומה יחשבו עלי בערוץ הקניות? בן אדם שקונה סט סכינים בלילה יכול להיות רק רוצח סידרתי.
בבוקר קמתי עייף. אשתי המליצה לי לצעוד קצת בשכונה ולנקות את הראש. במצבי אני לא יכול להיות בררן, כל רעיון הולך. היה חם, אבל צעדתי בכל זאת, מנסה למצוא השראה מהסביבה. מאחורי השיחים קפץ עלי כלב גדול שחיכה שאגיע ממש קרוב אליו, ורק אז התנפל עלי בנביחות. מרוב בהלה כמעט חטפתי התקף לב. אבל בימינו "כמעט" זה לא משהו שמחזיק טור. בפעם הבאה אשתדל לפחות לאבד את ההכרה.
חזרתי הביתה וניסיתי למצוא את המוזה במקלחת. המחשבות נדדו לחדשה המרעישה על החיבור המתקרב של השכונה שלי למערכת ביוב חדשה. מהביוב זרמתי לשפד"ן, ומהשפד"ן לים. כשהגעתי לים נזכרתי במצבורי הגז של תשובה, ומשם התגלגלתי לוויכוח על מכירת המחצבים בים המלח לחברה זרה ולנסיעה של עידן עופר ללונדון. משם המשכתי לנוחי דנקנר, בנק לאומי, בועת הנדל"ן, מחירי הקוטג' שעלו שוב, המלחמה שצפויה לנו עם הוועדים הגדולים, עובדי הנמלים ודירוג האשראי. פתאום נזכרתי שאני בכלל לא כותב במדור הכלכלי, ואני גם לא שר האוצר.
אחרי שיטוט נוסף במטבח, שכלל אפרסק ומיץ פטל, החלטתי שעיון בעיתונים עשוי להביא לי את הגאולה. מתיחות עם סוריה, עמנואל רוזן (לטובתו אני מקווה שהיתה לו חבילה בלתי מוגבלת של סמסים), וורן באפט קנה את ורטהיימר... עוד עיסקה שלא הרווחתי ממנה שקל. עברתי למודעות האבל, לדרושים, פתרתי תשבץ - אבל נאדה. אין מוזה.
אשתי הציעה שאקח את המכונית לסיבוב. תמיד כיף לנסוע קצת ללא מטרה, זה פותח את הראש. עצרתי לתדלק. איך יכול להיות שהמכל ריק??? רק בשבוע שעבר תידלקתי ב־300 שקל! שתיין אחו־שילינג האוטו הזה.
כדי להירגע שמתי מוסיקה והפעלתי את המזגן על נעים. יצאתי מתחנת הדלק ונתקעתי בפקק. בדיוק עכשיו 10,000 עובדים של התעשייה האווירית יוצאים באוטובוסים משערי המפעל. נזכרתי בביקור שלי במפעל המל"טים שלהם, וכמה זה היה מעניין לראות איך הם מייצרים את העפיפונים האלה, שיכולים להגיע למטבח של נסראללה מחופשים לעוף בגריל.
חבר התקשר והציע לי לבוא איתו לסופר. טיול בין המדפים תמיד עוזר לך להשתחרר מהלחץ ולהיכנס למוזה. והנה המסקנות מהטיול בסופר:
1. הקבנוס עכשיו במבצע.
2. את סט כלי המטבח מערוץ הקניות יש גם בסופר.
3. המוזה לא נמצאת במחלקת הבשר.
בערב שקלתי לנסוע לתל אביב ולטייל לאורך הטיילת, אבל נזכרתי בבוקי נאה שחטף שם מכות מנערים שתויים ויצא לי החשק. התקשרתי לעמירם. תמיד יש לו בקנה איזה רעיון טוב ומשעשע. הוא לא ענה. סימסתי לו בצחוק "לאן נעלמת, יא זבל?" לא ענה. סימסתי שוב, "יא מניוק, למה אתה מסנן אותי?" חזר אלי אחרי שעה וסיפר שאשתו עזבה אותו עם הילדים. הוא גר עכשיו אצל הוריו, הוא בדיכאון, ולכן הטלפון שלו סגור רוב הזמן. ביקשתי ממנו להתקשר כשיהיה לו משהו מצחיק לספר.
שלשום החלטתי להעביר לעורך את כל ההתלבטויות שלי בכתב, שיגיד אם משהו פה שווה טור. אבל הוא לא חוזר אלי.
yairn@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו