אריאל הורוביץ מוציא השבוע את אלבומו השישי, "הגיבורים שלי". אריאל, בנם של נעמי שמר ז"ל, היוצרת הגדולה והמצליחה ביותר בזמר העברי, ושל מרדכי הורוביץ ז"ל, שגם הוא כתב שירה ופרוזה, מודע מגיל צעיר לא רק ליתרונות של הצמיחה בבית כל כך יצירתי, אלא גם לקשיים, בעיקר למי שפועל באותו תחום אמנותי.
דודתו רותיק, אחותה של אמו נעמי, נשאלה "איך זה לחיות בצילה של האחות המפורסמת?" והשיבה: "אני חיה לאורה, לא בצילה". גם אריאל יודע, מתחילת דרכו, למצוא את הביטוי העצמאי שלו, בלי להתכחש או להתנגד ליצירה המפוארת של אמו ובלי להשתתק בצילה. כבן של, אריאל מכיר גם את המשמעות של להיות "סמל לאומי", על הדבש ועל העוקץ שנלווים למעמד הזה.
הוא היה שם, שמע וראה, את דברי ההלל והתשבחות שבהם עוטרה נעמי במשך כל חייה, אך גם את הביקורת שספגה, בעיקר בשנות השבעים והשמונים, על עמדותיה הפוליטיות או לפחות על איך שאלה הובנו. אריאל הורוביץ, כאמן יוצר, מודע מתחילת דרכו לכך שלא די ב"לעשות שירים יפים" אלא יש ציפייה ממך, ובייחוד אם אתה בנה של נעמי שמר, לומר גם משהו "על המצב" ו"עלינו כחברה". ואולי משום כך, לצד השירים הפרטיים והאישיים יש תמיד ביצירתו ובפעילותו התייחסות לעולם הסובב אותו.
כשהיד מושטת,
והעין לא צרה,
ולא הורגים משורר בבוקר,
ובערב יושבים להקריא משיריו
הקטע הזה, מתוך השיר "קוקוס" שכתב לפני עשור לחוה אלברשטיין, הוא גם שיר על... קוקוס, אבל גם אמירה על היחס למאיר אריאל ז"ל בסוף ימיו, ואולי גם לאמו, נעמי שמר.
אריאל הורוביץ, יליד 1970, התחיל את הקריירה בגיל מאוחר יחסית. לאחר שירותו הצבאי (בחיל המודיעין) החל ללמוד מוסיקה בבית הספר רימון, שם פגש את יהודה עדר שהיה אחד ממוריו. עדר אהב את יצירתו של הורוביץ, הפגיש אותו עם חברת התקליטים הליקון וגם הפיק מוסיקלית את אלבום הבכורה שלו, "יאללה ביי", שיצא ב־1998 והפך להצלחה גדולה. האם נעמי, אגב, מאוד אהבה ופירגנה, ואף ציינה במיוחד לטובה את "יאללה ביי" כביטוי שמשלב סלנג ערבי ואנגלי, מה שהופך אותו למאוד ישראלי עכשווי.
האני והאחר
מאז באו עוד חמישה אלבומים ואריאל מאוד פעיל ככותב ומלחין לעצמו ולאחרים, זמר ופרפורמר שמופיע הרבה, לבדו ועם להקה ובכל מיני מפגשים מיוחדים (בהופעות עם ג'קי לוי, בכתיבה עם יאיא כהן אהרונוב, דורי בן זאב ואלונה טוראל ובהקלטת גירסת כיסוי לשיר בהפקה חדשה משירי היוצר ארז הלוי). אריאל גם מלמד מוסיקה בבית הספר רימון ואחראי לניהול האמנותי של מפעל אמנותי־חברתי מקסים בשם "האני האחר" עם עמותת אנוש לשיקום פגועי נפש. הורוביץ מפיק ומעבד חיבור בין שירים שכתבו יוצרים פגועי נפש לבין לחנים של תלמידי בית הספר רימון, והתוצאה נפלאה ומרגשת ולא כי "עושים הנחה" ליוצרים הלא מקצוענים אלא מכיוון שהמפגש הזה הוא הוכחה לכוחה של המוסיקה לרומם ולחזק את הנפש.
באלבום החדש, "הגיבורים שלי", הורוביץ מגדיל את מינון העיסוק בנושאים הכלליים, מנקודת המבט האישית שלו. הוא כותב שירים מלאי אהבה והערכה לגיבורים גדולים ומפורסמים לצד גיבורים קטנים ואלמונים יחסית. מכל אחד מהם הוא מנסה ללמוד משהו עלינו, עכשיו. השיר הפותח "סלון קטרינג" הוא דוגמה מצמררת במיוחד גם לטיפול בסיפור אנושי מרגש וגם לחיבור בין ההיסטוריה להווה.
אבא קובנר (1918-1987) היה משורר וסופר, מנהיג פרטיזנים בגטו וילנה שהגה את המשפט "אל נלך כצאן לטבח" ופעל גם אחר מלחמת העולם השנייה בחבורת "הנקם", שניסתה לנקום בנאצים. בהמשך דרכו היה קובנר קצין התרבות של חטיבת גבעתי במלחמת העצמאות, העיד במשפט אייכמן, היה ממקימי בית התפוצות, הוגה הקמת מוזיאון "משואה לתקומה" בקיבוץ יד מרדכי, וגם יושב ראש אגודת הסופרים העברים, סופר ומשורר ובאמת, בלי שום ציניות, גיבור אמיתי.
"סלון קטרינג" הוא שם בית החולים שבו אושפז אבא קובנר בערוב ימיו בגלל מחלת הסרטן, בבית החולים הזה הוא איבד את קולו בניתוח וגם כתב ספר שירים בשם זה. אריאל הורוביץ, שמצא את הספר בבית הוריו, מספר את סיפורו של קובנר, ומוסיף לו סיפור עכשווי על חיילת שמצטלמת עם עציר ערבי כפות. "האם הוצאת אותי מהשטעטל כדי שאהיה לקוזאק?" שואל הורוביץ.
וכך מתייחס הורוביץ לעוד גיבורים שלו, ותיקים ובני זמננו. הוא מלחין שיר של המשוררת לאה גולדברג וגם של העיתונאית הדתייה שרה ב"ק ששרה בהופעותיה בפני קהל מעורב (ושרה בדיסק); הוא כותב על הרב מנחם פרומן ז"ל מייסד תנועת "ארץ שלום"; על משלחת הסיוע הישראלית לנפגעי רעש האדמה בהאיטי; על מכתב העידוד שכתבה סבתו רבקה ספיר לאמו נעמי; על חלוץ העלייה השנייה ארנסט פולאק שהתאבד בגיל 19 ועל עמיחי כ"ץ, שהיה בעליו של מועדון ההופעות הירושלמי "הסינדרום". עוד הוא כותב על חבריו המוסיקאים הצעירים שמנסים לשרוד בעולם התקשורת של ימינו ועל "הריקוד המשונה" של הצוותים המעורבים, יהודים וערבים, העובדים יחד בבתי החולים בארץ.
וכן, יש לו גם שני שירי אהבה נפלאים לגיבורות הפרטיות שלו - אשתו ובתו - "אם נישאר חלום" ו"ילדה כמוך". איזה יופי. אמא ואבא בטח היו גאים.
yoavk@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו