נזכרת בחיים שחשבתי שיהיו לך
יעל כהן, אמא של רומי ז"לרומילוש, מה קורה נשמה? געגוע. שלוש שנים מאז לכתך. זה עתה סיימנו לארגן את החצר לאזכרה. הכל יפה ומוכן. סידורי הפרחים שאת אוהבת מחכים, התמונות שלך תלויות כל אוהבייך חושבים עלייך עכשיו. יפה שלי את בטח מחייכת. הדרך שבה הובילו אותך למותך, היא ההופכית לדרך שבה הלכת את חייך. לא הגעת ממקום של יודעת הגעת ממקום של רוצה ללמוד ולהשתפר בכל יום. הפרפקציוניזם שלך, האמביציה המטורפת להצליח, הדרישה האינסופית מעצמך "לתת את כל מה שיש בי" הלכה בד בבד עם צניעות, שקט פנימי, צחוק מתגלגל ורוח טובה. ידעת לאהוב. כמה חיבורים עשית בחייך. ועכשיו במותך, את ממשיכה לחבר בין קצוות פרומים. כל כך הרבה חברים קירבת אל ליבי בשלוש השנים מאז שאינך כאן. אינך כאן בגופך ורוחך מלווה אותנו בכל רגע. אני נשטפת מאז השיטפון במים רבים ועכורים. יחד איתך מתערבלת בכאב לנוכח המסע שראשי המכינה מובילים אותנו בו זה שלוש שנים ומוסיפים כאב לכאבנו. יכולת ללמד אותם מה זו אחריות. חוזרת מרוסקת מביהמ"ש, חרי עוד יום דיונים ארוך שבו פוגעים זה בזה אנשים בצורה מאורגנת ובחסות החוק. שוכחים להיות בני אדם. ובסוף היום אני תמיד חוזרת אלייך, חיוך שלך, לשקט שלך לחיים שחשבתי שיהיו לך. לדרך שלך. שם אני פוגשת את החברים שלנו והמשפחה שאהבת כל כך את כל התמיכה והחיבור והטוב שהוא הנחמה היחידה. רומילוש, היי שלום ילדה יפה שלי.
אוהבת, אמא.
אהובה שלי, רוצה להתאחד איתך לעולמים
דורית ברהום, אמא של מעין ז"ל ילדה אהובה שלי לקחו לי אותך לפני שלוש שנים. הטביעו אותך בנחל. אלו 1,095 ימים של געגוע ושל חוסר בלתי נסבל. החושך כאן שורר כל הזמן אף שכל בוקר עם הזריחה אני מביטה בשמש העולה ומחפשת אותך. האור מציף את העולם ורק אנחנו בחושך, בעלטה ובכאב הענק שלא מרפה. אפילו מיקה, כלבה שלך, מתה משיברון לב כמה חודשים לאחר מותך. בשנה האחרונה יותר מכל אני עסוקה במשפט שמתנהל נגד ראשי המכינה שהרגה אותך, יובל כאהן ואביב ברדיצ'ב. אנחנו שם בכל שני ורביעי משתדלים לא לפספס שום דיון. אני שומעת וחשה בושה. באותו יום ארור בזמן שיחידות החילוץ והמשטרה חיפשו את גופתך, ראשי המכינה כבר סגרו לעצמם עורך דין. במקום לקבל אחריות למעשיהם הם אפילו לא משפילים מבט. הבטחתי לא לבכות אך זו פשוט בושה. שלוש שנים עברו מאז הלכת מאיתנו. החברות שלך השתחררו מהצבא, לקן עדיין לא. החברים הבנים לקראת שחרור או סיימו מסלול. אני חושבת איזו מפקדת יכולת להיות ובאיזה נתיב היית בוחרת לצעוד בהמשך חייך - ושוב מתחילות הדמעות לזלוג. אבא ואני עברנו דירה, חשבנו שיוקל לנו קצת להתרחק, אבל זה לא כך. מעין החדר שלך עבר איתנו בדיוק כמו שהיה, אבל לצערי את שם רק בתמונות. מעין אהובה שלי אני רק רוצה לחבק אותך, להריח אותך להתאחד איתך לעולמים.
אימוש.
ניפגש שוב, והפעם אשמור עלייך
שרון סדן, אמא של יעל (יולי) ז"לואת שהיית פרח מאושר בשדה קוצים, שבריר שנייה, בזלזול וביהירות פושעת נקטפת. בחמלה לכל חי ובאהבת מולדת קישטת את עולמך, מולדת שלא היתה ראויה לך. ואת שהיית ילדת צדק ערכים ואחריות בדרכייך, נחת שכך הם אלו האחראים למותך. ומאז דבר לא השתנה כאן, קרקס חולני מתנהל לו במשפט האשמים. אין בו טיפת מוסר רגשי, אשמה או צדק. מציינים השבוע שלוש שנים ללכתך. אוצר שלי, ין לנו צורך בתאריך. הגעגוע אלייך חונק בכל נשימה. הימים החולפים נוגסים בכל פיסת גופנו. הנר שלך לא כבה, את כאן איתנו בכל מחשבה. מחכים שאולי פתאום תופיעי עם תרמיל כבד על הגב ובצחוק מתגלגל תצעקי: "אימוש, געתי". הונצחת אהבה שלי, בכל כך הרבה מקומות ובאולם המחול שכל כך אהבת לרקוד בו תמונתך תלויה על הקיר - "הסטודיו של סדי" כתבו בשלט. אני יודעת שאת שומרת עלינו מעל. הנוכחות שלך היא כאן איתנו. מתגעגעת אלייך מתגעגעת לימים שהיו ולחיבוק הדוב שלך. ניפגש שוב, את יודעת. נתחבק ונצחק הפעם, אהבה שלי, אשמור עלייך.
אוהבת, אמא.
חזרת ונתת לי חיבוק מושלם
אתי בללי, אמא של גלי ז"לבאחד הלילות חלמתי שחזרת. חזרת באמת, עייפה ורעבה. ואחרי המקלחת עם המגבת מגולגלת על הראש, נתת לי חיבוק מושלם. אמרת שהיה כיף וגם מסוכן אבל שהחברים שהכרת ממש נחמדים, והבטחת שתספרי לי עוד אחרי שתישני. "לילה טוב, לדה שלי", אמרתי, ואת עוד הספקת לשאול: "אמא את זוכרת שהכרתי מישהו שלומד בירושלים? אז קבענו להיפגש כשאחזור". ואני רק אמרתי לך שהכרנו כבר ושתלכי לישון. ורגע לפני שנרדמת, אמרת שאת חושבת שלא תלכי בסוף למכינה הזאת.
תבואי בחלום, שננהל שיחה כמו פעם
שרית אנג'ל אור, אמא של אלה ז"לאלה שלי, אני כותבת לך מכתב שלא יישלח. עכשיו אולי היית מפקדת על חיילים, מחה וגאה לשרת את המדינה להעביר לאחרים את שמחת החיים שהיתה בך. ילדה מצחיקה ודעתנית, אופטימית ואוהבת אדם. בטח היית מגיעה בסופי שבוע מהצבא, נכנסת לבית עם תיק גדול חיוך ענק עייפה ומלאת סיפורים. בטח היית מלאה בתוכניות כי ''הזמן קצר...''. בטח היית מקפידה לשחק עם האחיינים שמחכים לדודה אלה שתשחק איתם מגיעה ונותנת לסבא ולסבתא את החיבוק הכי חזק של זרועותייך. עם כל אבק הדרכים היית יורדת עם סנדלי השורש למעיין הקרוב לבית עם חברייך. אלו המון מחשבות של "מה היה אם..." אבל את איננה, נעצרת בזמן. מאז האסון רסיסי זיכרונות מלווים את חיינו - איזו ילדה מיוחדת ואהובה הפסדנו, ואיך הזמן לא מרפא. הוא רק מקשה. מאז שעזבת אותנו לגן העדן קרו הרבה דברים טובים ומשמחים. חן אחותך הגדולה ילדה את הלל מעיין ואור נישאו בחתונה מרגשת ועכשיו הם מצפים לילדם הראשון. עמית ומיכל יינשאו בעוד כשבועיים. איזה פספוס גדול, ל כך רצית לרקוד בחתונתם. עברו שלוש שנים אבל מבחינתי האסון קרה אתמול. נעלמת מחיינו אבל את ממשיכה להיות בליבי יום-יום, שעה-שעה. אני ממשיכה להיות אמא וסבתא אוהבת ודואגת כמו תמיד. האחיינים גלי, נועם, מיקה ומיה, מדברים עלייך כאילו עוד רגע תרדי אלינו מהשמיים, תפתחי את הדלת ותגידי: "חזרתי לתמיד". ולי יש בקשה קטנה, תבואי בחלום וננהל שיחה כמו פעם בשעות הקטנות של הלילה.
אוהבת ומתגעגעת, אמא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו