נפתלי בנט מוצא את עצמו במקום שבו מצאו את עצמם רבים וטובים לפניו. כששומעים את הדיווחים באולפנים והכותרות הגדולות ברוב כלי התקשורת המרכזיים, הממשלה החליפית, זו שבנט עומד בראשה ונתניהו הולך הביתה, כבר קמה ועומדת על תילה. עוד כמה סגירות קטנות, המתנה בסבלנות שנתניהו יאבד את המנדט בעוד שבוע וחצי - וזה קורה. גיבור היום הוא כמובן בנט, כפי שהיה משה כחלון בזמנו או גדעון סער למעשה עד לימינו אנו. וכמובן בני בגין, אביגדור ליברמן וכל אותם אנשי ימין שראו את האור התקשורתי כאשר החלו לתקוף את נתניהו או לרקום מהלכים נגדו.
בנט נישא כעת על כפיים כפי שמעולם לא היה. לא רק בתקשורת, אלא, בקורלציה מושלמת כתמיד, גם בכירי הפוליטיקאים מהשמאל מייחלים לבואו של בנט ללשכת ראש הממשלה, כפי שיהודים מאמינים מייחלים לבואו של המשיח. הם מעולם לא הצביעו לו. אפילו לא עלה על בדל מחשבתם לעשות זאת. דעותיהם רחוקות משלו כמרחק מזרח ממערב, ובכל זאת, כבר מצאו את מושיעם. וההסתערות התודעתית בעיצומה.
הדילמה של בנט אמיתית. בניגוד לכל אנשי הימין שעשו זאת לפניו, ליו"ר ימינה יש הזדמנות להיכנס ללשכת ראש הממשלה בעוד שבועיים, פריבילגיה שלהם לא הייתה. תפקיד ראש הממשלה תמיד היה חלומו של בנט ופסגת שאיפותיו. כל מה שעליו לעשות זה בסך הכל להפר כמה עקרונות שליוו אותו מכניסתו למערכת הפוליטית, ולהתמסר לחיבוק החם והמכיל שעוטפים אותו מכל עבריו יריביו לשעבר ושותפיו לעתיד. הם ידאגו שלא יאונה לו כל רע, שכל פרסום שלילי או תזכורת כיצד התבטא בעבר הלא רחוק על שיתוף פעולה עם לפיד, עם מרצ, עם המפלגות הערביות, לא יצאו מעבר לגבולות הגזרה של העיתונות המגזרית וערוצי השוליים, ויאפשרו לו לדהור באין מפריע לממשלה כרצונם.
אחרי שיכבוש עבורם את היעד המבוצר, יהיה זה כבר סיפור אחר. הצורך ביו"ר ימינה יפחת דרמטית, ובכל משבר - וברוך השם יהיו הרבה - ימצא את עצמו מתבוסס לבדו אל מול ארסנל הרוב השמאלני בממשלתו, בסיוע אותם עיתונאים חבקנים ומפרגנים, שיהיו פתאום פחות כאלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו