השבועיים הקרובים יהיו קריטיים למערכת החינוך הישראלית. לאחר שנתיים חריגות ואף היסטוריות, שבהן ספגה מערכת החינוך טלטלות רבות, יחד עם העובדה שבישראל למדו הכי פחות ימים מאשר בשאר מדינות העולם המערבי, עולה השאלה מה מידת חשיבותו של החינוך בעיני מקבלי ההחלטות בכנסת ישראל. "קולו של החינוך לא נשמע לאורך כל הקורונה" היתה המנטרה שנשמעה בשתי שנות הלימוד האחרונות.
ואילו עתה, לאחר ששר החינוך יואב גלנט ואנשי החינוך הישראלים ישבו על המדוכה, הם אמורים לקבל החלטה על מסמך עקרונות חדש וחדשני. ההמלצות ניתנו, הפקידות אישרה, ועכשיו כולם מחכים לחתימה הסופית של הממשלה. אם יקרה השינוי, ישראל תזכה למערכת חינוך חדשה אשר מתאימה את עצמה לעולם ביום שאחרי הקורונה. אם השינויים לא יאושרו, לא יהיה חדש תחת השמש וההזדמנות ההיסטורית תוחמץ.
שירלי רימון ברכה, ראש מינהל החינוך בתל אביב, העיר בעלת מערכת החינוך המורכבת במדינה, אשר משמשת במובנים מסוימים מודל של החינוך ברשויות המקומיות, רוצה להאמין שגם אם אלו שיושבים שם למעלה יתמהמהו, הרשויות המקומיות יידעו להוציא את המהפכה הזאת לדרך.
רגע לפני תחילת ההכנות לשנת הלימודים הבאה, היא מסכמת את שעבר על מערכת החינוך בשנה האחרונה. "אם בסגר הראשון היה ברור לכולם שהחינוך צריך להיסגר, הרי שבסבבים שבאו אחרי כן, היד על ההדק של מקבלי ההחלטות היתה הרבה יותר קלה ולא הושקעה מחשבה לגבי הדרישות של אנשי החינוך. הבנו שהמגיפה הזאת לא תביא למותם של אלפי ילדים, אבל ברגע שנתנו למשרד הבריאות להוביל את המאבק, החינוך נשכח, ובסגר השלישי ראית כבר שלציבור נמאס".
ישראל היא המדינה שלמדו בה הכי פחות. פעם היינו עם הספר, איך ייתכן שלא יצאנו לרחובות להפגין למען החינוך?
"בתל אביב ראית בני נוער שיצאו להפגין, וזה חימם לי את הלב. אני חושבת שאם משאירים את השאלה הזאת רק בתחום הבריאות ולא החינוך, הרי שלא לתת לילד את השגרה שלו ואת היומיום שילדי הגן מכירים, פוגע בבריאות ובחוסן הנפשי שלו, ומשרד הבריאות היה צריך לתת את הדעת על כך. פגעו לנו בבריאות הנפש של הילדים, וניתן לראות את זה במספרים".
שעתם היפה של המורים
את יכולה להצביע על ההבדלים בהשפעות על ילדים קטנים מול בני נוער?
"תלמידי חטיבות הביניים ספגו את ההשפעה המזיקה ביותר. גם בגלל הגיל של הילדים וגם בשל העובדה שהם למעשה לא למדו כל התקופה הזאת, מה שהוביל לעלייה משמעותית בנטייה לאובדנות עם שלל הבעיות המוכרות. מבחינה סוציו־אקונומית, מי שחושבים שילדים עשירים סבלו פחות מאשר ילדים עניים, טועים כמובן, המשבר הזה לא פסח על אף אחד".
מהבחינה האתית נראה שלוותר על החינוך מראה קצת על המקום שאנחנו חיים בו.
"נכון, אבל מצד שני זו היתה השעה היפה של מורות ומורי ישראל. הם התגייסו למשימה בכל הכוח, ההורים שישבו בבית פתאם נחשפו לעבודת המורה. ברחבי ישראל היו ילדים שלא היה להם מחשב בבית, שלא ידעו איך לפתוח אי־מייל, ופתאם ראינו כמה שיתוף הפעולה בין המורה להורים שיושבים בבית, הוא משהו שאנחנו כמדינה יכולים להתגאות בו. בפעם הבאה שהתקשורת והציבור הכללי יתלוננו על המורות ועל איכות הלמידה, הם יצטרכו לשמוע ולראות מה ההורים חושבים על המורים של הילדים שלהם, לבוא ולקרוא את מאות המכתבים שהגיעו מהורים שמודים למורות ולמערכת החינוך המקומית. אני יכולה להגיד לך שלדוגמה בתל אביב, שיעור המורים שרוצים ללמד באזורים מאתגרים יותר הוא גדול מאוד, כי דווקא שם רוצים יותר ללמד".
רימון ברכה מתייחסת בין היתר גם להשפעה הרבה של הרשויות המקומיות, ששיחקו תפקיד במשבר הקורונה. "הרשות המקומית עבדה - ועובדת - בשטח, ומנסה להכיר כמה שיותר מקרוב את התלמיד", היא אומרת. "הקורונה אפשרה את הדבר הזה. מערכת החינוך הארצית רוצה שטאנץ אחד, האחדה לכל התלמידים בכל המקומות. והקורונה הבהירה כמובן שזה בלתי אפשרי וכל ילד שונה מהילד האחר, והרשות המקומית ידעה לשנות בצורה חכמה מבני לימוד ומערכי שיעור, לתת לילדים יותר "זמן מורה", גם אם זה מול הזום. מורים יצאו עם התלמידים שלהם לכיתות בטבע ובמרחבים. זמן מורה ולמידה מחוץ למרחב הכיתתי, זה משהו שהרשות המקומית תרצה לשמר גם בשנים הבאות, כי זמן מחנך זה המשאב הכי יקר, ועכשיו אפשר לקבל יותר משעה בשבוע עבור התלמידים".
חוסן נפשי על פני ציונים
רימון ברכה מאמינה שמערכת החינוך אמורה להכין את התלמידים לחיים, "יותר מאשר ללמד אותם לנהל מערכת שעות מהודקת, שלא פתוחה לשינויים. צריך להבין שהגן ובית הספר צריכים לתת יסודות לחיים, שלא נורא אם לא כולם לומדים את כל המקצועות. שיותר חשוב לבנות לילדים חוסן נפשי. אם את משרד החינוך מעניינים הציונים, אז ילד עם חוסן נפשי גבוה הוא בהכרח ילד שיביא גם ציונים יותר גבוהים".
בפנטזיות שלך ישראל יכולה להפוך לכזאת שלומדים ממנה. כמו שמתייחסים אל פינלנד וסינגפור.
"חייבים לנצל את המשבר לטובת מערכת החינוך. זה השיבוש שכולנו חיכינו לו. אסור לחזור ל־15 מקצועות בשבוע, שישה ימים בבית ספר בין ארבעה קירות. אנחנו למדים המון מן העולם ונרצה ללמוד עוד כשזה יתאפשר, כאשר ברור שהטרנד שכולם מדברים עליו יהיה למידה רגשית־חברתית (SEL; ע"ר), שבה הילד יכול לנהל את עצמו לפחות יום בשבוע בלי הנוכחות של המורה, לקרוא ספר ולעשות עליו עבודה לבד. בנוסף, אני חושבת שלא חובה שיום שישי יהיה היום החופשי של התלמיד, אלא ישמש ללמידה פרטנית, ויום אחר בשבוע יוקדש ללמידה בבית, כפי שהיה נהוג בקורונה.
"זה יהיה פספוס אם יום הלימודים הראשון של השנה הבאה, ייראה כמו יום הלימודים הראשון של 2019".
