צנח לו זלזול

ברשותכם, שתי מיליםמשלי על יום הזיכרון. במלחמת יום כיפור הייתי בכיתה ה'. בכל פעם שמנהל בית הספר נראה צועד במסדרון, פחדנו שהוא עומד להיכנס לאחת הכיתות ולהודיע לעוד תלמידה או תלמיד את הבשורה האיומה. אני זוכר היטב עד היום את הרגעים שבהם הוא אכן נכנס לכיתה, ושכולנו ידענו למה, והבנו, עד כמה שילד מסוגל להבין.

והיה הרגע ההוא שבו תפסתי שהוא לא קורא לי, ומה המשמעות של זה. היתה לנו ילדות עליזה וצבעונית, אבל המלחמה תמיד נכחה שם. בששת הימים שהיתי כילד בן שלוש, עם כל המשפחה, בתוך שוחה שנחפרה באדמה. זאת חוויה שאי אפשר באמת לשכוח, ושמשום מה אני זוכר אותה בעיקר כאירוע משעשע.

החברים הכי טובים שהיו לי בנעוריי היו חבורה של שלוש בנות ושלושה בנים. היינו חברים בלב ובנפש, ועד היום אנחנו בקשר טוב, אבל כמעט אף פעם לא שוחחנו על כך ששניים מאיתנו - שניים מתוך שישה - הם יתומי מלחמה.

יום אחד ראיתי את אחד הילדים שלי מתאמן על קטע קריאה חגיגי. הכיתה שלו התבקשה להכין את טקס הזיכרון הבית-ספרי, והמשימה של הבן היתה לקרוא את הקטע שמספר על חלל צה"ל שגדל בשכונה. אני לא חושב שאי פעם ראיתי אותו עובד בכזאת רצינות על מטלה, והחלטתי שאת הצפירה של אותה שנה אני אעשה עם הילדים בבית הספר.

היה באמת מרגש ומכובד, וכל ההורים הזילו דמעות מכל הסיבות שבעולם. פתאום ראיתי שהמנהלת עומדת בסמוך אלי ושאלתי אותה, לא יודע למה: תגידי, כמה יתומי צה"ל יש בין התלמידים? היא הביטה בי מעט מופתעת, ואמרה שאין. אפילו לא אחד. אז הערתי שאצלנו היו שניים בכל כיתה, והיא אמרה כן. כן. גם בילדותי. וגם את רגע הנחמה הזה אני לא מתכוון לשכוח.

לכל הטורים של ג'קי לוי

אני יודע שלאיפה להכליל, אבל בזמן האחרון המון שיחות חולין שהשתתפתי בהן הובילו לשלב ההכרחי שבו אחד הדוברים הכריז פתאום שמשהו הוא "אוברייטד". כלומר זוכה לכבוד מעבר לערכו הסגולי. כלומר יאללה יאללה, ומי ישמע.

תמיד יש משהו או מישהו שהוא אוברייטד, וזה כיף גדול להיות ההוא שמכריז על כך, מה גם שעצם טענת האוברייטד היא חלק מה"סימן שאתה צעיר" של תקופתנו. שמתי לב גם לכך ששלב האוברייטד הוא רגע שיא בשיחה.

עכשיו תראו, ככלל אני ממש אוהב את רוב הסלנג העכשווי, וגם אם לא, לא הייתי מעז לומר זאת בקול רם. המילה אוברייטד מסקרנת במיוחד, כי היא סוג של "שח" בשחמט. מהלך נועז וקורא תיגר כלפי משהו שהוא נכס צאן ברזל, או לפחות בעל מעמד.

על מי ועל מה לא אמרו שהוא אוברייטד. ממראדונה ועד מדונה. חובבי קונדיטוריה טענו בפניי בשיא הרצינות והזלזול שעוגיות מקרון הן האמ-אמא של האוברייטד. חובבי אקטואליה אמרו את זה על הדמוקרטיה. תלמידי גיטרה מעזים לקבוע שהביטלס הם אוברייטד, וסטודנטים לפילוסופיה סמסטר א' אוהבים לטעון את אותה הטענה על דקארט, ויוסיפו שאפלטון בכלל לא היה פילוסוף.

מכיוון שכולנו גמדים על כתפיהם של ענקים, אנחנו עשויים לראות קצת יותר רחוק מהם, אבל גם מתקשים להתאפק מלהוריד להם פליק קטן באוזן. שלא לדבר על להטיל מים בצווארונם. וזה באמת לא משנה מה היה הנושא המקורי של השיחה. ברגע מסוים מישהו ייקח על עצמו את המשימה, ויגיד כבדרך אגב ש-X (משבר האקלים, לאה גולדברג, אסף גרניט) הם מה זה אוברייטד!

שמתי לב שמרגע שהוכרזו הדברים, כמעט אף אחד לא יעז לערער. יש משהו חגיגי בהתנערות מאושיה ובהכרזה שפג תוקפה, וכולם, פחות או יותר, מזדרזים להתייצב לימין הקביעה הזאת ולתמוך בה בתגובות קצרות כמו: תכלס. וואלה. בום! ואם מישהו לא מסכים, חלילה, רוב הסיכויים שהוא יעדיף לשתוק. הרי ממש ברגע זה נותץ אליל, דופדף טרנד, וכמה נעים וטוב להיות בצד של המעודכנים.

בקיצור, אנחנו חייםבמין תקופת אוברייטד כזאת. ימי קטנות. יש בכך גם יתרונות, אני לא אומר. ומי שלא יכול לסבול פאתוס מוגזם, ימצא בזה חן רב. אבל לפעמים אני חושש מכך שרובנו חושבים שמדינת ישראל היא אוברייטד. לא משהו. הרי בסך הכל נולדנו כאן. רובנו לא מכירים מציאות אחרת. כמעט מוגזם לצפות שמישהו ימשיך להתרגש מעצם העובדה שזכינו לחיות את הפלא הגדול הזה.

רוב הישראלים נולדו אל תוך העברית, הפקקים, החמסינים, החצב והצפירה העצבנית ברמזור. רובנו לא הפרחנו שום שממה, ואנחנו מופתעים בכל פעם שהרדיו מדווח על נפילה של רקטה בשטחים פתוחים, כי לא חשבנו שיש עדיין שטחים כאלה.

אני שומע אנשים שחוששים ממה שיקרה למחרת היום שבו יילך לעולמו ניצול השואה האחרון. הם חוששים לפגיעה בזיכרון השואה. אבל קשה להזדהות עם החשש הזה. זיכרון השואה מתועד ומונצח בכל דרך אפשרית. נדמה לי שיש הרבה יותר סיבה לדאגה בכל הנוגע לזיכרון התקומה. כי אותו לא תיעדנו מספיק, ובכל פעם שהולך לעולמו אחד מבני הדור ההוא, אנחנו מאבדים אדם שמזווית מבטו אפשר לראות את הנס הגדול שמורכב מהמון ניסים קטנים שהיו פה.

ולא רק שאנחנו חיים בבית משלנו, אלא גם שהבית הזה מצליח להפתיע לטובה - גם את שכניו שהקדישו את חייהם לניסיונות להוציא לו צווי מניעה, וגם את אוהדיו האופטימיים ביותר. שנת הקורונה היא רק תזכורת לעוצמות ולאיכות שיש כאן. וגם כשאנחנו מכסחים את המדינה להנאתנו, וצוחקים עליה ללא רחם, אנחנו לרגע לא שוכחים את זה.

יש המון דברים שראוי לחגוג ביום העצמאות. הנה אחד מהם. לפני כמה שנים היינו בצפון הודו. טיילנו לנו באיזה שוק צבעוני, ומולנו התקרבה צעירה נאה ושחומת עור. ביום אחד בהודו אפשר לראות יותר בני אדם ממה שתראה כל ימיך, ורובם בדיוק בצבע העור הזה, אבל משהו בבחורה הזאת הקפיץ אותנו.

כבר ממרחק מאה מטר שנינו ידענו שהיא ישראלית, ולא ידענו איך אנחנו יודעים את זה. אשתי ואני תקענו זה בזה את המבט הנדיר שאומר "אתה חושב מה שאני חושבת?" מובן שלא עלה על הדעת שמי מאיתנו יבטא את זה ולו ברמז, אבל בינתיים היא התקרבה. אהלן, אמרנו לה. "אהלן חבר'ה, מה קורה?" היא חייכה.