ב-11 באפריל 2011 נפל דבר בעולם ההגנה האווירית של ישראל, מערכת "כיפת ברזל" ביצעה יירוט מבצעי ראשון ומוצלח כנגד איום קצר טווח ברצועת עזה.
הצלחת "כיפת ברזל" הובילה לבחירתה כהמצאה החשובה ביותר של ישראל בשבעים שנות קיומה ולאינספור התייחסויות שהתיימרו להציג את תהליך קבלת ההחלטות לפיתוח המערכת.
בתור מי שהיו מעורבים באופן אישי בתהליכי הפיתוח וקבלת ההחלטות, עשור אחרי ההצלחה הראשונית, בחרנו להציג בפני הקורא ניתוח של תהליך קבלת ההחלטות לפיתוח, מסקנות מהפעלת המערכת בעשור, וצפי לעשור הבא, בדגש על חיבור אפשרי לפתרונות לייזר.
ראשית נדון ברקע לפיתוח המערכת וניגע באחת השאלות המרכזיות שמלוות אותה מאז נהגתה לראשונה – החלופות השונות, בעיקר בדמות מערכות מבוססות לייזר.
ההיסטוריה הקצרה של כיפת הברזל מתחילה בשנת 1996 כאשר בשיתוף פעולה עם ארצות הברית החל הליך פיתוח של פרויקט 'לייזר טקטי באנרגיה גבוהה', ובראשי תיבות באנגלית: (THEL) Tactical High-Energy Laser. הפרויקט כונה בטעות "נאוטילוס", שמו של פרוייקט אמריקאי קודם בתחום.
הפרויקט נבנה מראש כמדגים של היכולות הטכנולוגיות ולא כמערכת שנועדה להיות מבצעית. חמש שנים לאחר מכן, הסתיימה בארה"ב סדרת ניסויים שהוכיחה היתכנות טכנולוגית עקרונית למערכת יירוט מבוססת לייזר כימי, אבל הדגם שפותח לא התאים לפריסה מבצעית בישראל. היו לכך סיבות מהותיות רבות, ביניהן זמינות מבצעית נמוכה, לוגיסטיקה מורכבת, איכות הסביבה ועוד.
על רקע מסקנות אלו, ארה"ב וישראל עברו לתכנון מערכת אחרת, קטנה ויבילה, שכונתה MTHEL - MOBILE THEL, עליה עבדו כחמש שנים בין 2001 ל-2005. בסופו של דבר הוחלט על הפסקת הפרויקט עוד בשלב התכנון, לאור ההערכה לה היו שותפים מרבית המומחים המקצועיים, שמכיוון זה לא תצא מערכת נשק מבצעית, מכיוון שאין עתיד למערכות מבוססות לייזר כימי. היה ברור שמערכות יירוט לייזר עתידיות יבנו סביב לייזר מצב מוצק, התחזית (שהתגלתה כאופטימית) הייתה שטכנולוגיה זו לא תהיה בשלה להדגמה ותחילת פיתוח לפחות עוד עשור.
בסופו של דבר, תשע שנות עבודה וכ-600 מיליון דולר (רובו במימון אמריקאי) הניבו אב-טיפוס טכנולוגי שלא ניתן לשכפול ולא יכול לשמש כמערכת מבצעית. גם ביצועי המדגים היו בינוניים והוא הגיע לאחוז הצלחה בפועל ביירוט שהיה נמוך מ-50 אחוז. בנוסף, בוצע תכנון מפורט, על הנייר, של מערכת קטנה ויבילה שכונתה MTHEL. הרעיון שכונה לאחר מכן "סקייגארד" הועלה רק בהמשך כשיפור ל-MTHEL
לפיכך, הטענות הנפוצות שבמקום פיתוח כיפת הברזל היה ניתן להביא את מערכת ה-THEL לארץ ולהפעילה מבצעית או שמערכת MTHEL/סקייגארד הייתה מוכנה כבר לייצור ב-2005 פשוט לא נכונות עובדתית ולא מבוססות על המציאות .. וזה המצב גם כיום, 15 שנים אחרי.
הלייזר לא עובד
במקביל, ועל רקע הדשדוש בפיתוח הפתרון מבוסס הלייזר, הוקם בשנת 2004 במרכז לפיתוח אמצעי לחימה של משרד הביטחון צוות בין-זרועי לגיבוש פתרונות להגנה מפני איומים קצרי טווח, לאור התגברות האיום, ובמיוחד בדרום. הצוות בחן הצעות שונות ובסוף של דבר, בסוף שנת 2005 המליץ על התנעת תכנית הדגמה שנקראה "כיפת ברזל". ראש מפא"ת שמואל קרן אישר את ההמלצות לצאת לדרך בתקציב קטן (יחסית) מתקציב מפא"ת ובשיתוף רפא"ל, שהקצתה מו"פ עצמי שלה.
באמצע 2006, על רקע מלחמת לבנון השניה, כשמשמעות האיום הרקטי כבר נעשתה ברורה לעין כל, אימץ שר הביטחון דאז עמיר פרץ את ההמלצה, ואף הורה על האצת הפיתוח. אך עדיין ללא העמדת תקציב משמעותי לנושא.
בשלב זה, בעקבות התגברותם של לחצים שונים, בעיקר מכיוונם של מפתחי מערכות הלייזר, נבחן הנושא שוב לעומק. בתחילת אוקטובר 2006 מינה ראש מפא"ת קרן ועדה מקצועית במשרד הביטחון בראשות סגנו יעקב נגל (הח"מ), לבחון פתרון להגנה על ישראל מפני איומים קצרי טווח. הועדה כללה עשרות מומחים חיצוניים ופנימיים בתחומי טילים ,לייזרים וחקר ביצועים. "ועדת נגל" עבדה באופן אינטנסיבי כשלושה חודשים ובחנה את כל ההצעות לפתרון (מהארץ ומחו"ל). המסקנה הייתה חד משמעית בעד פיתוח מערכת 'כיפת ברזל'. בפברואר 2007 אישרו ראש הממשלה אולמרט ושר הביטחון פרץ את ההמלצות.
מבקר המדינה קבע כי : "מפא"ת , בעבודת ועדת נגל , ביצע תהליך סדור לבחינת החלופות, הציג את החלופות בפני הגורמים השונים וציין כי קיים יתרון מובהק לחלופת "כיפת ברזל". כל הגורמים (מנכ"ל,שר,רה"מ) דנו בנושא ואישרו את מסקנות מפא"ת".
פרץ ואולמרט אכן קבעו כי פיתוח "כיפת ברזל" הכרחי ,אך עדיין לא הוקצו התקציבים הנדרשים והפרויקט התקדם על בסיס תקציבי ההדגמה של מפא"ת ורפא"ל (עשרות מיליוני ש"ח בלבד) ותגבור של כמה עשרות מיליוני ש"ח שהקצה פרץ בהובלת מ"מ המנכ"ל יחיאל חורב, מתוך תקציב הבטחון.
"ועדת נגל" כלל לא בחנה את מערכת ה-THEL כפתרון אפשרי, מכיוון שהוא לא היה רלבנטי (מדגים אחד, לא מבצעי ולא ניתן לשכפול). הפתרון שהוצג ע"יNG ונבחן לעומק על ידי הוועדה היה הסקייגארד, זאת בניגוד לטענות כי הצעת החברה, שכללה התחייבות למחיר וללו"ז כלל לא נבחנה בוועדה. במהלך הבחינה נפגש סגן נשיא NG עם ראש מפא"ת קרן והודה לו בכתב ובע"פ על ההזדמנות שניתנה לו ולחברה להציג את הפתרון לוועדה.
עם כניסתו של אהוד ברק למשרד הביטחון ביולי 2007, לאחר שהנושא נבחן שוב והוצגו החלופות השונות, כולל חלופת הלייזר, החליט ברק שהפיתוח חיוני ויבוצע בתקציבי מערכת הביטחון. הפרויקט קיבל את התקציבים הנדרשים ובדצמבר 2007 נחתם חוזה עם רפא"ל לפיתוח והצטיידות בשתי הסוללות הראשונות.
משלב זה פותח הפרויקט בנוהל מזורז ברפא"ל, באלתא ובאמפרסט בניהולו של צוות פרויקט שהוקם במפא"ת בראשות סא"ל צ' ובהנחייתו הצמודה של ראש מו"פ דני גולד.
אולם, אנשי הלייזר לא אמרו נואש והחלו במסע חסר תקדים של "שדולת הסקייגארד" תוך גיוס קצינים בכירים במילואים, פרופסורים ואנשי תקשורת. במסגרת זו זכינו למסע הסתה נרחב נגד כולל התקפות אישיות נגד מנכ"ל משרד הביטחון פנחס בוכריס, ראש מפא"ת שמואל קרן וסגנו יעקב נגל, שכונו בתקשורת "הכהנים הגדולים של כיפת ברזל". חלק מהאמצעים שנקטה השדולה, כללו שכירת יחצ"נים, הפצת חוברות שיווק, השמצות באינטרנט ובעיתונות ותכנון פניות לגורמים בינלאומיים תוך פגיעה אפשרית במדינת ישראל
בוכריס, קרן ונגל קיימו עשרות פגישות עם ראשי רשויות, שרים, חברי כנסת, אנשי תקשורת ואקדמיה. לאחר קבלת הסקירה על הנתונים האמיתיים ועל תהליך קבלת ההחלטות, כמעט כל הגורמים הבינו, כי הולעטו במידע מוטעה על ידי שדולת הלייזר.
כחלק מהתהליך נסעה משלחת מומחים לארה"ב בראשות בוכריס ונגל לראות מקרוב פעם נוספת את מערכת הלייזר – THEL. חברי המשלחת נפגשו עם נציגי החברה ועם הגורמים הרלבנטיים בצבא ארה"ב שהסבירו להם מדוע הפסיקו את פיתוח המערכת, בעצה אחת עם ישראל, וחזרו לארץ משוכנעים מתמיד שהמערכת למרבה הצער אינה רלבנטית.
בשנת 2008 , במקביל לתהליך הפיתוח, חיפש הממשל בארה"ב דרכים לתמוךבישראל על ידימערכת הגנה נגד טילים, בין היתר כדי למנוע מישראל את הצורך להכנס לרצועת עזה. , לצורך כך הוקמה ועדה משותפת בראשה עמדו יעקב נגל ממפא"ת וגנרל רובין ראנד מארה"ב. הועדה בחנה שוב את כלל הפתרונות האפשריים (כיפת ברזל, סקייגארד, וולקן פלנקס, ומערכות לייזר אחרות שהוצעו) והגיעה למסקנה שרק "כיפת ברזל" תוכל לספק הגנה לעורף הישראלי, שתקנה לקברניטים את חופש הפעולה הנדרש. ועדת נגל-ראנד קבעה שוב כי מערכת סקייגארד (שעדיין הייתה "על הנייר" בלבד) אינה הפתרון הנכון, לא לישראל ולא לארה"ב.
במסגרת עבודת הועדה הגיעה לארץ קבוצת מומחים לטילים, מכ"ם, שו"ב ולייזרים וערכה דיונים וביקורים במפא"ת ובתעשייה הישראלית. את ביקורם הראשון, שהחל בסקפטיות רבה, הם סיימו תוך הבעת התפעלות מהפתרון אך עם הערכה שהסיכוי לעמוד בלוח הזמנים המובטח ובתקציב המוקצה הוא קטן מאד. בביקורם כשנה לאחר מכן הם הביעו תדהמה מקצב הפיתוח ומההתקדמות בפתרון הבעיות הטכניות והוציאו דו"ח מקצועי אופטימי על סיכויי ההצלחה של הפרוייקט והעמידה בזמנים.
המלצות הועדה היו גורם מרכזי בהחלטת הנשיא אובמה להקצות סיוע מיוחד של 205 מיליון דולר לפרויקט. ישראל התעקשה שסיוע זה יהיה להצטיידות בלבד ולא לפיתוח, כדי שהמערכת תישאר 'כחול-לבן' במלואה.
במהלך העשור שלאחר ההחלטה, הקצתה ארה"ב סיוע גדול נוסף להצטיידות במערכות נוספות ובמיירטים.
במזכר ההבנות בין ישראל לארה"ב שנחתם ב-2016 (לשנים 2019-2028) נוסף פרק ובו הקצאה קבועה של 500 מיליון דולר בשנה להגנה מפני טילים בליסטיים, כאשר להצטיידות ב- "כיפת ברזל" חלק חשוב בתקציב.
זהו בקצרה סיפור פיתוח המערכת ותהליך קבלת ההחלטות. המערכת אכן "הועדפה" על פני מערכות הלייזר, אבל רק לאחר בחינה מעמיקה, יותר מפעם אחת, ומכיוון שכלל המומחים התרשמו שהיא תאפשר ביצועים טובים יותר ובעלות נמוכה יותר.
ובכל זאת, הושמעו במשך השנים טיעונים רבים בדבר יתרונות מערכות הלייזר על פני כיפת ברזל, וראוי להתייחס אליהן בקצרה.
• "גם בזמן מתקפה, מערכת לייזר תמנע את ההפרעה לשגרת החיים, ולא יהיה צורך בכניסה למרחבים מוגנים מכיוון שהיא כמעט מושלמת והרמטית". זו טענה חסרת שחר. אין בנמצא מערכות הרמטיות וברור ששגרת החיים תופר. להיפך: ביצועי המערכות הטיליות טובים כנראה יותר מאלו המבוססות לייזר.
• "מערכת הלייזר תטפל טוב יותר במטחים". ההיפך הוא הנכון, זהו אחד מחסרונותיה העיקריים של מערכת מבוססת לייזר, לאור העובדה שהקרן צריכה לטפל באיומים באופן טורי, אחד אחרי השני. "יירוט במהירות האור" היא קביעה מוטעית ומטעה. אמנם הגעת הקרן למטרה היא במהירות האור, אך עם הגעתה הקרן צריכה לשהות על המטרה מספר שניות כדי להצליח להשמיד אותה. היא לא יכולה לטפל ביותר ממטרה אחת ברגע נתון, וממילא יכולות מערכת לייזר מול מטחים מוגבלות מאד. במערכת המבוססת על טילים לכל מטרה משוגר טיל עצמאי, כולם מנוהלים בו זמנית ע"י המערכת והם פועלים על האיום מייד עם ההגעה אליו.
• "מערכת הלייזר לא דורשת התאמה לאיומים חדשים, מה שיחסוך בהוצאות הפיתוח". זו טענה שגויה. מערכת מבוססת לייזר צריכה תכנון ועיצוב נפרד עבור כל איום. משך שהות הקרן על המטרה, עוצמת הקרן וכן הלאה הם נתונים שצריכים התאמה לכל סוג של חימוש, ועשויים אף לדרוש פיתוח טכנולוגי מורכב.
ב-8 בינואר 2020 הודיע משרד הביטחון הישראלי על פריצת דרך טכנולוגית בפיתוח לייזר מצב מוצק. חשוב להבין לעומק את משמעות פריצת הדרך הטכנולוגית לחיזוק פוטנציאל ההגנה של ישראל בשכבת ההגנה הטקטית הנמוכה. השימוש הנכון והמתוכנן למערכת הוא כמערכת משלימה וכתוספת של מיירט מסוג חדש וזול ל- "כיפת ברזל", תוך הבנת מגבלותיו.
מדובר בפריצת דרך חשובה מאד, שתאפשר להדגים את היכולת בשטח, אבל המרחק עד למערכת מבצעית מלאה ומוכחת הוא עדיין כמה שנים וכמה מאות מיליוני שקלים לפיתוח.
העשור שחלף: סיכום ביניים
המערכת זוכה להערכה רבה והביטוי "כיפת ברזל" אף הפך למטבע לשון בשפה העברית המדוברת, לציון פתרון מוצלח.
למרות ההצלחה הטכנולוגית והמבצעית, המקטרגים לא איחרו להשמיע ביקורות כלפי המערכת. ברמה הטקטית עלתה קריאת תיגר על יכולתה המבצעית ליירוט, וברמה האסטרטגית הועלתה הטענה שהנזק בקיומה כביכול עולה על התועלת, לאור השפעתה השלילית על תהליך קבלת ההחלטות בדרג המדיני ועל הלגיטימציה הבינלאומית.
בעבודת גמר במכללה לביטחון לאומי, בהנחיית אחד מהח"מ, נבחנה השפעת המערכת על מרכיבי הביטחון הלאומי - כלכלי, צבאי, חברתי ומדיני, לאחר עשור של ניסיון מבצעי ולאחר יותר מ-2500 יירוטים מוצלחים בדרום ובצפון והמסקנה החד משמעית הייתה שהמערכת היא נכס ומהווה "שובר שוויון" ואינה מהווה "חרב פיפיות", גם אם לעיתים היא משפיעה על קבלת ההחלטות של הדרג המדיני בישראל ועל שיטת הפעולה של אויביה.
בניתוח רטרוספקטיבי, עשור לאחר היירוט הראשון, חשוב להיזכר במטרות העל שהנחו את מקבלי ההחלטות לפיתוח המערכת:
הצלת חיי אדם מעל הכול, כמעט בכל מחיר.
הגנה על מתקנים אסטרטגיים , מתקנים צבאיים ותשתיות לאומיות.
הגנה כלכלית - מניעת נזק כלכלי ישיר (רכוש) ועקיף (חיי אדם הרוגים ופצועים), מניעת עצירת המשק ופגיעה בתוצר הלאומי הגולמי.
הוספת מרחב החלטה לדרג המדיני, על ידי מניעת הלחץ הנוצר מאיום הרקטות.
הוספת דרגת חופש לדרג צבאי, על ידי הקניית היכולת לביצוע פעילות התקפית ללא חשש מתוצאות תגובת הנגד בדמות האיום הרקטי.
העלאת המורל ורוח אזרחי המדינה ומניעת פגיעה פסיכולוגית כתוצאה מתמונות נזקי הרקטות, בעיקר בעידן הרשתות החברתיות.
בכל המדדים הללו ניתן לסכם שכיפת הברזל הפכה להצלחה מסחררת.
בנוגע להיבט החברתי מוראלי אין צורך להכביר במילים. המערכת תורמת לתחושת החוסן החברתי ולחוסן התפקודי במובן הישיר של מניעת פחד, בהלה ודאגה ונותנת תחושה לאזרחים שהם חשובים ושווים ומחזקת את לכידות העורף. יחד עם זאת חשוב לציין שהצלחת המערכת מייצרת גם סכנה לאשליית הגנה או אשליית ביטחון של האזרח. על מנת להימנע מתופעה שלילית זו, חשוב לבנות תיאום ציפיות ריאלי בין השלטון לאזרח.
בנוגע לשאלת הניתוח הכלכלי, עיון בנתונים כלכליים המסכמים את העשור האחרון מוכיח מעל לכל ספק שמערכת "כיפת ברזל" עומדת היטב במבחן התוצאה הכלכלית, במיוחד לאחר שמבינים שאסור להשוות את עלות היירוט (הכוללת) לעלות הטיל התוקף, אלא לעלות הנזק הכלכלי הישיר והעקיף שנמנע כתוצאה מיירוט מוצלח.
נכון אמנם שלשיפור יכולות ההגנה ברמה הטקטית יש גם חסרון ברמה האסטרטגית, שכן הוא מאפשר לדרג המדיני ולצבא להימנע מנקיטת יוזמה או מהצורך להכריע את חמאס או חזבאללה בשטחו. יחד עם זאת חשוב לזכור כי במבצעים קודמים גם פעולות התקפיות נחרצות לא הביאו לסיום ירי הטילים. לא בלבנון השניה, לא בעופרת יצוקה ולא במבצע צוק איתן. ירי הטילים והשפעתו על העורף הישראלי נותר הנכס המרכזי של ארגוני הטרור, אותו הם מפעילים גם תחת מתקפה קרקעית של צה"ל,מה שגורם לפגיעה בעורף, לדה מורליזציה של האזרחים ולפגיעה תדמיתית קשה. מערכות ההגנה מנטרלות למעשה חלקים נרחבים מהנכס הזה, ומותירות את ארגוני הטרור עם ארגז כלים מדולל.
מבט לעשור הבא
ארה"ב, המתמודדת בחלק מזירות העימות שלה בבעיות דומות לישראל, החליטה להצטייד בשתי סוללות "כיפת ברזל" לצבא היבשה, לצורך ביצוע הערכה לקראת קבלת החלטה על הפתרון המתאים לטווח הארוך. במקביל מתעניין גם המרינס במערכת וערך מבחנים מוצלחים בארה"ב.
המשך שיתוף הפעולה בפיתוח והצטיידות של ישראל וארה"ב יתרום להידוק שיתוף הפעולה האסטרטגי והטכנולוגי בין המדינות ולהגנה על אזרחי וחיילי ארה"ב וישראל.
מבחינת האויב, סביר סביר מאד להניח שהוא יגיב במאמץ טכנולוגי מצידו וכל הסימנים מעידים שהוא עושה זאת כל העת. לפיכך, אין מנוס ונדרשת כל העת בחינה, שיפור והתאמה של המערכת על מנת לשמר את עליונות המערכת. זהו מאבק מתמשך על הבכורה בעימותים הבאים בין המיירט למיורט.
לאחר עשור של ניסיון מבצעי עם מערכת "כיפת ברזל", ניתן לומר בפה מלא כי יש להסיר את הכובע בפני כל מי שעסק בנושא במהלך 15 השנים האחרונות, בתהליך קבלת ההחלטות, בפיתוח המערכת, בקליטתה, בהפיכתה למבצעית ובהפעלתה המוצלחת, תוך הכנסת שיפורים מתמידים.
המלאכה לא הושלמה והיא כנראה תימשך עוד זמן רב. אויבינו לומדים את המערכת כל העת והם ללא ספק שוקדים ומנסים להכין לנו הפתעות. תפקיד כל העושים במלאכה הוא להיות כל הזמן צעד אחד לפניהם.
תא"ל (מיל.) פרופסור יעקב נגל הוא עמית בכיר בקרן להגנה על הדמוקרטיות (FDD) ופרופסור אורח בפקולטה להנדסת אווירונאוטיקה וחלל בטכניון. כיהן כיועץ לביטחון לאומי של ראש הממשלה נתניהו וראש המל"ל בפועל.
תא"ל (מיל.) שחר שוחט משמש כסמנכ"ל בכיר ברפא"ל והיה בתפקידו האחרון בחיל האוויר מפקד כוחות ההגנה האווירית. נגל עמד בראש הועדה שהמליצה על פיתוח "כיפת ברזל" ושוחט שימש כנציג חיל האוויר בועדה.
.
