הראשונות להכיר: המדינות שהושיטו יד לישראל

רגע הכרזת העצמאות של מדינת ישראל היה אירוע מרגש עבור היישוב היהודי ומיליוני יהודים בתפוצות, אך גם צומת דרכים היסטורי מסוכן עבור המדינה הצעירה,שראשיה חששו, במידה מסויימת של צדק, כי העולם לא ימהר לקבל את המדינה החדשה לשורות המדינות הריבוניות.

התגלגלותה של ההכרה במדינת ישראל בשלבים הראשונים לקיומה משקפת במידה רבה את המפה הפוליטית בעולם בשנת 1948, והיא כוללת בתוכה לא מעט מהלכים ותמורות שהיום אנו יכולים למצוא מפתיעים. אז מי היו המדינות הראשונות להכיר במדינת ישראל הצעירה ומה עמד מאחורי החלטתן?

ארצות הברית נחשבת כיום לבעלת בריתה הקרובה ביותר של ישראל, ואכן היא הייתה המדינה הראשונה להכיר בממשלה הזמנית של ישראל, דקות ספורות לאחר הכרזת העצמאות, אך החלטה זו נתקבל על ידדי הנשיא, הארי ס. טרומן לאחר מאבק קשה וקרע בתוך הממשל האמריקני עצמו.

מי שהתנגד להכרה בישראל היה מזכיר המדינה ואחד המדינאים המוערכים של זמנו, ג'ורג' מרשל, שחשב שהכרה במדינה היהודית כשפלישת צבאות ערב צפוי להתחיל עלולה להרגיז את העולם הערבי ולהפנותו נגד ארצות הברית. מולו עמדו יועציו של הנשיא, שסברו שמדובר בשעת כושר היסטורית.

גם לאחר החלטתו של הנשיא טרומן להכיר במדינת ישראל, החלטה שסיפקה מרחב פעולה גדול עבור נציגיה של ישראל בארצות הברית, ההחלטה הייתה הכרה בפועל בלבד, כשהכרה חוקית מלאה הגיעה רק לאחר הבחירות לכנסת הראשונה בשנת 1949.

המדינה הראשונה להכיר במדינת ישראל באופן רשמי הייתה ברית המועצות, שהכירה בישראל יומיים לאחר הכרזת העצמאות, כשכוחות של צבאות ערב כבר פולשים לשטחה של המדינה. מי שזוכר את היחסים הקשים והמרים בין ישראל והמעצמה הקומוניסטית יכול להיות מופתע מהחלטה זו הקרמלין, בו שלט עדיין הרודן סטלין.

אלא שברית המועצות צידדה בהקמה של מדינה יהודית בארץ ישראל בתקווה שמקימי המדינה, סוציאליסטים ברובם, ייטו לטובתה במלחמה הקרה שהחלה להסתמן בינה ובין ארצות הברית. בקרמלין גם קיוו כי ישראל תשמש זרז להחלפת המשטרים המלוכניים הפרו מערביים במדינות ערב, כמו שאכן קרה במהלך שנות החמישים.

החלטתה של ברית המועצת הביאה לא רק את המדינה להכיר בישראל אלא גם את מדינות הלוויין שלה בגוש הקומוניסטי, שתמיכתן התבררה מאוחר יותר כבעלת ערך במהלך מלחמת העצמאות.

צ'כוסלובקיה הכירה בישראל כיממה אחרי ברית המועצות ושלושה ימים לאחר הכרזת העצמאות. בניגוד למדינות אחרות בגוש המזרחי, שמילאו את רצונה של מוסקבה, הכרתה של צ'כוסבלובקיה במדינה היהודית נבעה בין היתר גם בשל אהדה של רבים בשלטון במדינה למאמץ היהודי להשגת עצמאות.

עוד לפני ההכרה הרשמית בישראל סייעו גורמים בצ'כוסלובקיה למכור נשק ותחמושת מתוצרת המדינה לידי צה"ל המתגבש. עם החלת אמברגו הנשק על האזור, לאחר פלישת הצבאות הערביים לישראל, הצ'כים המשיכו למכור נשק לידי הישראלים ואף סייעו בהסתרתו ושליחתו ארצה.

כבר לאחר הכרזת העצמאות הודיע איראן כי תכיר דה-פקטו בממשלה הזמנית של ישראל, הכרה ראשונה מסוגה של מדינה מוסלמית, זאת למרות העובדה שהתנגדה להקמת מדינה יהודית במסגרת תוכנית החלוקה.

איראן ראתה בישראל כוח אזורי שיכול לעמוד מול הלאומיות הערבית הגואה. עם זאת, איראן הכירה באופן רשמי בישראל רק בשנת 1950 והיחסים בין המדינות נותרו מסוייגים עד עלייו לשלטון של השאה פהלבי בשנת 1953.

דרום אפריקה הייתה המדינה השביעית, והמדינה הראשונה ביבשת אפריקה להכיר במדינת ישראל. מי שהוביל את המהלך היה ראש ממשלת דרום אפריקה יאן סמאטס, שהיה ציוני נלהב והצליח להעביר את החלטת ההכרה דה-פקטו ימים ספורים לפני שמפלגתו איבדה את השלטון למפלגה הלאומית, שהכניסה את דרום אפריקה לעידן האפרטהייד.

על אף חילופי השלטון, גם הממשל החדש במדינה הכיר בישראל בשנת 1949 והעביר הכרה רשמית וחקית במדינה היהודית. יחסי ישראל ודרום אפריקה היו כר פורה לשיתוף פעולה וגם לביקורת בשל סיוע של ישראל למשטר האפרטהייד.

אורוגוואי הייתה המדינה הראשונה ביבשת אמריקה הדרומית להכיר בישראל והיא עשתה זו ב-19 למאי, ארבעה ימים לאחר הכרזת העצמאות.

אורוגוואי תמכה בהקמת מדינה יהודית במסגרת תוכנית החלוקה ואף התנגדה לסעיף של הענקת מעמד בין לאומי לירושלים, בטענה כי עליה להיות בירת המדינה היהודית. אורוגוואי הייתה גם אחת המדינות הראשונות לפתוח שגרירות במדינת ישראל.