שני עניינים מרכזיים עמדו על הפרק, מייד לאחר החבלה במתקן הגרעיני בנתנז. הראשון הוא מידת הנזק שנגרמה למתקן, ולכמה זמן הוא יושבת מפעילות. השני הוא כיצד תגיב איראן, גם בהקשר הגרעין וגם מול מדינת ישראל, שלה היא מייחסת את האחריות לחבלה.
על העניין הראשון טרם ניתנה תשובה חד־משמעית. גורמים שונים ידעו לספר לתקשורת הישראלית והזרה כי מדובר בנזק כבד. היו אף שטענו כי המתקן הוצא מכלל פעילות למשך תשעה חודשים לפחות. מנגד, טענו האיראנים כי יוכלו להשמיש את המתקן בתוך ימים אחדים. הצנטריפוגות שנפגעו, טענו בכירים בטהרן, יוחלפו בחדשות, מתקדמות יותר.
דומה ששתי ההערכות האלה נמצאות בקצה ומשרתות רצונות לשווק תודעה מנוגדת. האחת, ישראלית, שהנזק שנגרם הוא משמעותי ביותר, ומכאן שהמבצע היה מוצלח והכרחי. השנייה, איראנית, שהנזק שנגרם היה מינורי, ומכאן שהמבצע לא השיג את מטרתו ואיראן ממשיכה בשלה, וביתר שאת.
את שתי ההערכות האלה כדאי לקחת עם יותר מקמצוץ של מלח, בוודאי כל עוד לא יתקבל מידע חד וברור מה בדיוק ניזוק כתוצאה מהפגיעה בתשתיות שמספקות חשמל למתקן. אם אמנם כל 5,000 הצנטריפוגות שמותקנות בנתנז נפגעו והוצאו מכלל פעילות, ייקח לאיראנים לכל הפחות כמה חודשים כדי להחליף אותן, ובד בבד לשקם תשתיות נוספות שהוצאו מכלל שימוש כדי שהמתקן שנפגע יוכל לשוב ולפעול.
אין עוררין על כך שהמבצע היה מרשים. הוא הוכיח, שוב, כי למוסד - שאותו מאשימה איראן באחריות לפיגוע - יש יכולת חדירה מרשימה באיראן, כולל ליעדים השמורים ביותר במדינה. זאת הפעם הרביעית שבה המוסד פועל בשנה האחרונה במבצע משמעותי על אדמת איראן (על פי פרסומים זרים). קדמו לו החבלה בקיץ שעבר במפעל להתקנת צנטריפוגות מתקדמות בנתנז והחיסולים של בכיר אל־קאעידה עבדאללה אחמד עבדאללה, שמצא מסתור בטהרן, ושל פרויקטור הגרעין מוחסן פחריזאדה.
המבצע הנוכחי נדמה כמרשים מכולם. הוא דרש היכרות אינטימית עם המתקן ויכולת חדירה גבוהה אליו. מטבע הדברים, אלה דברים שלוקחים זמן. ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט רמז השבוע כי לעיתים ממתינים מטענים כאלה ביעד במשך שנים, עד להפעלתם. מה הוביל להחלטה לפעול דווקא כעת? הזדמנות מבצעית, מן הסתם, וגם רצון לחבל משמעותית בתוכנית הגרעין האיראנית. את הטענות שנשמעו באיראן כי המטרה האמיתית היתה לחבל בשיחות על הסכם הגרעין צריך לקחת יותר בזהירות; ספק אם ישראל היתה מציבה יעד רשמי כזה, מחשש שהוא יוביל לעימות ישיר עם ממשל ביידן.
בוושינגטון מזיעים
טועה מי שחושב שבחבלה אחת, במבצע בודד, ניתן לסכל את תוכנית הגרעין האיראנית. האיראנים חכמים ולמדו מטעויות של אחרים. את המתקנים הגרעיניים בעיראק (1981) ובסוריה (2007) השמידה ישראל בהינף מטס אווירי בודד.
האיראנים פיזרו אתרים ומאמצים, עברו לפעילות תת־קרקעית ולמהלכים שחלקם חשאיים, והכל כדי שלא יהיה אפשר להחזירם בקלות לנקודת האפס. המאמץ הישראלי לפיכך הוא לא לסכל, אלא לשבש. לעכב. להקשות. דומה כי זה מה שנעשה כבר במשך שלושה עשורים, בעצימות משתנה. בזמן הזה בוצעו, לכאורה, מאות מבצעים ופעולות מכל הסוגים והמינים. פיזיות וקיברנטיות, נגד יעדי תשתית ואישים, ולמעשה לעבר כל מה או מי שיכול היה להקשות על האיראנים להתקדם לעבר המטרה.
אם לעשות סיכום ביניים, מדובר בהצלחה מרשימה. כל מדינה ששמה את משאביה הלאומיים על פרויקט גרעין הגיעה לשם בטווח של פלוס־מינוס עשר שנים. לא רק חמש המעצמות, אלא גם הודו ופקיסטן, ולפי פרסומים זרים, גם מדינה קטנה במזרח התיכון. גם צפון קוריאה השיגה יכולת גרעינית, למרות הבידוד והסנקציות הכבדות שמוטלות עליה.
איראן, לעומת זאת, לא הגיעה לשם. היא צברה יכולת, היא צברה ידע, אבל אין לה פצצה. המומחים חלוקים כמה זמן ייקח לה להגיע למתקן גרעיני מרגע שתחליט על כך. ההערכות נעות בין תשעה חודשים לשנתיים. זה תלוי לא רק בקצב העשרת האורניום, אלא גם בתהליכים שקשורים ל"קבוצת הנשק" שאחראית להרכבת ראש הנפץ הגרעיני.
ארכיון הגרעין שנגנב על ידי המוסד מטהרן לימד שאיראן עסקה בכך רבות עד 2003, וחדלה מחשש שתותקף על ידי ארצות הברית (בהמשך לפלישה האמריקנית לעיראק). אם איראן חידשה בחשאי את פעילותה בנושא - בניגוד להתחייבותה המפורשת - משך הזמן לפצצה עלול להתקצר.
תגובתה של איראן לחבלה בנתנז ניתנה ביום שלישי, עם ההודעה על כך שתחל להעשיר אורניום לרמה של 60 אחוז. מדובר בהפרה הבוטה ביותר של הסכם הגרעין עד כה. איראן אמנם נזהרת שלא להעשיר אורניום לרמה צבאית של 90 אחוז שדרושה לייצור פצצה, אבל היא בהחלט מעלה את גובה ההימור במשחק שלה מול המעצמות ומול ישראל.
ההודעה האיראנית התקבלה בהפתעה בישראל, אף שמשמעותה לא ברורה. המומחים חלוקים בדעתם אם לאיראן יש יכולת טכנולוגית וצנטריפוגות מתאימות להעשרה לרמה הזאת, ואם לא - כמה זמן ייקח לה לעשות זאת. ממילא הפגיעה במתקן בנתנז מחייבת אותה לבצע את ההעשרה במתקן התת־קרקעי בפורדו - הפרה נוספת של ההסכם שעליו היא חתומה (בהמשך להפרות קודמות של כמות ורמת האורניום המועשר שנצבר, וכן של סוג הצנטריפוגות שבהן היא עושה שימוש).
ההפרות האיראניות המצטברות האלה לא מנעו את חידוש השיחות עם המעצמות, בהשתתפות ארצות הברית. איראן הגיעה אליהן בחזה נפוח, אבל זה היה קודם שהופתעה בנתנז. כעת עליה להחליט כיצד להמשיך: האם לחדש את השיחות, ובאילו תנאים.
ד"ר רז צימט, מהמכון למחקרי ביטחון לאומי ואחד המומחים המובילים לאיראן, סבור שטהרן לא תסכים להכניס שום שינוי בהסכם המקורי, וגם לא תיסוג מדרישתה להסרה מלאה ומיידית של הסנקציות האמריקניות. "האיראנים מנהלים מו"מ קשוח", הוא אומר. "מבחינתם, זה כרגע הכל או כלום. או חזרה לאחור ללא שינויים ותנאים, או שהם ימשיכו בצעדים המתריסים שלהם".
איראן, סבור צימט, למדה להתנהל תחת הסנקציות. זה כמובן ממש לא מצב אופטימלי מבחינתה, אבל היא סבורה שהרע ביותר כבר מאחוריה. היא הצליחה להגדיל את כמות הנפט שהיא מוכרת, וההסכם שחתמה עם סין נותן לה אופק משמעותי. מבחינתה, שהאמריקנים יזיעו.
בוושינגטון, נדמה, אכן מזיעים. שר ההגנה אוסטין, שביקר בראשית השבוע בארץ, נמנע מלהזכיר את איראן בנאומים שנשא, אבל הנושא עלה בשיחות הסגורות. לא ברורה מידת הכעס שלו (אם בכלל) על־כך שהחבלה בנתנז הטילה צל על ביקורו, ולא ברור גם אם הממשל בוושינגטון מאמין לטענה האיראנית כי מטרת הפעולה היתה לחבל בהסכם.
זה לא סוד שממשל ביידן מעוניין לחזור להסכם. הוויכוח הוא לאיזה הסכם, ובאילו תנאים. איראן, כאמור, דורשת את ההסכם המקורי מ־2015, בלי שום שינויים או הגבלות. ישראל, לעומת זאת, מעוניינת שההסכם יהיה Longer and stronger (כפי שהגדיר זאת אלוף טל קלמן, ראש אגף איראן ואסטרטגיה בצה"ל, בראיון שפורסם מעל דפים אלה בערב פסח האחרון): שתוקפו יוארך, שהפיקוח עליו יהודק, ושההסכם יהיה אפקטיבי יותר בעיקר בתחומי המחקר והפיתוח.
במסגרת מסע הלחצים על הממשל ובכיריו, יבקרו בחודש הקרוב בוושינגטון הרמטכ"ל, ראש המוסד וראש אמ"ן. הדעות בירושלים חלוקות אם ניתן להזיז את האמריקנים מדעתם. הרוח שנשבה בימים האחרונים מוושינגטון היתה שקודם נשוב להסכם, ואז נפעל לתקנו. בישראל סבורים שזאת גישה נאיבית, משום שמרגע שארצות הברית תשוב להסכם ותסיר את הסנקציות, לא תהיה לאיראן שום סיבה להסכים להכניס בו שינוי כלשהו.
אבל גם האיראנים מוטרדים מהאפשרות הזאת. המנהיג העליון חמינאי חושש שבעוד שנה־שנתיים ידרשו ממנו להכניס בהסכם שינויים תחת איום של חידוש הסנקציות, או שבעוד שלוש שנים וחצי שוב יתחלף השלטון, הרפובליקנים יחזרו ואיתם הסנקציות. לכן תדרוש איראן במו"מ ערובות שזה לא יקרה, ואפשר שגם הבטחה אמריקנית שתגן עליה מפני פעולות נוספות של ישראל בעתיד.
ישראל, כמובן, לא תתחייב לכך, ובכל תרחיש תקפיד לשמור בידיה את חופש הפעולה. ממילא האמריקנים יתקשו לספק את כל התאווה האיראנית, משום שחלק מהסנקציות לא נוגע בגרעין ובמערכת הכלכלית, אלא בטרור ובזכויות אדם (ובגורמי שלטון בטהרן, בדגש על משמרות המהפכה, שידם בכל). מכיוון שכך, מעוניין הממשל בהסרה מדורגת של הסנקציות, עניין שאיראן, כאמור, מתנגדת לו בתוקף. המחלוקת הזאת עשויה לתקוע את המו"מ לתקופה לא קצרה, שבמהלכה - בהמשך ישיר לאירוע הימים האחרונים - ימשיכו הצדדים לשפוך נפט למדורה.
לא רק שייטת 13
התקיפה הנוספת (שלישית במספר בחודש האחרון) של ספינה בבעלות ישראלית ששייטה באזור המפרץ מלמדת שאיראן נחושה גם לנקום בישראל ישירות. היא אמנם בחרה שוב במטרה קלה וזמינה, שנוח למשמרות המהפכה לתקוף בלוח זמנים קצר ובסיכון נמוך, אבל היא מאותתת שהמערכה הישראלית־איראנית ממשיכה להתחמם.
התקיפה הזאת בוצעה אמנם 48 שעות לאחר החבלה בנתנז, אבל סביר שהיא היתה תגובה לפגיעה שמיוחסת לישראל בספינת הביון האיראנית "סאביז", שנפגעה בשבוע שעבר בים האדום. איראן ביקשה לאותת באמצעותה שהיא לא תפקיר את הים רק לפעלתנות של שייטת 13, ושכל יעד ישראלי מבחינתה - רשמי או לא - הוא לגיטימי לפגיעה.
אלה בהחלט חדשות רעות לישראל, ולכל יעד ישראלי בחו"ל. זה לא חדש שאיראן מחפשת נקמה; מאז חיסולו של פחריזאדה, בנובמבר אשתקד, נצבר מידע רב על כוונות ועל מאמצים איראניים לפגוע ביעדים ישראליים ברחבי העולם. מטבע הדברים, האיום העיקרי הוא באזור המפרץ, שם יש לאיראנים תשתית מבצעית רחבה ויעילה. הניסיון לפתות ישראלים באמצעות האינסטגרם להגיע למפרץ למטרת חטיפה או חיסול, שפורסם השבוע, היה רק דוגמה אחת למאמץ הנרחב הזה, שמחייב את מערכת הביטחון באתגר סיכולי נרחב ומתמשך.
ספק אם ישראל מעוניינת להיגרר כעת למערכה חובקת עולם מול האיראנים. מנקודת המבט בירושלים, טוב היה להמשיך ולמקד את המערכה באינטרסים העיקריים - הגרעין, ההתבססות בסוריה ומאמצי ההתעצמות של בני חסותה של טהרן - ולהותיר את המגזר האזרחי מחוץ למערכה. אלא שהאיראנים מזהים שזאת הבטן הרכה של ישראל (והנוחה עבורם), ולכן הם בוחרים להכות בה.
אם הפגיעות בנכסים של ישראלים ברחבי העולם יימשכו, תידרש תגובה או לכל הפחות התייחסות לנושא, וזאת בהתחשב במשמעויות הפיזיות, הכלכליות והביטוחיות הכרוכות בכך, ובהשפעה האפשרית על היחסים הדיפלומטיים הטריים עם מדינות המפרץ, שמוצאות את עצמן פתאום בליבו של שדה קרב איראני־ישראלי.
הסוגיות האלה יעמדו לפתחו של הקבינט המדיני־ביטחוני, שיתכנס בראשית השבוע לראשונה אחרי חודשיים. השיתוק הקואליציוני וריבוי מערכות הבחירות הובילו לתהליכי עבודה קלוקלים, ששיבשו את סדר הפעולות הנכון והחיוני בסוגיות האסטרטגיות הקריטיות ביותר.
זה עניין שאסור להקל בו ראש. בלי קשר לדעה פוליטית כזאת או אחרת, עומדים כעת על הפרק עניינים דרמטיים לביטחון המדינה וליחסי החוץ שלה. הם מחייבים מחשבה עמוקה וליבון של כלל הגורמים, ובהמשך לכך קבלת החלטות ותהליכי ביצוע רגישים וסבוכים בעולמות החוץ והביטחון, שאת חלקם לא ניתן לדחות עד שתקום ממשלה חדשה (אם אכן תקום בקרוב). טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
